כי נסערה נפשי – על ר' שלמה אבן גבירול

---

לשער רבי שלמה אבן גבירול באתר הפיוט והתפילה

חייו הטרגיים והסוערים של אבן גבירול הניבו שירה גדולה שעדיין, כאלף שנים אחרי שנוצרה, היא נישאת בתפילת היחיד והציבור בקהילות ספרד ואשכנז וזוכה לתהילה בקרב חוקרים ושוחרי שירה.

בכישרונו המופלג, הגאוני, ידע למזג את מקורותיו המגוונים לשירה גדולה.

לפני כאלף שנה נערך בעיר סרגוסה שבספרד משתה יין עליז. היה זה אחד מהמשתאות הרבים שנערכו בגנים הפורחים של עשירי העיר, מלווים בריקוד, שירה ונגינה. לפתע הושלך הס. במרכזו של הגן המואר בלפידים ניצב איש צעיר מאוד, כמעט נער, רזה ונמוך קומה, חולני למראה. הוא לא היסס ומיד פתח את פיו בשירה נפלאה. שירי יין, שבח ואהבה זרמו מפיו בקלילות, במשקל ובחרוז מושלמים. למרות מראהו הדל וגילו הצעיר, הוא הפגין ביטחון רב ואף שלח רמזים עוקצניים דקים לעבר משוררים אחרים. כשסיים הנער את מחרוזת שיריו וחמק בין צללי הגן, ניתן היה לשמוע בצד התפעלות והערצה לכישרונו הנדיר, גם ביקורת על נטייתו להסתכסך עם דורשי טובתו ואדוניו השר, שבחצרו שירת כמשורר. 

זו אולי תמונה דמיונית מחייו של המשורר שלמה אבן גבירול, אך היא לקוחה מתולדות חייו המשוערים, כפי שנודעו לנו ממרחק הזמן. משתאות היין, שבהם התבלט בשירתו ובאלתוריו בשירת החול, הם רק צד אחד ביצירתו המגוונת ובאישיותו רבת הפנים של שלמה אבן גבירול. בשירת הקודש שלו מתגלה פן נוסף. שם באים לביטוי חווייתו הדתית העזה, נמיכות רוחו וענוותו לפני בורא עולם.

ספר תפילת כל המועדים, תימן, 1937
מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

שלמה אבן גבירול הוא אחד המשוררים החשובים והבולטים של תקופת "תור הזהב", שהעמידה משוררים נפלאים כרבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, שמואל הנגיד ורבים אחרים. שלא כמותם, שהיו בעלי מעמד, ממון ושררה, היה הוא עני וחולה, מדוכא בייסורים, מר רוח ובודד. בדמותו הגאונית והטרגית של אבן גבירול, בשירתו ובחייו הקצרים, אלה הידועים לנו, יש משהו צובט לב ומושך.

שלמה בן יהודה אבן גבירול נולד ב־1021 או 1022 במלגה וגדל בסרגוסה, שאליה כנראה נלקח בילדותו ושם התייתם מהוריו. כישרונו הגדול התגלה כבר בגיל צעיר. בן שש עשרה התפרסם שמו כשכתב קינות על מותו של רב האי גאון בבבל. בגיל צעיר זה כתב כמה שירים שבהם ציין את גילו. הידוע שבהם, להלן, מבטא את הכרתו בייעודו כמשורר, הערכתו העצמית, ונעוריו המיוסרים:

אֲנִי הַשַּׂר – וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד, אֲנִי כִנוֹר לְכָל שָׁרִים וְנוֹגְנִים
וְשִׁירִי כַּעֲטָרָה לַמְּלָכִים וּמִגְבָּעוֹת בְּרָאשֵׁי הַסְּגָנִים
וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי – וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן-הַשְּׁמֹנִים

הוא הפיח חיים חדשים בסמלי הדוד והרעיה, והחיה בשיריו את דמות כנסת ישראל כאישה אוהבת ואת דמות האל כדודה אהובה. הוא הראשון שנתן ביטוי נרחב לעולמו הרוחני של הפרט, של היחיד העומד לפני בוראו ולשאלות הגדולות שהעסיקו אותו עצמו. כל פייטני ספרד היו תלמידיו. הם הפנימו והעמיקו את חידושיו וכמעט שלא הוסיפו עליהם.

גבירול היה משוכנע מראשית דרכו שיש לו ייעוד גדול בחיים, ועל כן דרש מבני זמנו שיכירו בגדולתו. הוא לא הביא בחשבון את מורת הרוח ואת הקנאה שביטחונו העצמי צפוי היה לעורר בקרב הסובבים אותו.

בטחונו העצמי והערכתו את כישוריו היו הפנים שהראה כלפי חוץ. על הספקות והדאגות שייסרו אותו באותה עת ניתן ללמוד משיר אחר שלו מאותה תקופה – "מליצתי בדאגתי הדופה". שם אין דבר מרוח התוקפנות וההעזה הממלאת את פולמוסו עם בני זמנו. במקומה ניתן לחוש בעייפות רבה, בעצבות ובכעין השלמה עם גורלו המר. בן שבע עשרה בלבד אבן גבירול אז והוא מדבר כאילו נעוריו חלפו ואינם וכאילו רוב שנות חייו כבר מאחוריו.

גבירול קיים קשרים טעונים עם בני קהילת סרגוסה. לעזרתו בא השר הנדיב יקותיאל אבן חסאן שנטל את המשורר הצעיר תחת חסותו וזה גמל לו בשירי תהילה. כאשר נרצח השר יקותיאל ב־1039, נשאר המשורר ללא פטרון. הוא חיבר קינות נפלאות על יקותיאל, כגון זו המתחילה בשורה בלתי נשכחת:

רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה / כִּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה...

בלא משענו של פטרון הסתכסך גבירול עם בני קהילתו, הוא בז להם והם לא סלחו לו על התנשאותו. התעמקותו בפילוסופיה ובחכמה והדרך החדשה והלא שגרתית שבה ניסה לבסס את אמונתו עוררו עליו ביקורת. גבירול, שלא הסכים לוותר על מחקריו העיוניים שבהם ראה את טעם חייו, נאלץ לעזוב את סרגוסה.

באותה תקופה כתב את "מה לך יחידה", שבה הוא מבטא את ייאושו ההולך וגובר מסביבתו ואת רצונו לעזוב לגמרי את ספרד ולהרחיק עד ארץ ישראל, מצרים או בבל:

מַה לָּךְ יְחִידָה, תֵּשְׁבִי / דוּמָם כְּמֶלֶךְ בַּשְּׁבִי...
כַּמָּה לְבָבֵךְ יֶאֲבַל, כַּמָּה דְמָעוֹת תִּשְׁאֲבִי?...
שִׂימִי סְפָרַד אַחֲרֵי / גֵוֵךְ וְאַל תִּתְעַכְּבִי,
עַד תִּדְרְכִי צֹעַן וְגַם / בָּבֶל וְאֶרֶץ הַצְּבִי...
לָמָּה, עֲנִיָּה סֹעֲרָה, תִּכְלִי וְלָמָּה תִדְאֲבִי?...

לא ידוע לאן הגיע אבן גבירול בבורחו מסרגוסה. תחנת חייו האחרונה הידועה לנו היא ולנסיה, עיר הנמל שעל חוף הים התיכון. אולי הגיע אליה על מנת להפליג הרחק מספרד, אך מצא בה את מותו בהיותו כבן שלושים בלבד.  

סרגוסה, ספרד

חייו הטרגיים והסוערים של אבן גבירול הניבו שירה גדולה שעדיין, כאלף שנים לאחר שנוצרה, היא נישאת בתפילת היחיד והציבור בקהילות ספרד ואשכנז וזוכה לתהילה בקרב חוקרים ושוחרי שירה. גבירול כתב מאות שירי חול – שירי אהבה, ידידות, יין, שבח ותלונה. אך שירת הקודש שלו היא שמצאה דרכה אל סידורים ומחזורים ובכך הפכה לשירה חיה. שיריו משובצים בתפילות הימים הנוראים ובקינות, בחגים ובשבתות, בשירת הבקשות ובשירה לכל עת – שלום לך דודי, שפל רוח, שער פתח דודי, שחר אבקשך, שחי לאל – הם רק אחדים מפיוטיו הנודעים. חלק משירי הקודש היפים ביותר שלו כתובים כשירי אהבה, ומכוונים לאהבת האל וכנסת ישראל. הוא הפיח חיים חדשים בסמלי הדוד והרעיה והחיה בשיריו את דמות כנסת ישראל כאשה אוהבת ואת דמות האל כדודה אהובה.

יצירתו המונומנטלית "כתר מלכות", היא אחד משיאיו של יום הכיפורים. כך כותב על השיר פרופ' ישראל לוין:

קרוב לוודאי שהוא שיר הקודש העברי החשוב ביותר שלאחר תקופת המקרא ורבים מעריכים אותו כאחת היצירות המעולות בשירה הדתית ההגותית והלירית בספרות העולם. בעמקות רעיונותיו, ברוחב דעתו ותמונת עולמו המדעית, בעצמת המבע שלו לחוויה הדתית לגווניה השונים, בערכיו האמנותיים ובשפעת לשונו המקראית הצחה והעשירה, הוא משקף יותר מכל שיר בודד אחר את עולמה הרוחני של יהדות ספרד ובה בעת גם את עולמו הרוחני של יוצרו ואת כשרונו הגאוני כמשורר.

מתוך סידור תפילות לימים נוראים, תימן, 1825
מתוך אוסף משפחת גרוס, תל אביב, באדיבות המשפחה

מקורות שירתו של אבן גבירול מגוונים: תנ"ך, מדרש, הפיוט הארץ־ישראלי הקדום, תורת הסוד היהודית והמוסלמית, הפילוסופיה הנאו־אפלטונית שרווחה בזמנו. בכישרונו המופלג, הגאוני, ידע למזג את מקורותיו המגוונים לשירה גדולה. הוא הראשון שנתן ביטוי נרחב לעולמו הרוחני של הפרט, של היחיד העומד לפני בוראו ולשאלות הגדולות שהעסיקו אותו עצמו.

אף שיצירתו לא זכתה לתהילה שלה הייתה ראויה בימי חייו הקצרים, הוא השפיע רבות על משוררי ספרד בדורות שבאו אחריו בסגנון ובתוכן. הוא נחשב למכוננה של הפייטנות הספרדית. הוא היה זה שעיצב סופית את צורותיה ואת סוגיה.

הוא היה הראשון שפתח את שערי הפייטנות להגות פילוסופית ולהשקפת עולם מדעית. רוחב השכלתו  ועניינו בהגות ובמדע של זמנו הולידו את ספרו הפילוסופי "מקור חיים", שזכה לגורל מסתורי. אחרי שתורגם ללטינית בימי הביניים, אומץ הספר על ידי הכנסייה הנוצרית ונחשב לפרי עטו של מחבר מוסלמי. רק במאה התשע עשרה התגלתה זהותו של המחבר האמִתי, שלמה אבן גבירול.

גם בשירה העברית המודרנית נערצת שירתו של גבירול, וביטויים וקטעים מתוכה מופיעים אצל משוררים וסופרים עבריים, עד ימינו.

העניין המחודש והקסם שמחולל עולם הפיוט במקומותינו גרם למלחינים ואמנים ידועים, זמרי רוק ופופ, שחלקם רחוקים מהעולם הדתי בכלל ומעולם הפיוט בפרט, לבצע ולהלחין מחדש פיוטים עתיקים, שבין הבולטים שבהם פיוטיו של גבירול, הזוכים ללבוש ישן־חדש, לתפוצה ולאהבה מתחדשת.

אסתר אטינגר, היא משוררת, סופרת ומבקרת ספרות. זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס עמיחי לשירה בשנת 2005, פרס נשיא המדינה לספרות בשנת 2006, ופרסים ספרותיים נוספים. 

לכל פיוטי ר' שלמה אבן גבירול באתר>>>