ירושלים של זהב – עיון בשיר

---

ירושלים של זהב – מילים וביצועים

ההחלטה להכניס את השיר ירושלים של זהב​ למאגר הפיוטים של האתר היא מעניינת וראויה.

השיר נכתב בשלושת השבועות שקדמו ליום העצמאות התשעה עשר, ומבחינה זו הוא צעיר מרובם של הפיוטים המופיעים באתר ככולם. השיר מצוי באותו תחום שקשה להגדירו בין פיוט ובין פזמון, וגם מבנהו הספרותי נע בין אווירת פיוט רווי קונוטציות ובין פזמון ישראלי חדש. בתי השיר, ארבעה במספר יחד עם הפזמון, משמשים בערבוביה זה אחר זה כטקסטים פיוטיים היכולים לעמוד בשורה אחת עם פיוטי ירושלים אחרים כמו אוחיל יום-יום אשתאה ולדוד שיר ומזמור וכטקסטים פזמוניים של שירי ירושלים בישראל החדשה. לצד געגוע אל ירושלים הבלתי מושגת – ממש כמו בעבור יהודה הלוי ופייטנים קלאסיים אחרים, מופיעה גם ההיכרות הישראלית עם ירושלים ועם הגיאוגרפיה שלה. שני צדדים ספרותיים אלה באים כאמור לידי ביטוי בשירנו.

הבית הראשון של השיר פותח בצמדי שורות המעידים כי כותבת השיר מכירה את ירושלים ואת השפעתהּ של הגיאוגרפיה הפיזית על הנמצאים בהּ. נעמי שמר אכן סיפרה כי לשם כתיבת השיר ערכה נסיעה מיוחדת לירושלים כדי להתרשם מאווירתהּ:

אויר הרים צלול כיין
וריח ארנים
נשא ברוח הערביים
עם קול פעמונים

וזהו אכן תיאור של אווירה - טעם של יין, ריח של אוויר צלול רווי ריחות שרף ארנים, מראה של שקיעה ירושלמית בצבעי זהב ואודם, וצליל של פעמוני כנסיות. ארבעה חושים סובבים את המשוררת העולה לירושלים.

בתוך האווירה הזו של שלווה ופסטורליה נגלית גם הטרגדיה. העיר ירושלים על תיאורי החושים המקיפים אותהּ היא עיר שבויה, שבורה ושרויה בחלום.

ובתרדמת אילן ואבן
שבויה בחלומהּ

אין המשוררת טורחת לומר לנו מהו החלום, כי כמאמר שיר אחר – "לכל אחד יש עיר ושמהּ ירושלים[1]." פריטתו של החלום לפרוטות תפחית מעצמת הרגש. אין המשוררת מעוניינת בכך.

תיאור הטרגיות של המציאות הירושלמית ממשיך – 

העיר אשר בדד יושבת
ובלבהּ חומה

לראשונה מופיעה קונוטציה בשיר. הקונוטציה ממשיכה את התיאור הנוגה של ירושלים השבויה בחלום. מהדהד פה הפסוק הפותח את מגילת החורבן, מגילת איכה:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד
הָעִיר רַבָּתִי עָם
הָיְתָה כְּאַלְמָנָה...

הבית הראשון מקיף את חושינו בטעמים, ריחות וצלילים, וממלא אותנו בגעגוע וברחמים על העיר החצויה, החולמת את חלום ירושלים של כל אחד ואחד מאִתנו.

ומיד מופיע הפזמון: 

ירושלים של זהב ושל נחשת ושל אור
הלא לכל שיריך אני כנור

הפזמון, לטעמי, הוא פיוטי יותר משהוא פזמונאי. הוא לוקח מסורות של מדרש ופיוטים אחרים ומסיף עליהן רובד נוסף.

על ה"ירושלים של זהב" שמבטיח ר' עקיבא לאשתו רחל במדרש המפורסם שהובא גם באתר שלנו מוסיפה המשוררת גם נחושת ואור. נחושת של מתכת יקרה ואור יקרות. נחושת ואור של בין הערביים בירושלים. נחושת של נחישות ועצמה לצד אור של אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו[2].

גם השורה השנייה של הפזמון ממשיכה את דרכם של שני משוררים מפורסמים. ראשון השתמש בביטוי "אני כינור" ר' שלמה אבן גבירול. הוא עשה זאת כבר בשנת 1038 (בהיותו בן 16) לא בהקשר של ירושלים, אלא בהקשר של משורר העושה בשיר כרצונו מחד, ומאידך משמש כינור לכל שרים ומנגנים: 

אֲנִי הַשַּׂר
וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד
אֲנִי כִנּוֹר לְכָל שָׁרִים וְנוֹגְנִים...

אחרי רשב"ג בא רבי יהודה הלוי, ששיבץ את הביטוי "אני כינור" בתוך קינתו המפורסמת על ירושלים, "ציון הלא תשאלי":

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי            לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ                   וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִ                  צָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם
רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי              מִכֹּל עֲבָרָיִךְ
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה            נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל
חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְ             תָּם עַל הֲרָרָיִךְ
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי            תַנִּים וְעֵת אֶחֱלֹם
שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ                אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ

נעמי שמר נסמכת על ריה"ל שלוקח מרשב"ג ומצטרפת להצהרתו בהיותו כינור לשיריה של ירושלים. בכך שמה עצמה המשוררת כחולייה בשרשרת הפייטנים המפוארת מתור הזהב בספרד.

הבית השני של השיר ממשיך את ההשפעה של הגיאוגרפיה והטבע על תחושותיה של המשוררת: 

איכה יבשו בורות המים
ככר השוק ריקה
ואין פוקד את הר הבית
בעיר העתיקה
ובמערות אשר בסלע מיללות רוחות
ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו

המשוררת משתמשת כאן בביטוי רב העוצמה איכה. הלקוּח, שוב, מפתיחתהּ של מגילת איכה וגם מהפטרת שבת חזון הקודמת לט' באב מישעיהו אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה... (ישעיהו א, כא). שאר התיאורים גיאוגרפיים – בורות מים שיבשו, כיכר השוק ריקה מתושביה היהודים של ירושלים ומהר הבית נפקדים שוחריו, במערות שבסלעי ההרים מסביב לירושלים רוחות מייללות. כיאה לתיאור של קינה, גם הטבע מצטרף לקינה זו על מצבהּ של ירושלים.

ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו

המצב שבו אין נגישות לירושלים העתיקה שייך למצב גיאופוליטי גדול יותר. גם את המשך הדרך ליריחו ולים המלח אי אפשר לעשות. תיאור זה מזכיר את שירת דבורה ואת תיאורהּ של דבורה הנביאה על הדרכים שאין ללכת בהן ועל דרכים עקלקלות בהן אנשים בוחרים תחת הליכה בדרך המלך:

בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת
וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת
חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים ה, ו–ז).

הבית השלישי הוא הבית רווי הקונוטציות ביותר בשיר כולו:

אך בבואי היום לשיר לך
ולך לקשור כתרים
קטֹנתי מצעיר בניך
ומאחרון המשוררים
כי שמך צורב את השפתים
כנשיקת שרף
אם אשכחך ירושלים
אשר כֻּלָּהּ זהב

צמד השורות הראשון מכיל את הביטוי "לקשור כתרים". הביטוי מקורו באחד המדרשים המרגשים ביותר על מתן תורה, וגם פה מככב ר' עקיבא. הפעם לצד משה רבנו והקב"ה:

אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו, רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו ,אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות (בבלי, מנחות כט, ע"ב).

לקשור כתרים לירושלים, אומרת נעמי שמר, מקביל לקשירת כתרי אותיות לתורה.

זוהי הפעם השנייה בשיר שבה מופיע הקשר למדרש הקשור בר' עקיבא. בפעם הראשונה זהו המדרש על התכשיט ירושלים של זהב שהעניק ר' עקיבא לאשתו. משל לאהבת אמת בין בני זוג השמים בראש ערכיהם את ירושלים ואת לימוד התורה. ובפעם השנייה, כאמור, מדרש זה.

למה דווקא ר' עקיבא זוכה אצל נעמי שמר לאזכור כפול – ולוּ ברמז – לאורך השיר? נדמה לי שדווקא מדרש שלישי יכול להסביר את הדבר. מדרש רבה על מגילת איכה מספר על חבורת חכמים – רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא שרואים שועל בחורבות הר הבית יוצא מבית קדש הקדשים. כשהחלו הרבנים לבכות החל ר' עקיבא משחק. למה אתה צוחק, שאלו רבנים. ענה להם ר' עקיבא שכשם שנתגשמו נבואות החורבן עכשיו תתגשמנה נבואות הנחמה והבניין. ר' עקיבא רואה לעתיד רחוק יותר את התגשמות נבואותיהם של זכריה וישעיהו: 

עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים וילדים וילדות משחקים ברחובותיה (זכריה ח, ד).

נעמי שמר מזכירה לנו ברמז – שנאמנותו של ר' עקיבא לתורתו ולאשתו, נאמנות שהוא סימל באמצעות תכשיט זהב שצורת ירושלים חקוקה עליו, היא נאמנות שיש בהּ נחמה לעתיד וחזון של חיים חדשים בירושלים. 

צמד השורות הבאות בבית:

קטֹנתי מצעיר בניך
ומאחרון המשוררים

מזכיר לנו גם את שאול וגם את דוד. על שאול נאמר מפי שמואל הנביא:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל(שמואל א טו, יז).

ועל משיחתו של דוד למלך מסופר:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים
וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה
וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי
וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא
וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה... (שמואל  א טז, יא–יג).

שני מלכי ישראל, שאול ודוד, אולי קטנים הם בעיני עצמם ובעיני אחיהם, אך הם שיצְלְחו למלוכה. אומרת לנו המשוררת: גם שיר זה על ירושלים הוא שיר שאולי נראה לכם כשיר שבא למלא את הזמן בין הצגת השירים המתחרים בתחרות הזמר והפזמון של הטלוויזיה הישראלית, ובין ההכרזה על הזוכה (וזה אכן היה ייעודו של השיר) אבל שיר זה אינו ככל שיר. זהו שירהּ של ירושלים, עיר מלוכה!

כי שמך צורב את השפתים
כנשיקת שרף

עוד קונוטציה מטה־פיזית המצטרפת למדרש של הקב"ה הקושר כתרים לאותיות. הפעם מתיאור הקדשתו של ישעיהו לנביא, המעיד כך:

וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר

לשאת את שם ירושלים כמוהו כנשיקת מלאך האוחז בידיו גחל מגחלי המזבח. עד כדי כך תופסת המשוררת את האחריות המונחת על כתפיהּ בבואהּ לכתוב על ירושלים.

 וצמד השורות הנועל את הבית:

אם אשכחך ירושלים
אשר כֻּלָּהּ זהב

שתי קונוטציות יש לנו כאן. האחת, אולי המפורסמת ביותר בשיר כולו:

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם            תִּשְׁכַּח יְמִינִי
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי            אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תהלים קלז, ה–ו).

השנייה לקוחה מנבואת זכריה, נביא שיבת ציון, על מנורת שבעת הקנים:

רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ (זכריה ד, ב–ג).

ירושלים אשר כולה זהב ומנורת המאור אשר כולה זהב. ירושלים והמנורה חד הן – מאירות באור יקרות.

הבית האחרון של השיר נכתב, כך העידה המשוררת, בהיותהּ באל־עריש בסיומהּ של מלחמת ששת הימים. הבית משוחח עם הבית השני ומתאר את תיקונו של המצב. מקינה בבית השני הופך הבית הרביעי לתיאור של נחמה שקוותהּ ונתגשמה. הטבע הדומם זורח ומאיר, קול שופר נשמע ויהודים שבים ולפקוד את ירושלים.

ירושלים של רבי עקיבא ושל רחל אשתו המעוטרת בתכשיט של זהב שצורת ירושלים חקוקה עליו.

ירושלים של רשב"ג וריה"ל העורגים אליה מקצה מערב.

ירושלים של ישעיהו וירמיהו המוכיחים את ירושלים ושל זכריה המנחם אותה ודוד מלך ישראל הנשבע לה אמונים.

ירושלים של מטה, של בורות מים, שוק וכיכר, וירושלים של מעלה של שרפים, מלאכים ומזבח.

כולם נמצאים בשיר הזה שהפך להיות המנון שני לתקווה.

*

האם הוא שיר ישראלי או פיוט? הייתי רוצה לומר: שניהם גם יחד, אבל נראה לי יותר לומר ששני הז'אנרים מוצאים את עצמם בדו־שיח האחד עם השני על גבי שורותיו ובתיו של שיר זה.

דו־שיח נוסף המתקיים בשיר קשור לרובד המוזיקלי שלו. בתפילת המנחה החגיגית ברחבת הכותל המערבי ביום השנה הראשון לשחרור ירושלים נעשה לראשונה שימוש במנגינת השיר המקורית בתוך התפילה – החזן בַּמקום בחר לשורר את קטעי הקדושה של חזרת הש"ץ במנגינת ירושלים של זהב.

החל מיום זה והלאה מנוצלת מנגינת השיר לקטעי תפילה שונים הן בקדושות והן בקטעים מברכת "גאל ישראל" שלפני קריאת שמע. מן העבר השני, פייטנים בוחרים לשיר את מילות השיר המקורי במנגינות ליטורגיות ישנות. כך ממשיך דו השיח בין השיר הישראלי לפיוט להתקיים גם ברובד המוזיקלי ולא רק ברובד הטקסטואלי.

ואולי, בעצם, זוהי ירושלים אליה מכוונת אותנו נעמי שמר –

ירושלים שהיא שיר שהוא גם פיוט וגם שיר חדש המשוחחים ביניהם כמאמר שיר אחר של נעמי שמר:

אם לא שרת לי שיר עדיין
שירה לי מזמור חדש,
שיר שהוא עתיק מיין
ומתוק מדבש,
שיר שהוא כבן אלפיים
            ובכל יום חדש...

[1] לכל אחד ירושלים. מילים, נתן יונתן. לחן, מוני אמריליו.
[2] מתוך נוסח ספרד ואשכנז של ברכת יוצר המאורות שלפני קריאת שמע של שחרית.