יפת עין ליבבתיני – עיון בפיוט

יפת עין ליבבתיני – מילים וביצועים

השיר הוא שיר אהבה יפהפה של הדוד – הקב"ה, לרעייתו – כנסת ישראל. הדוד פונה לרעייתו בכינוי חיבה ואהבה – יְפַת עַיִן – ואומר לה: לִבַּבְתִּינִי! שבית את לבי, לבי יוצא אלייך. הוא מבקש לחזות בזהר זיו פניה של רעייתו האהובה – אור פניה זה של הרעיה יתגלה בזמן הגאולה, כאשר הקב"ה, הדוד הגואל, ישיב את שבותה של כנסת ישראל.

אולם הרעיה אינה משיבה דבר לדודה. הדוד ממשיך ופונה אל רעייתו – שִׂבַּרְתִּי לִגְאֻלָּתֵךְ. לא הרעיה מבקשת את גאולתה כאן, אלא הדוד – הוא המקווה והמייחל לגאולת כנסת ישראל. והדוד, בניסיונו להעיר את רעייתו, כנסת ישראל הרדומה, מבשר לה: קְרוֹבָה יְשׁוּעָתֵךְ! או אז משיבה הרעיה לראשונה לדוד ומבקשת ממנו לשוב אל מקום שכינתו ולהושיע את עמו – אֵלִי שׁוּבָה לִמְנוּחָתֵךְ, בִּגְדֵי יֶשַׁע הַלְבִּישֵׁנִי.

הדוד משיב לרעיה במילות אהבה נוספות – עוּרִי כַלָּה, בַּת אֲהוּבָה – כלה הוא ביטוי המעלה את עצמת הקשר בין האל לעמו – כמו אותם רגעים מיוחדים וחד־פעמיים של כלולות האיש והאישה – אותו רגש אהבה עז של זמן הכלולות – מצוי תדיר בין הדוד לרעייתו. הרעיה בעיני הדוד היא לעולם כלה. אולם בה בעת הכלה היא גם בת אהובה – יחס האל לעמו הוא כיחס אב אל בניו, על כל עומק המשמעות שבכך. האב המגונן ושומר על בתו מכל רע, הקשור אליה בעבותות בל יינתקו. גם כאשר הבת אינה עושה את רצונו של אביה, הוא עדיין אביה. ואכן כאן פונה האב לבתו - חִזְקִי וְשׁוּבִי בִתְשׁוּבָה – כאשר תשוב הרעיה, כנסת ישראל, אל דודה, הקב"ה – או אז יתגשמו מילות הנחמה ששם הקב"ה בפי ישעיהו הנביא (סב, ד–ה):

"לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ... וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ."

הדוד מבקש מרעייתו – קוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי, ואנו שומעים פה את מלותיו של הדוד בשיר האהבה הגדול של הדוד והרעיה, שיר השירים (ב,יד): "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה."

והרעיה אכן משמיעה את קולה ופונה אל דודה בבקשה משלה: "בְּנֵה לִי בֵּית תִּפְאַרְתִּי וְהָשֵׁב אֶת עֲבוֹדָתִי". אז, כאשר יגאל האל את עמו, ישיב את שבותו ובית המקדש יעמוד על כנו, תשמיע הרעיה את קולה – וְשָׁם אָשִׁיר אֶת שִׁירָתִי.

השיר, הפותח במילות אהבה רכות של הדוד המנחם את רעייתו, חותם במילותיה של הרעיה: אֶמְצָא חֵן כִּי נִחַמְתָּנִי. מילים המהדהדות את מילותיה של רות המואבייה, שעזבה את עמה ואת מולדתה והצטרפה אל עם ישראל, כאשר פונה אליה בעז ומאפשר לה להצטרף לנערותיו וללקוט בשדהו. רות, הנכרייה והזרה, תמהה מדוע היא זוכה ליחס כזה. אומר לה בעז:

"הֻגֵּד הֻגַּד לִי כּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְיָ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו."

ורות, מנוחמת ומעודדת מיחס זה שלא ציפתה לו, עונה לבעז: "אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ."

אכן, כך גם מבקשת כנסת ישראל לחסות תחת כנפיו של דודה גואלה ולמצוא חן מלפניו.

חנה פתיה הייתה עורכת המשנה של "הזמנה לפיוט".