אמנות השיר: יערת דבש

פיוט זה מיוסד על האלגוריה השכיחה של הדוד והרעיה. כטבען של אלגוריות, גם פיוט זה של ר' ישראל נג'ארה נע בין כיסוי וגילוי, בין הצפנת הנמשל לחשיפתו. תנועה זו נועדה לשמור על אמינותו האנושית של המשל מחד, ומאידך לסייע למאזין בפענוח נכון שלו. ב"יערת דבש" ניכר הדבר בעיצוב הדמויות. הדוד והרעיה האלגוריים מעוצבים כך שהמשל חי וברור, אך גם הנמשל מרכזי ונוכח. להישג זה מגיע הפייטן תוך שימוש עדין ומדוד בממד המוחשי והמופשט של דמויות האוהבים.

הדמות המוחשית מבין שני האוהבים היא הרעיה. מן המחרוזת הראשונה אנו למדים על יופייה ונועם קולה, ובאופן עקיף אף למדים על סבל ובלות שהם מנת חלקה לעת זקנה. מאפיינים אנושיים אלה מקבלים יתר תוקף הודות לדימויים המוחשיים – יערת הדבש, הלבנה והשושנה – המבליטים את היופי והייסורים. לאור כל אלה נוכל לראות כי הרעיה – בשלב זה – קרובה יותר לקוטב הכיסוי של האלגוריה. כמובן שכל מאזיני הפיוט יודעים שמדובר בדמותה של כנסת ישראל, אך זו אינה ידיעה שמקבלת תימוכין מתוך מילות הפיוט. בשלב זה מוסתרת כנסת ישראל מאחורי דמותה הלבנה כלבנה של הרעיה.

ומהי הדמות הניצבת מנגד לרעיה יפה זו? על מנת לענות לשאלה זו עלינו להניח למושג "דמות" ולתאר את נוכחותו של הדוד במונח אחר: הוא אינו דמות, אלא קול. זהו קול צלול מאד, הפורש את טיעוניו טיפין־טיפין, באופן מדוד ואיטי. זהו קול שהרוך השזור בו נובע מן ההתכוונות הגדולה שלו כלפי הנמענת – התכוונות שלובשת צורה דקדוקית חוזרת של שייכות (לשונֵך, הגיונֵך, זמנֵך, וכן הלאה). ולבסוף זהו קול שאינו ממהר, אינו מהסס לחזור על דבריו, על עיקרי דימוייו, כאילו מאחורי הקול ניצבת תודעה שיודעת כי הרעיה סובלת, וכי לא תזיק לה גם הפעם השנייה שבה היא תשמע על היותה שושנה נפלאה. האם זהו קול של גילוי או כיסוי? למרבה הפלא, התשובה כפולה. זהו קול של כיסוי כיוון שהוא נשמע אנושי כל כך. אך זהו גם קול של גילוי כיוון שהיותו קול בלבד, שעיקרו נוכחות והבטחה, מרמז על מקורו האלוהי של סיפור האהבה הזה, ומכוון את המאזין לעבר הנמשל הנכסף.

ואכן, בסוף הפיוט נשלם מהלך הגילוי. לאחר שלוש מחרוזות שבהן נשמרה דמותה האנושית של הרעיה הסובלת, כאן כבר מגלה המשורר כי הנמענת אינה בשר ודם, אלא עם שיש לקבצו ולהשיבו לארצו. בנקודה זו משילה הרעיה את דמותה האנושית, ומתגלה כהוויה היסטורית ולאומית. ומה עם קולו של הדוד? הודות לצלילותו הראשונית, לא עוברת דמות זו תהליך דומה של חשיפה ותמורה. ניתן לזהות בקלות, גם במחרוזת האחרונה, את מאפייניו של הדובר האוהב: אותו חיתוך דיבור מתון, אותה נדיבות לשונית המבטיחה "אקבצך ואשיבך" ואותו רוך השזור בקול. הודות לכך אנו יכולים לשמוע את העוצמה הגדולה הגלומה בטור החותם של הפיוט: "לנצח לא אעזבך" מבטיח הדובר, ואנו יכולים לשמוע הן את הרוך האנושי המפעם בהבטחה זו, והן את הממד הנצחי והאלוהי שבאמת קיים שם – בקולו של האהוב היחיד שאכן מצוי לנצח.