ימי זיכרונות: אחות קטנה

אחות קטנה – מילים וביצועים

קשה מאד לבחור פיוט מתוך הרפרטואר העשיר של הימים הנוראים. עשרות פיוטים נכתבו סביב נושא הסליחה וחשבון הנפש שאליהם אנו נדרשים מדי שנה בשנה בתקופה זו, בה נפרדים משנה אחת ויוצאים לקראת שנה חדשה -– פרק חדש.

פיוטי הסליחות, שככל הנראה נכתבו במיוחד עבור ימים אלו, מציעים דרכים ושפות שונות לפנות אל האל בבקשת סליחה, להביע חרטה ולייחל לשנה מוצלחת ושמחה יותר. אל הטקסטים מצטרפים הלחנים המותאמים לאופי ולתוכן הפיוטים באופן כזה עד שנדמה כאילו נוצרו יחד מלכתחילה. הלחנים מעצימים את אווירת התחינה וההשתפכות העולה מהפיוטים עד כי התחושה היא שבלעדיהם הם אינם שלמים. נדמה כי בלתי אפשרי להשתמש בלחני הסליחות לשירת טקסטים אחרים, בזמנים אחרים, וכי רק בתקופה ובאווירה מיוחדת זו של השנה אנו מסוגלים לצלול אל העומקים הרגשיים שאליהם הם מכוונים.

תקופת הימים הנוראים היא תקופה מבלבלת, תקופה של ניגודים ומעברים. מצד אחד הקיץ עוד כאן, ומצד שני בלילה כבר קר. מצד אחד, נישאת באוויר איזושהי חגיגיות ומצד שני זהו זמן של חשבון נפש, של חרטה והרהורים. מצד אחד מנגינות מרגשות המציפות אותך בסוג של שמחה וגעגוע, ומצד שני טקסטים שכולם וידוי, חרטה ובקשת מחילה. שינויים ומעברים המטלטלים אותך כל הזמן בין שני קצוות רגשיים, בין תחושת יום חג לאימת יום דין.

הפיוט "אחות קטנה" על מילותיו, ניגוניו והזמן שבו הוא מושר, מביא את חוויית הערפול והבלבול של התקופה הזו לשיא. הוא מצוי בדיוק על קו התפר שבין השנה היוצאת לזו הנכנסת. נוהגים לשיר אותו בבתי הכנסת בערב ראש השנה, בזמן שבו שוקעת השמש על היום האחרון בשנה, ומרגע ששקעה מתחילה השנה החדשה.

מאז ומתמיד חוויתי את הזמן הזה כזמן שהוא בין־לבין, שלא ברור איך להתייחס אליו. מילדות אני זוכר את חווית ההתכוננות לראש השנה, החל מהקימה לפנות בוקר לאמירת הסליחות במשך כל חודש אלול, דרך השיעורים המקדימים בבית הספר ועד להכנות בבית – הבישולים, המפגשים המשפחתיים המתוכננים וכמובן הבגדים החדשים שאותם רכשנו אחת לשנה לכבוד "החגים".

לאחר חודש של הכנות מגיע היום. במיטב מחלצותינו אנו מתייצבים בבית הכנסת, חגיגיים מתמיד, ואז משהו משתבש. ברגע שפותח החזן בשירת "אחות קטנה" מתחילה להציף אותי תחושת הבלבול. הפיוט לא ממש תואם את החגיגיות השוררת מסביב, המלים שלו נשמעות יותר כמו קינה. משפטים כמו – "אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ", "זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ", "לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ" – מתחברים לי יותר לתקופת בין המצרים ולקינות של תשעה באב. לא זו החגיגה שלה ציפינו.

אולם ככל שמתקדמים בבתי הפיוט, התחושה הולכת ומשתפרת, משהו נעשה נינוח ושמח אופטימי יותר. לאחר הבתים הראשונים המונים את תלאות השנה החולפת מגיעים הבתים שמכילים בקשות לשנה שמחה ומוצלחת יותר – "וְתַעֲבִיר מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁה", נְחֵהָ בְּנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ", ולבסוף הבית האחרון הפותח בקריאת העידוד "חִזְקוּ וְגִילוּ" ומסתיים – בניגוד לשאר הבתים המסתיימים ב"תכלה שנה וקללותיה" – ב"תחל שנה וברכותיה", וממקם אותך סופית באווירה ובמצב הרוח שאליהם התכוננו. ברגע זה, רגע שבו סיימה השמש את שקיעתה, אנו נפרדים סופית מהשנה החולפת על כל "קללותיה" ומייחלים לשנה הבאה ו"ברכותיה".

אותה תחושה ממשיכה לפקוד אותי מדי שנה בשנה בזמן הזה, אולם עם השנים למדתי להבין את משמעות הזמן הקריטי הזה והחיבור שבינו לבין "אחות קטנה". הפיוט הזה, אף שחלפו כשבע מאות שנה מאז שנכתב, בצירוף הלחן האיטי והמסתלסל, מאפשר למתפלל, רגע לפני שהוא יוצא ב"חגיגות" השנה החדשה, לעשות את חשבון הנפש האישי שלו, לעשות את המעבר בהדרגתיות הנחוצה, להרהר בקורות השנה שחלפה, ובעזרת הניגונים הנוגעים כל כך עמוק, גם להרגיש אותם. להבין שכדי להגיע ל"חזקו וגילו" יש לעבור קודם דרך "מחלותיה" ו"קללותיה" של השנה שחלפה, לתת עליהן את הדעת ורק אז לייחל ולבקש – "תחל שנה וברכותיה". כנראה שתחושת הבלבול והערפול היא שלב הכרחי בדרך לסדר חדש.

רוני איש־רן, בוגר האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים במגמה למוסיקה מזרחית, יליד שכונת נחלת אחים אשר בירושלים, גדל על ברכי מסורת החזנות הספרדית־ירושלמית ושירת הבקשות החאלבית. הקים ומנהל מוזיקלית את אנסמבל "שחרית". ב"הזמנה לפיוט" עסק בהקלטות ובכתיבת מאמרים על אודות המסורת המוזיקלית המזרחית בכלל וזו הספרדית־ירושלמית בפרט. ב"קהילות שרות" מוביל את לימוד הפיוט והשירה של המסורת הספרדית־ירושלמית והחאלבית.