חופה היא שער

---

לשער חתונה באתר הפיוט והתפילה

זה היה בשנות השמונים. מכר הציע לי לנסוע להשתתף בחתונה שעורך הרב שלמה קרליבך במושב שלו, מבוא מודיעין.

"אינני מוזמן" הייתה תגובתי.

"כל העולם מוזמן".

וכך מצאתי עצמי בחופה, שלאחר שנתעכבה ונתעכבה, נמשכה כשעתיים וחצי. הייתי קצת ציני, ובתגובה להערה שלי על הטקס, אמר לי חבר: "לא מדברים על הרבי בבית הרבי". וכך מצאתי עצמי חושב פתאום: "אה, כן, נכון – אכן ה' יתברך קשור לכל העניין". ואז התחדש לי, אף על פי שלמדתי אז בישיבה עם נטיות חסידיות, ש"אהבה" ו"נשמות" וזיווגים – אכן חלק מהתורה הם. דברי התורה העמוקים והסיפורים שסיפר הרב קרליבך, יחד עם השירים בהשתתפות הקהל, יצרו אווירה של קדושה ורוממות שהייתה שונה כל כך מהחופות שבהן נכחתי בד"כ – סוג של דלת-הלכתית מסתובבת, נכנסים דרך שתי כניסות נפרדות ויוצאים כעבור שתים עשרה דקות בדלת אחת.

קדושה ושכינה

חופה של שעתיים וחצי טרם ערכתי, אך קורה מדי פעם שזוגות אומרים לי שמבחינתם שהחופה תיקח כמה זמן שתיקח – הם לא ממהרים לשום מקום. רוב הזוגות שבאים אליי מבקשים שהחופה תהיה משמעותית: החופה היא עבורם החלק החשוב שבכל הערב, ואף שזמנה קצוב, חשוב להם שיורגש שזהו מרכז הערב. הם מבקשים טקס אורתודוכסי, אך שתהיה שם יותר מחתימת הסכם הלכתי. פעם, כשהגעתי לערוך חופה, אמרה לי אם הכלה: "כל כך שמחתי כששמעתי שאתה עורך החופה, מאז שנכחתי בחופה שערכת לפני שנתיים והבאת שם את השכינה, רציתי שתערוך גם את החופה של בתי." דבריה הפחידו אותי; אין לי שכינה בכיס, והמרב שאני יכול לעשות זה לנסות, דרך הריטואל והברכות, בתוספת השירה וכמה מילים, ליצור יחד ובתיאום עם החתן והכלה, מסגרת שבתוכה אולי יהיו רגעים, יהיה רגע.

תפקידי בחופה היא לאפשר לחתן ולכלה לחוות בצורה הממוקדת והמלאה ביותר את הרגעים המיוחדים של "פיוז'ן", של איחוד, של שניים שנעשים עוד יותר אחד. מסביב יהום הסער, יש בלאגנים לפני ואחרי – התקווה היא שבחופה יהיה רוגע ושלווה וכוונה. "כוונה" - מילה יפה. מילות הברכות - "אשר קידשנו... מקדש עמו ישראל על-ידי חופה וקידושין" כה עוצמתיות, ותפקידי אינו אלא להסב את תשומת לבו של הזוג, בעיקר, אבל גם של הקהל, לייחוד של הרגעים האלו, רגעים שלפי המסורת נגזרו ונקבעו עוד מששת ימי בראשית, שבבריאת העולם הקב''ה גזר שבדיוק עכשיו שרה ואברהם או טל ויעל, יכרתו ברית.

הרי את המושג ''קדושה'' – שממנו נגזרת המילה ''קידושין'', כולנו מכירים ואיש אינו יכול להגדיר. ''הקדושה הִנה כציפור שאם אוחזים בה חזק מדי היא נחנקת ואם מרפים ממנה היא בורחת" (ר''י סלנטר). דרושה זהירות מלנסות להגדיר קדושה, לא זו בלבד שזה עלול לגרום למאן דהו לנכּס או לייחס את זה לעצמו, אלא זה גם מצמצם ומוציא אנשים מהכלל. "זוהי השעה לדעת שהנכם קדושים; זוהי השעה לדעת שכל מעשה, דיבור, מחשבה, מבט, מגע שלכם – קדוש" (חאפיז). אז תפקידי איננו אלא להזכיר את מה שאנשים, כולל עצמי, כל כך עשויים לשכוח.

כולם עוברים בברית

ואין בידיי כלים טובים לזה יותר מן הניגון. הניגון שהוא שפה אוניברסלית, של כולם. וכך – כאשר בני הזוג חפצים בזה (ובדרך כלל הם רוצים), אני מזמין את הקהל לשיר ביחד שיר או פיוט שכולם מכירים. ביחד – כי כך הקהל אינו קהל צופים ואורחים אלא קהל משתתפים פעילים, וכעין מה שבועז, כשלקח את רות לאשה, אמר לאנשים אשר בשער: ''עדים אתם'' – כך הקהל מוזמן להרגיש שביחד עם הזוג, גם הם קצת עוברים בברית.

המוזיקה חשובה. נדיר שאנגן מהניגונים שלי, גם מהלחנים שלי ל''שיר השירים'' (אלא אם כן הזוג מבקש במיוחד), כי אף ששירה יכולה לרומם, הרי המעלה הגבוהה ביותר היא כאשר הקהל כולו משתתף. אני מדגיש לזוג שחשוב שהמוזיקה שהם בוחרים להשמיע בהליכה לחופה תיגע ותרגש אותם – זו לא אמורה להיות 'אמירה' לקהל, אלא מבוא והכנה לחופה.

אני נוהג לומר כמה מילות פתיחה בשלב ההינומה, כאשר החתן מכסה את פניה של הכלה בהינומה, ומזמין את הקהל להצטרף וללוות את החתן ואת הכלה בכניסתם לחופה. יש מנגינות שכוווולם מכירים ומשתתפים, דוגמת ''שלום עליכם'', ''אנא בכח'', ''שיר למעלות'', או ''הללויה'' של ליאונרד כהן. לפעמים הזוג מדפיס את המילים על כרטיס שמחולק לאורחים ליד החופה כדי שיצטרפו. יש לא מעט שירים שמוכרים לכולם, אך לא כולם מתאימים לחופה ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" - לא מומלץ). אך מי אני שאחליט מה מתאים? בסופו של דבר זו חופה של בני הזוג, וזכותם להחליט איך תיראה.

התכתיבים ההלכתיים אינם כה רבים: שתי ברכות ונתינת טבעת בהתחלה, מסירת כתובה, שבע ברכות בסוף לפני שבירת הכוס. אלו העמודים שעליהם נשענת החופה, לפני ובין עמודים אלו יכולים הזוג לעשות כמעט ככל העולה על רוחם.

ברור שאעודד כיוון מסוים, מתוך ניסיון של "מה עובד". יש ניגונים שעובדים, שכולם מצטרפים אליהם, דוגמת "שבחי ירושלים" של אביהו מדינה לפני שבירת הכוס בסוף. הניגונים ל"אם אשכחך ירושלים" מוכרים בעיקר בקרב הציבור הדתי, שם ההיצע רחב יותר, ומכירים הרבה שירים דוגמת "יהי שלום בחילך" של קרליבך, שמתאימים לרגע.

להאזנה>>

רוב אנשים יכולים להצטרף למנגינות דוגמת ''תהא השעה הזאת שעת רחמים", ''עוד יישמע'', ואפילו לזמזם שורות של שלמה בר. המנגינה עושה הכול, והמילים שלי בין לבין הן כעין כותרת מתחת לתמונה, כדי למקד מבט.

להאזנה>>

כי הרבה דברים בחתונה גורמים לפיזור דעת, וברגעים קדושים אלו - הזוג רוצה ברוממות-רוח, בטהרה, בעומק, בגובה, בקדושה, בברית. ברית היא דבר כה שברירי. מדינות חזקות ובני אדם אוטונומיים אינם זקוקים לבריתות. החתן והכלה, בעוברם בברית, מביעים את הדבר הרומנטי ביותר: אינני יכול בלעדיך. איתך - אני רוצה נצח. אינני זקוק/ה לאין-סוף מבלעדיך, בך - אני רואה עולם. כמובן שאינני רוצה לשים מילים בפי הזוג. אני תמיד יושב עם הזוג לפחות פעם, אם לא יותר, בכדי לתכנן יחד איך יהיה. כי זה הטקס שלהם. אותי מרגש לשמוע את דברי הזוג זו לזה, המילים האישיות כאשר הם רוצים לשתף את הקהל בזה. או כאשר קוראים ''חוזה'' - מעין כתובה אישית - שהם כתבו יחדיו. מעבר לכך שזהו צעד לכיוון יתר שוויוניות, הרי זו הטבעת פן אישי שלהם. והרי סוף-סוף אלו הרגעים שלהם, ואם ההלכה מכתיבה כללים מסוימים - לא נועדו אלו לצמצם את הרוח אלא להגבירה ולהטמירה, וכל מה שיכול להעצים ולהנכיח את הרוח, את היחד של הזוג, את נוכחות ה' וברכתו לזוג ברגעים נשגבים של החופה - מבורך. חתן וכלה ביום חופתם - נמחלים עוונותיהם. רוח טהרה באה לעולם, החתן והכלה יוצרים, כפי שנאמר בברכה השישית, גן עדן חדש, שכינה חדשה. תפקידי כרב איננה אלא לנסות, כמיטב יכולתי, לאפשר שתורגש ותיחווה, ולו במעט, אמת זו.

יהושע אנגלמן הוא רב, מרכז לימודי של קהילת ''יקר'' תל־אביב, פסיכותרפיסט העובד עם מבוגרים וזוגות, עד כה יצאו לאור ארבעה אלבומים מלחניו ובביצועו.