מסורת החזנות והפיוט "ספרד־ירושלים"
שורשיה של שירת הפיוטים בקרב עדות צאצאי מגורשי ספרד בארצות האסלאם נעוצים בעבר הרחוק. זמרת הפיוטים עוברת כחוט השני בין כל מרכיבי המסורת היהודית־ספרדית: התפילה, שירת הבקשות בלילות שבת מאחרי חצות הלילה ועד תפילת שחרית, אירועי מעגל החיים ופיוטי השבת והחג.
שירה זו היא חלק מהמסורות המוזיקליות הליטורגיות (תפילות) והפאראליטורגיות (פיוטי קודש) של קהילות צאצאי מגורשי ספרד במרחב הגאוגרפי הנכלל בשטחים שהיו בשליטת האימפריה העות'מנית למן המאה השש עשרה ועד תחילת המאה העשרים. מרחב זה כלל את תורכיה, ארצות הבלקן, סוריה, לבנון, ארץ ישראל ומצרים. מסורות אלו עברו מדור לדור במשך מאות שנים על ידי חזנים ופייטנים, והן חיות וקיימות עד היום.
למרות הפיזור הרב של בתי הכנסת ברחבי האימפריה העות'מנית וההבדלים ביניהם, הרפרטואר הליטורגי המושר (בלחן כלשהו) משותף לכל הקהילות היהודיות העות'מניות. עיקרון מוזיקלי מרכזי בקרב קהילות יוצאי ספרד אלו היה השימוש בשיטה המודאלית הערבית־תורכית (תורת המקאם), כמהלך מוזיקלי מובנה לתפילות השבת והחג. עדות מוקדמת לתופעה זו נמצאת ביצירתו של רבי ישראל נג'ארה (1555–1625), שאצלו מוצאים התייחסות לשימוש במקאם. השימוש במקאמים בשירה הליטורגית התבסס במשך המאה ה־17, כאשר המעורבות של היהודים בעשייה המוזיקלית שסבבה אותם הייתה רבה.
שליטתו של החזן העות'מני־ספרדי בשיטת המקאמים הייתה מרכיב חשוב ביותר של אמנותו, והיא התבטאה בין השאר בשימוש באלתור מוזיקלי במקצב חופשי, שבוצע מפיו בחטיבות התפילה שהוא היה סולן בהן, להבדיל מקטעים אחרים בתפילה שהם בעלי לחן מוגדר ומושרים בדרך כלל מפי הקהל.
הלחנים בתפילה היו מאומצים לעתים קרובות משירים פופולריים ערביים ותורכיים. סגנון הזמרה הליטורגית העות'מנית הישן עדיין קיים במספר קטן של קהילות תורכיות בישראל, בתורכיה, בצרפת ובארה"ב.
את מקום המסורת המוזיקלית היהודית־עות'מנית תפס סגנון התפילה הנקרא היום "ספרדי־ירושלמי". תהליך התגבשותה של מסורת זו התרחש בראשית המאה העשרים, כחלק מכמה תהליכים היסטוריים, תרבותיים ומוזיקליים אשר התרחשו במרחב המזרח התיכון בכלל ובירושלים בפרט. תהליך קריסתה של האימפריה העות'מנית שהגיע לשיאו בתחילת המאה העשרים עם נפילת המשטר העות'מני והקמת הרפובליקה התורכית, הביא גם לירידת השפעתו של הסגנון המוזיקלי העות'מני־תורכי והתגברות השפעת הסגנון הערבי במוזיקה של המזרח התיכון.
סגנון מוזיקלי־ערבי זה היה קשור להתפתחות הלאומיות הערבית במזרח התיכון במאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים ולהתפתחות אמצעי הטכנולוגיה בסוף המאה התשע עשרה. המצאת הגרמופון והאפשרות להקליט ולהפיץ את המוזיקה שהתפתחה במצרים ובסוריה, סייעו להשתרשות ולהתפשטות הסגנון המוזיקלי הערבי החדש בכל ארצות המזרח התיכון, ובתוכן קהילות יהודי סוריה והמזרח, שאימצו את הלחנים המצריים החדשים לתוך מסורת הפיוט שלהם. סגנון מוזיקלי זה מבוסס גם הוא על השימוש במקאם, כמו התרבות המוזיקלית העות'מנית, אולם הגוון המוזיקלי ייחודי למוזיקה הערבית. הסגנון המוזיקלי הערבי החליף את הסגנון התורכי־עות'מני בכל אזור המזרח התיכון, ובתוך כך גם בקרב הקהילות היהודיות. ניתן לשער שתהליך זה כלל גם את ארץ ישראל וירושלים בתוכה.
במקביל לתהליך המעבר מסגנון מוזיקלי עות'מני־תורכי לסגנון ערבי בכל מרחב המזרח התיכון מופיע גורם נוסף שהשפיע על תהליך היווצרות המסורת הספרדית־ירושלמית והוא הופעתה של קהילת יהודי חאלב בירושלים בתחילת המאה העשרים והשפעתה על מסורת התפילה והפיוט של הקהילות הספרדיות.
העדה החאלבית החזיקה במסורת ביצוע עתיקה של התפילה ושל הפיוט, ועם הגיעה לירושלים והקמת בית הכנסת "עדס" בשנת 1901, החלה להשפיע על סגנון הביצוע של הקהילות הספרדיות, תחילה בירושלים ולאחר מכן בכל ארץ ישראל ובחלק מקהילות המזרח בתפוצות. השפעת קהילה זו הייתה חלק מהתהליך הכללי של המעבר אל הסגנון המוזיקלי הערבי. סגנון ביצוע התפילה והפיוטים של קהילת יהודי חאלב היה מבוסס אף הוא על הסגנון המוזיקלי הערבי.
המעבר מהמסורת הישנה אל המסורת החדשה בבתי הכנסת הספרדיים בירושלים מתואר בפי הסופר יעקב יהושע בספרו "בין מסורת להווי במשכנות הספרדים בירושלים". יעקב יהושע מבכה את היעלמות התפילה והפיוט ב"נעם הספרדי" הישן:
מסופקני אם בני הדור הספרדי החדש, יודעים את מובנן של המילים 'נועם ספרדי'... לא זו בלבד שנעלם 'הנועם' בתפילותינו, אלא שאתו נעלמו גם 'הנועם' של הבקשות והפיוטים שליוו אותנו בבתי הכנסת בשעת שמחה... פיוטים אשר היוו חלק נכבד בתפילותינו... בית הכנסת הספרדי נכבש אפוא על ידי בני עדות המזרח... המחדירים אל בית הכנסת נוהגים אשר לא ידענום.
המסורת הנקראת כיום "ספרדית־ירושלמית" מורכבת אם כן משילוב בין שני רבדים מוזיקליים מרכזיים: הרובד הישן של המוזיקה התורכית־עות'מנית, אשר הדיו נשמעים עדיין בתפילות ובפיוטים, בעיקר בימים הנוראים, ורובד חדש יותר של הסגנון המוזיקלי הערבי של המזרח התיכון שהתגבש בסוף המאה התשע עשרה והמחצית הראשונה של המאה העשרים. סגנון התפילה "ספרד־ירושלים" הפך להיות הסגנון המרכזי בקרב חלק ניכר מקהילות המזרח בישראל ובתפוצות כיום.