הפיוטים של ראש השנה
ספר החזן, גרמניה. 1825. מתוך אוסף משפחת גרוס תל אביב

הפיוטים של ראש השנה

אהרן פוירשטיין

על כמה מן הפיוטים המשובצים בתפילות ראש השנה, ומה שבינם ובין לאונרד כהן ודייויד בואי.

 

איך עומדים להתפלל? איך עוברים ממצב של עשייה עסוקה ועיוורת להתבוננות פנימית כנה? במסורות התפילה השונות אנו פוגשים תפילות ופיוטי הכנה, שנועדו לסייע לאדם לעבור לאותה עמדה נפשית שתאפשר לו להתפלל על נפשו, בפתחה של השנה החדשה.

במנהגים הספרדיים נוהגים לשיר בערב ראש השנה את "אחות קטנה":

אָחוֹת קְטַנָּה        תְּפִלּוֹתֶיהָ
עוֹרְכָה וְעוֹנָה       תְּהִלּוֹתֶיהָ
אֵל נָא רְפָא         לְמַחֲלוֹתֶיהָ

הפיוט זה איננו מנקודת מוצא של היחיד דווקא, אלא מבטא תחינה למחילה ולגאולה של העם כולו:

מָתַי תַּעֲלֶה            בִּתְּךָ מִבּוֹר
וּמִבֵּית כֶּלֶא           עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר

וכל בית מסתיים בשורה הידועה:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

כך עד הבית האחרון, הנאמר ממש עם שקיעת החמה, על ספו של היום הראשון לשנה החדשה, ואז נעלמות קללות השנה שחלפה ובמקומן מפציעה שורה חדשה מלאת תקווה: תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.

אם בהכנה לתפילה אנו עוסקים – פיוט אחד כזה, מרגש במיוחד, נאמר מפי החזן בבתי הכנסת האשכנזיים לפני תפילת מוסף:

הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ / נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל / בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ / עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי / וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְדַאי וְהָגוּן לְכַךְ

בתפילה זו הנאמרת בנמיכות קול ובשפלות רוח, מעיד על עצמו שליח הציבור, העתיד להוביל את הקהילה לשיאיה המרגשים, כי הוא עני ממעש, וכי אינו ראוי באמת לעמוד ולשמש שליח ציבור. שליח זה, שקולו נשבר לא פעם במילים הללו, מציג סוג אחר של מנהיגות או שליחות מן המקובל אצלנו. כשפיוט זה נאמר בכנות ובענווה, יש בכוחו לסחוף את הקהל לרגעים יוצאי דופן ולמצב רגשי של עמידה אמִתית מול האל.

בבתי הכנסת הספרדיים אנו נדרשים לאותו מצב נפשי בפיוט בן אלף שנים של ר' שלמה אבן גבירול, הפילוסוף המיוסר:

שְׁפַל רוּחַ שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה  אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה
לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי       כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָּאֲדָמָה
מְלֹא עוֹלָם אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְגָדְלוֹ   הֲכָמֹנִי יְהַלֶּלְךָ וּבַמָּה

להאזנה>>

פיוט זה, הנאמר בתחילת התפילה של היום הראשון, מניח על השולחן בצורה החריפה ביותר את הפער העצום בין האדם לאל, ומתאר את הקושי העומד בפני האדם המבקש לעמוד מולו בתפילה ובשירה.  
פיוט אחר שכתב אבן גבירול, הנאמר בבתי הכנסת הספרדיים בתחילת התפילה של היום השני, מביא דימויים אחרים הנוגעים למצבו של האדם בכל השנה, ובראש השנה בפרט:

שׁוֹאֵף כְּמוֹ עֶבֶד יִשְׁאַף לְיַד רַבּוֹ        חַסְדָּךְ פְּרֹשׂ עָלָיו וּקְרַע שְׁטַר חוֹבוֹ
לוּלֵי אֲמִירָתְךָ שׁוּבוּ וְאָשׁוּבָה           הָיָה כְּרַב חוֹבֵל נִכְנַע בְּמַצָּבוֹ

להאזנה>>

האדם הוא עבד, נושא שטר חוב, שללא סליחתו של האל נגזר עליו להיכנע לים הסוער. דימוי זה מזכיר לי תמיד את "Space Oddity", שירו של דיויד בואי על מייג'ור טום, האסטרונאוט ההולך לאיבוד בחלל. כל דור ורבי החובלים שלו.

אחד השיאים בבתי הכנסת הספרדיים מגיע בהכנה לתקיעות השופר. בפיוט מצמרר מתאר ר' יהודה אבן עבאס את סיפור העקדה. כל בית מסתיים בשורה חדה הכורכת יחדיו שלושה: עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.

הנה בית אחד לדוגמה, ובו לפני העקידה מבקש יצחק להעביר מסר לאמו הרחוקה (ההקשרים האקטואליים קשים מנשוא):

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה   אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

ואז הוא מבקש מאביו בקשה מזעזעת:

קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפְרִי // וְאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיח / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

את הניגודיות העצומה ביום הזה, שהוא יום חג אך גם יום דין, מדגימים שני הפיוטים הבאים.

הראשון מציג בית מול בית את מצבו של האדם מול האל.

מֶלֶךְ עֶלְיוֹן // אֵל דָּר בַּמָּרוֹם / אַדִּיר בַּמָּרוֹם / אֹמֶץ יָדוֹ תָרֹם // לַעֲדֵי עַד יִמְלֹךְ

ומולו:

מֶלֶךְ אֶבְיוֹן // בָּלֶה וְרָד שַׁחַת / בִּשְׁאוֹל וּבְתַחַת / בְּלֵאוּת בְּלִי נַחַת // עַד מָתַי יִמְלֹךְ

המילים מדברות בעד עצמן. לא? מעניין שאף על פי שהכותב האלמוני חי לפני מאות שנים, המלים רלוונטיות לימינו ומלמדות שלא הרבה השתנה במצב האנושי הבסיסי.

להאזנה>>

עם זאת, מול תחושה קשה של אבדן דרך והכנעה יש גם רגעים של אופטימיות וחזון.
כך התפילה המופיעה בתפילת העמידה. תפילה נוגעת ללב בתמימותה ובשאיפתה הנחרצת לעולם טוב, כשהעוול לא יוכל לנגוס עוד במלוא שיניו, והרשעה בבת אחת תאבד את ממשותה וכמו תתנדף.

וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ / וִישָׁרִים יַעֲלזוּ / וַחֲסִידִים בְּרִנָּה יָגִילוּ
וְעולָתָה תִקְפּץ פִּיהָ / וְהָרִשְׁעָה כֻלָּהּ בֶּעָשָׁן תִּכְלֶה / כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ

ואליה מצטרף פיוט המתאר עולם מתוקן ויפהפה, המושר בבתי הכנסת האשכנזיים באופן סוחף ושמח:

וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ / וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ / וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ
וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ / וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ / וְיוֹמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל ה'

להאזנה>>

ראש השנה איננו רק שתי משבצות על לוח השנה, ולא רק סעודת חג שמחה או מעייפת. ראש השנה הוא מסע משותף של ציבור שלם, המבקש להביט נכוחה במצבו, ועם זאת לחתור קדימה והלאה, לחברה ועולם טובים יותר. וכך לאחר התפילה הממושכת, מצטרפים בני הקהילה לתפילה שהיא בקשה, דרישה, או שמא הצהרה של אמונה:

הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ        אָמֵן
הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ         אָמֵן
הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ         אָמֵן
הַיּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה            אָמֵן
הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ אָמֵן
הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ אָמֵן
הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ בִּימִין צִדְקֶךָ     אָמֵן

להזאנה>>

אהרן פוירשטיין עוסק בכתיבה, קולנוע, ובהוראת שניהם.