עיון ודיון
רוב פיוטי התחינה נועדו לסיים את מעמדות הסליחות לחודש אלול ולעשרת ימי תשובה וכן לתעניות קבועות או מיוחדות, כגון פיוט התחינה של ר' דוד בקודה לעצירת גשמים, המובא אצל עזרא פליישר,[2] או פיוט תחינה אחר שלו, כנראה לט' באב, המובא בידיעות המכון.[3]
בדומה לרבי דוד בקודה כתבו גם פייטנים אחרים בספרד פיוטי תחינה להזדמנויות שהוזכרו: סדרי הסליחות לאשמורת לחודש אלול ולעשרת ימי תשובה ולתעניות. לכן ניתן לראות כהפתעה סדרה של פיוטי תחינה לימי ב–ה לתקופת השנה כולה (מלבד הימים שאין בהם נפילת אפיים) מבראשית ועד האזינו. סדרה כזו נשתמרה בכתב יד אוקספורד 1180, כתב יד מיוחד שאינו אלא העתקות שונות שעשה דוקס מתוך כתבי יד שונים שהיו שמורים בספריית המבורג. נמצא בו העתקה של ספר "ערוגת הבושם" לרמב"ע, קינות אשכנזיות ועוד, ובראשו תחינות לר' ראובן בר יצחק ולר' שמעון בן צמח.
ליצירתו של ר' שמעון נזקקתי במאמרי "מספרד לצפון אפריקה - השירה העברית במעבר"[4] וכן בספרי "השירה העברית בצפון אפריקה"[5]. עיינתי בתחינה "ה' שבור זרוע רשע" שפרסם בשעתו שירמן, והצגתי לראשונה את התחינה "ה' למה תביט בוגדים תחרש", כיוון שעיקר ענייני באותו מאמר היה הגזרות והעימות עם העולם הנוצרי, לא נדרשתי למאפיינים הז'אנריים של פיוטי התחינה ולאופיים המיוחד של פיוטי הרשב"ץ. הפעם אנו מבקשים לעיין בזיקה בין הפיוטים הללו לפרשת השבוע.
*
לכאורה ענייניה של התחינה מוגדרים כ"בקשת רחמים, סליחה..." כדברי שירמן. אך כאן מדובר בסדרה ארוכה של תחינות המתפרשת על פני השנה כולה, והתופעה הידועה בפייטנות במקרה כזה, שהפיוטים מוצאים להם דרך להתקשר אל פרשת השבוע. עוד זאת יש לציין שהרקע ההיסטורי והעימות החריף עם העולם הנוצרי ניכרים בתחינות אלה באופן בולט: הגזרות, הרדיפות, דברי השכנוע והפיתויים מצד הנוצרים, ויכוחים מטעם ודברי איום, שמדות בכפייה ובאונס, לחץ קשה ואלים שהביא להמרת דת ולגירושים שונים – כל אלה על רקע השקפתו של רשב"ץ כי הנוצרים הם עובדי אלילים ממש – יוצרים, למרות הנעימה של צידוק הדין, תחושה של סבל שאינו במקומו, ויש לבקש ולחזור ולבקש ישועה ורחמים מעם הקב"ה.
שתי התחינות שהוזכרו משקפות דרך מעניינת של קשר לפרשת השבוע באמצעות הסיומות המקראיות לא על דרך היוצר הקדום, שבו באות סיומות מקראיות על סדר הכתובים מן הפרשה. רשב"ץ נוטל פסוק מרכזי ומשלב אותו כסיומת מקראית, ומתאים לו את שאר הסיומות מכלל ספרי המקרא המסתיימות כמקובל במילה קבועה. התחינה "ה' שבור זרוע רשע" לפרשת פינחס עניינה, כאמור, פולמוס חריף ביותר כנגד הנצרות ותלונה לא פחות חריפה על יחסה ליהודים:
מַכִּים עֲבָדִים- / וְנוֹגְשִׂים וְרוֹדִים / בּוֹזְזִים וְשׁוֹדְדִים
וּפַסּוּ אֱמוּנֵינוּ / וּמֵרֺב עֲווֹנֵינוּ / כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ / -קַוֵּה לְשָׁלוֹם
וְהוּא מִתְעַקֵּשׁ / לִהְיוֹת לִי לְמוֹקֵשׁ / לְהַדִּיחֵנִי מְבַקֵּשׁ
אוֹמֵר לִי 'לֵךְ עֲבוֹד אֵל זָר- / וְיָקָם לָךְ אֺמֶר תִּגְזַר / וּבוֹ תִהְיֶה נֶעְזָר /
וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם
הקשר לפרשת השבוע משתלב באופן טבעי, שכן לאחר התלונות המרות על הדיכוי והשעבוד מסיים הדובר בבקשת הגאולה ובביאת הגואל. מבשר הגאולה אליהו, שחז"ל זיהו אותו עם פינחס, משתלב יפה בהקשר הכולל, והפייטן שם בפי הקב"ה את ההבטחה:
מְבַשֵּׂר גְּאוּלָּה / לְשֵׁם וְלִתְהִילָּה / לְעֵדָה סְגֻלָּה
אֶשְׁלַח בְּבוֹא עִתּוֹ / בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ / בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ / הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם
ובהמשך מתואר המבשר בדמותו האגדית של אליהו המזוהה עם פינחס, והכול נקשר אל פרשת השבוע ואל פסוק מרכזי בה:
חַיִּים וְאוֹרֶךְ יָמִים / נָתַתִּי לוֹ לְעוֹלָמִים / וְכִי בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים
קִינֵּא לֵאלוֹהָיו בְּחֵלוֹ / יְכַפֵּר עַל עַמּוֹ וּמִמָּוֶות גְּאָלוֹ / הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ /
אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם
שירמן פרסם לראשונה תחינה זו, ולא קישר אותה לפרשת פינחס. עתה כשלנגד עינינו כל סדרת התחינות לתקופת השנה, נמצא שזו תחינה הבאה במעגל רחב יותר, ועל כן ציון הפרשה של השבוע חשוב למסגרת כולה, ואף להבנה מדויקת של התחינה כשהיא לעצמה.
מתוך "יוסיפון", שוויץ, 1527, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
כפי שציינו, במרכז תחינות רבות עומד הפולמוס נגד הנצרות, וכמעט מובן מאליו הוא כי פייטננו ינצל לצורך זה את פרשות העימות בין יעקב לעשו, פרשות תולדות–וישלח, כדי לסמל את המאבק הלאומי במאבק הקדום בין האחים ולחזק את הזיהוי עשו־אדום־רומי־נצרות. מתוך ענייני הפרשה הציג את סיפורו של יצחק בגרר, את עימותו עם אבימלך ואת מעמד הברכה העוברת ליעקב במקום לעשו (כשהפייטן מדגיש את יד ה' המעבירה את הברכה "והאל נפש עבדיו פודה / נתן חלק תחת צודה"). בשני העניינים מוביל העימות לניצחון ישראל ולעליונותם, והם התאימו למגמתו הכוללת של פייטננו במסגרת הרחבה. הפסוק מייצג את הפרשה כסיומת מקראית "כריח השדה אשר ברכו ה'" (בראשית כז, כז) גורר אחריו סיומות מקראיות המסתיימות בשם ה' וכוללות את הפועל 'ברך' המתייחס לקב"ה.
פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.
[1] רשימה משירי רשב"ץ התקין צונץ. מספרם הכולל מגיע לארבעים וארבעה. מהם שלושים ושתיים תחינות לפרשות השבוע ששרדו בכתב יד המבורג 134, שהועתק בידי דוקס. מרבית התחינות לימי שני וחמישי, והן עוסקות בפרשת השבוע, שפסוקיה הראשונים נקראים בימים שני וחמישי ומיעוטן לתעניות ולשאילת גשמים. וזה פירוט התחינות: ארבע תחינות לימות בין המצרים, שלוש תחינות לעצירת גשמים, תחינה אחת לחילות הנוצרים (=לעת מלחמה), שש תחינות על הדבר, מוסתאג'ב על הדבר ורהוטה אחת.
[2] שם, עמ' 409–410.
[3] חיים שירמן, ידיעות המכון לחקר השירה העברית, ירושלים תחר"ץ, עמ' רצב–רצג.
[4] אפרים חזן, "מספרד לצפון אפריקה – השירה העברית במעבר", פעמים, 59 (תשנ"ד), עמ' 52–64.
[5] אפרים חזן, השירה העברית בצפון אפריקה, ירושלים תשנ"ה, עמ' 26–27, 190–193.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
