העקדה: שקיעה וזריחה

---

עת שערי רצון – מילים וביצועים

אחד השיאים שהרשימו אותי בדיסק האחרון של אהוד בנאי (הערת האתר: "שיר חדש" 2008) הוא הפיוט על העקדה שנוהגים (בקהילות הספרדיות) לשיר בראש השנה לפני תקיעת השופר.

תקיעת שופר בבית הכנסת החורבה בירושלים, באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן

בשונה מן הדיסקים הקודמים – חלק מן הביקורת על הדיסק "שיר חדש" הייתה לא ממש מחמיאה. האם כך היא דרך הטבע? כוכב זורח כוכב שוקע? או שלפעמים מתגלה בתוך הטבע חסד ה' על אוהביו, זכר לתחיית המתים?

אמנם שונה מאד הדיסק האחרון מדיסקים קודמים של אהוד. בקודמים – יש יצירה חדשה במילים ובלחנים והם עוסקים בחיים החדשים שלנו בארץ ואפילו בחו"ל. ב"שיר חדש" שוקע ונבלע אהוד במילים מסורתיות ובלחנים מסורתיים.

בפיוט על העקדה הוא שוקע עמוק יותר: לא רק שהוא שר את מה שהוא שמע מאביו אלא שהוא מקדים לשירתו שלו את אביו, יעקב ז"ל, שר את הפיוט כפי שהקליט אותו לפני מותו.

כמי שאוהב את אהוד טוען אני שאהוד כבר כתב בשיריו המקוריים שיר על העקידה. זהו השיר "האור הראשון". שם הוא מתאר איך הוא שוקע במחשבות בחשכת הלילה.

זה כבר כמה ימים
הולך ומחשיך
האם זה לתמיד
האם זה בלתי הפיך
נדמה לי פתאום
שהכל נעצר
אין תנועה
אין זרימה בנהר
[...]

אני שוקע כאן
אבל זורח במקום אחר
חי ונושם
והעולם מסתובב
הפעימה חוזרת ללב
זה הזמן הנכון
הזמן הנכון
יוצא לחלון
לראות את האור הראשון

המוטיב הזה – של שקיעה בחשכת הלילה וזריחה עם האור הראשון – הוא מוטיב אנושי בסיסי. לכן הוא מופיע גם בישראל וגם בעמים. בעצם זהו מוטיב מרכזי בספר הזהר הקדוש. שהרי הריטואל העיקרי שמחדש ספר הזהר בעבודת ה' היסודית הוא סדר לימוד של תורת האור החל מחצות (שיא החושך) ועד האור הראשון.

השיר הזה היה נקודת האור בחייה של אם שכולה אחת. מספר אהוד בספרו "זוכר כמעט הכל":

"יובל גליק היה בן עשרים ושתיים שנה כשצלל עם מטוסו אל הכנרת ונהרג. אחרי מותו מצאה אמו רחל בחדרו צילומים שצילם אותי בהופעה במועדון רוקסן והתקשרה אלי. ישבנו בבית קפה והיא סיפרה לי על יובל, על עולמו הפנימי העשיר, על צילומי הטבע והנוף שצילם, על דברים שכתב, על המוסיקה שאהב. הופעתי ביום השנה לזכרו במתנ"ס של קריית גת. כעבור כשלוש שנים התקשרה אלי רחל ואמרה, "קרה לי משהו חשוב ואני רוצה לספר לך עליו. אני הגעתי מבולגריה לישראל בגיל ארבע עשרה והקליטה בארץ בכלל לא היתה קלה בשבילי. התגעגעתי לירוק ולמים של מולדתי הישנה. יום אחד לקחו אותנו לטיול אל הכנרת. אני תמיד אזכור את הרגע ואת המיקום המדויק שממנו ראיתי את הכנרת בפעם הראשונה. הרגשתי שהגעתי הביתה. מאז, תמיד היה לי יחס מיוחד לכנרת. לפחות אחת לשנה הייתי נוסעת אליה ובכל פעם, באותו המקום, הייתי נזכרת בפעם הראשונה ומתרגשת מחדש. אחרי שקרה מה שקרה עם יובל הייתי ברוגז עם הכנרת. לפני שבוע, לקראת הטיסה שלי הלילה אל בתי שנמצאת בארצות הברית, החלטתי שהגיע הזמן לצאת למסע פיוס עם הכנרת. יצאתי לבד במכונית מקריית גת. זה לקח לי שעות. נסעתי ועצרתי ובכיתי ושוב נסעתי. כל הזמן הקלטת שלך התנגנה בטייפ של המכונית הלוך ושוב. כבר לא ידעתי מתי זה הסוף ומתי ההתחלה. אבל אז קרה דבר מה ששינה את הכל. ברגע שהגעתי אל המקום ההוא שממנו ראיתי את הכנרת לראשונה, באותה השנייה ממש, שמעתי ברמקולים של המכונית: "מה יש לדבר, מה יש לדבר, אני שוקע כאן, אבל זורח במקום אחר."

  צילום באדיבות יוחאי דה מלאך 

העקדה נתפסה בדורות קודמים כסמל של תחיית המתים. כך למשל נמצא במדרש "פרקי דרבי אליעזר":

"'אל תשלח ידך אל הנער' – רבי יהודה אומר: כיוון שהגיעה החרב על צווארו פרחה ויצאה נשמתו של יצחק. כיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים ואמר: 'אל תשלח ידך אל הנער', חזרה הנפש לגופו. והתירו, ועמד על רגליו, וידע יצחק תחיית המתים מן התורה. שכל המתים עתידים להחיות. באותה שעה פתח ואמר: 'ברוך אתה ה' מחיה המתים'."                              

צאנה וראנה, אוקראינה 1872, מתוך אוסף משפחת גרוס, באדיבות המשפחה

המאפיין את הופעתו של אהוד בנאי בשמי הזמר הישראלי הוא שבתחילת דרכו, כידוע, הציע את שירתו שוב ושוב ולא נענה. אבל "בזמן הנכון בזמן הנכון", זרח כוכבו. תחייה זו כל כך בולטת בחייו שאפילו סרט נעשה עליה. אהוד נעשה סמל ודפוס ארכיטיפי: לפעמים זוכה אדם לחסד של יציאה מן האַיִן לַיֵש. בתחום האמנותי לפעמים יוצא זַמָר מן הביקורות השוחטות אותו. בלשון המקורות אפשר לומר: זהו זכר לתחיית מתים מן התורה.

גם הפעם לשקוע במסורת וגם לטבול ולצאת טהור מחדש.

הקשר ביני ובין אהוד מתבטא כנראה בכך שלא רק אהוד מקשר את העקידה לאביו יעקב ז"ל. גם אני זוכר איך אבי, יהודה אריה לייב ז"ל, היה מדגיש לי את הביטוי המופיע פעמיים בין פסוקי העקידה על האב והבן: "וילכו שניהם יחדיו". כידוע, יש הוראות בהלכה על אלו קטעים בתפילה מדלג המתפלל המאחר לבית הכנסת, כדי להספיק ולהתפלל יחד עם הציבור את תפילת שמונה עשרה. אבל אבי ז"ל אמר לי: "לא חשוב מתי אני מגיע לבית הכנסת – על אמירת פסוקי העקידה אינני מוותר." אבי ז"ל, שאביו ואמו וכמעט כל משפחתו, נרצחו – "עקיד"ה" (ר"ת על קידוש השם) לא יכול היה לוותר על העקדה.

אף אני – חומץ בן יין – ממשיך ואומר בתפילת שחרית שלי לזכר אבי ואמי ז"ל ולזכר אביו ואמו וכל המשפחה הי"ד את הביטוי מן העקדה: "וילכו שניהם יחדיו".

מתוך העיון הזה באהוד השר את הפיוט "עת שערי רצון להיפתח" נפתח לי חידוש לקראת ראש השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. כידוע, זכר העקדה הוא מרכזי מאד בסדר העבודה של ראש השנה, כמו שמתבטא למשל במנהג לומר את הפיוט הזה לפני התקיעות. אבל מדוע קשור יום ראש השנה דווקא לזכר העקדה? חכמים אומרים שמצוות התרועה המאפיינת את היום הנעשית בקרן של איל – מזכירה את האיל שהחליף את יצחק הנעקד. חז"ל אומרים שהעקדה נותנת לנו מופת בכוח מה נעמוד בשלום בדין של יום הדין – בכוח של מסירות הנפש.

אחרי הטעמים הרבים אולי אפשר להציע פשר קיומי בין ראש השנה לעקידה. מה המאפיין את ראש השנה? "בכסה ליום חגנו" – זהו החג היחיד שחל בשעה שהלבנה מכוסה, בשיא החושך. השנה הקודמת – יחד עם אור הלבנה – שקעה. אבל אנחנו מאמינים שמתוך החושך נצא לאור. כמו יצחק שנעקד על המזבח אבל קם ממנו לתחייה. שיא החושך יכול להיות גם אור ראשון.

יחד עם אהוד אנו שרים את הפיוט המסורתי על העקידה ובמלים של השיר החדש: "אני שוקע כאן אבל זורח במקום אחר."