קהילת דמשק – רקע
קהילת יהודי דמשק חיה ופעלה ברובע הקטן של הקהילה בדמשק ובכפרים שמסביב. המפורסם שבכפרים אלה היה ג'ובר, שבו נמצא בית הכנסת העתיק ביותר של יהודי דמשק ובו מערה המיוחסת לאלישע הנביא. נוסעים שביקרו בו תיארו אותו בלשון התפעלות. אחד התיאורים הקדומים הוא של ר' משה בסולה משנת 1522. בספרו "מסעות ארץ ישראל" הוא כותב:
רחוק מיל מדמשק יש מקום הנקרא ג'ובר, שבו חיים קהל מוסתערבים, כששים בעלי בתים, ושם בית הכנסת נאה מאוד, לא ראיתי כמוהו מעולם, בנוי באכסדראות, לאורכו שבעה עמודים מימין ושבעה משמאל. ובראש בית הכנסת יש מערה יפה, אומרים ששם נחבא אליהו הנביא ז"ל. ושהבית כנסת ההוא שם מימי אלישע. ויש בה במערה אבן, אומרים שעליה משח את עזאל, ואחר כך רבי אלעזר בן ערך חידש אותה. ומה נורא המקום ההוא, לפי מה שהגידו לי אנשים הרבה, שלא שלטה בו יד האויבים מעולם, והרבה נסים נעשו בו,ובכל עת צרה נאספים יהודים בתוכו, ואין מזיק.
עדות זו ועדויות קדומות אחרות נכללות בספר "שאר ישוב", שכתב הנשיא השני יצחק בן צבי שביקר שם בשנים תרע"ט ותרצ"ד (1919 ו־1934).
משך מאות בשנים, עד למלחמת העולם השנייה, היו יהודי דמשק עולים אליו מדי שבת לתפילה. בראש חודש אלול נהגו לעשות שם "משמרת רחמים". בני משפחות נהגו להביא לשם את חוליהם, היו שמים את כתונת החולה על כסא אליהו ושוהים שם ימים תוך אמונה ותקווה שקדושת המקום תביא מרפא לחוליהם.
ברובע עצמו היה בית כנסת עתיק אחר, "חוש אל־באשה" (חצר הפאשה), אף הוא של קהילת המוסתערבים. ראוי להזכיר בעניין זה שבמשך שנים רבות המוסתערבים, הספרדים והסיציליאניים קיימו קהילות נפרדות ושמרו בקנאות על ייחודן. היו להן בתי כנסת וארגונים נפרדים משלהן, אולם לאחר תקופה ארוכה הם נטמעו ותרמו לאחדותה של הקהילה.