המוזיקה יוצרת את המלחין: על פרופ' אנדרה היידו

---

אדם בעל זקן לבן וכיפה גדולה יושב ליד פסנתר במרכז הבמה ומנגן. ידיו נעות על הקלידים בזרימה ובקלילות מפתיעה. תחילה באיטיות, ולאחר מכן מוגבר הקצב. הוא מהיר ודרמטי יותר, כל גופו של האיש נע בקצב הנגינה. נדמה שהצלילים מכתיבים את גופו, והוא יכול לפרוח אִתם ולקמול חליפות. השיא מגיע כשידיו, מן המרפק דרך האמה ועד קצות האצבעות, מנגנות לכל אורך קלידי הפסנתר. וירטואוזיות למול עיני.

הווירטואוז הזה הוא המלחין והיוצר אנדרה היידו, שקונצרט לכבוד יום הולדתו ה־80 התקיים בתיאטרון ירושלים. לא גדלתי על ברכי המוזיקה הקלאסית ואני מבינה בה מעט, ואולי דווקא משום כך ההאזנה לקונצרט הייתה בשבילי חוויה תרבותית גדושה ומרתקת.

את היצירות ואת המבצעים התעקש היידו לבחור בעצמו, בניגוד למקובל. כך מסביר היידו את בחירותיו: "בחרתי לקונצרט ביצירות שמהוות נקודות מפנה בחיי האישיים, כי יותר משהמלחין יוצר את המוזיקה, המוזיקה יוצרת את אישיותו. גיליתי שתובנות שעלו במוחי מאוחר יחסית כבר הופיעו ביצירותי זמן רב קודם לכן."

ואכן, אם סוקרים את היצירות שבחר היידו לקונצרט, מתחילים להבין מעט מאישיותו. כלולות בו יצירה שכתב בפאריס, היצירה הראשונה שאותה כתב במערב; יצירה שכתב בתוניס ("שם, במעין מדבר תרבותי, בבדידות גמורה, ניסיתי לברר את זהותי המוזיקלית"); יצירות עם פנים יהודיים רחבים, כמו "הסוס והעגלון – מחזור שירים עממיים באידיש", שבה הוא מחיה את חיי היומיום של ה"שטייטל"; יצירות שמוקדשות לתלמידיו, שאותם נזכיר מאוחר יותר, ומעידות על התמסרותו הפדגוגית; ויצירה המבוססת על קטע חזנות.

אנדרה היידו נולד בבודפשט, שם למד בין השאר אצל המלחין הגדול זולטן קודאי. בהדרכתו של קודאי עסק היידו באתנו־מוזיקולוגיה (חקר המוזיקה העממית), מטרה שלשמה בילה בקרב הצוענים. לאחר המרד ההונגרי ברח היידו לפאריס, ובה למד בקונסרבטוריון הלאומי אצל גדולי המלחינים הצרפתים של התקופה. מאוחר יותר שהה בתוניסיה, שבה לימד פסנתר וקומפוזיציה ועסק בחקר המוזיקה, וגם התקרב ליהדות. עד אז חי חיים חילוניים. בשנת 1966 עלה ארצה, ומאז הוא מתגורר בירושלים. בה התחתן עם רות וגידל שישה ילדים. היידו שימש מרצה באוניברסיטאות שונות, והוא מנהיג את אנסמבל "האומן ח"י", שבמסגרתו הועלה בין השאר המופע "קולמוס הנפש" בעקבות נעימות חב"ד. ב־1997 זכה בפרס ישראל במוזיקה.

להאזנה>>

סימפוניה לתלמידי

הדור הצעיר מבכר ז'אנרים מוזיקליים אחרים על פני המוזיקה הקלאסית, והדבר ניכר מאוד בקהל שמילא את האולם, שהורכב רובו ככולו ממבוגרים. במהלך הקונצרט בחנתי את סביבתי, וראיתי סיטואציות כמעט קומיות: סבתות סורגות, איש זקן נרדם, מניפות מתנועעות כנגד החום ששרר באולם. אבל היו גם הרבה עיניים בורקות והתלהבות של ילדים. נראה שהגיל החד־גוני של הקהל חוטא להיידו, שמביא ביצירתו קול חדשני, מגוון ומרענן, ובמשך למעלה מחמישים שנות יצירה העמיד תלמידים הרבה. רבים מהם החלו ללמוד אצלו בעודם רכים בשנים. משיחות שערכתי עם כמה ממקורביו ומתלמידיו הבאים מסוגות המוזיקה השונות גיליתי דמות חינוכית מיוחדת.

"היידו יחיד במינו", אומר לי יאיר הראל, זמר ונגן כלי הקשה, מנהל אתר "הזמנה לפיוט", שהיה תלמידו של היידו במשך שנים. "יש אצלו חיבור מאוד לא שגרתי של ניגודים. מצד אחד הוא חוקר ומוזיקולוג בעל השכלה אירופית קלאסית ואוניברסלית, שאליה הוא מחובר ואותה הוא חי לעומק. מצד שני החיבור שלו כיוצר לעולם היהודי נעשה באופן שלא מוותר על החופש ועל הנועזות, חיבור של תשוקה ואהבה להגות יהודית, ללימוד ולפילוסופיה."

"גם כשהוא ניגש לעבודה החינוכית הוא ניגש אליה בצורה יצירתית, מחפש לשמור על הילד שיש בתלמיד ושיש גם בו עצמו. תוך כדי שהוא מקנה את הידע הוא שומר על החופש, על היצירתיות, על הזרימה והאלתור. תלמידים שלו מאוד מסורים אליו, כי הוא רואה את האדם ונותן המון כדי שכל אחד יפתח את הקול האישי שלו. הוא אור גדול."

"למדתי ממנו ואני עודני לומד את הטוטאליות של העשייה ואת ההתמסרות לאמת האמנותית, את היכולת להוליד את עצמך בכל פעם מחדש. לשבור מסגרות, לא להתקבע, לא לחפש רק את הנוסחה שעובדת. להיות מוכן לשבור את מה שבנית. יש אצלו רגישות מאוד גדולה למקום של הזיוף."

הראל הוא ממייסדי האנסמבל "האומן ח"י" שהוקם בשנת 2001. "האנסמבל מורכב מתלמידים של אנדרה, אבל ההדרכה שלו היא שיתופית. הוא מתעקש לא להיות הגורו והמחליט הבלעדי. יש מקומות שבהם הוא לקח את האחריות, אבל היצירה במעגל הזה קרתה באופן משותף – כולם לוקחים חלק בהלחנה, בעיבוד ובביצוע. פעם הוא אמר לנו: 'אתם רוצים שאני אהיה אבא שלכם, אבל אני לא מוכן להיות אבא שלכם – אני מוכן להיות אמא שלכם במובן זה שאני ילדתי אתכם, אבל אני לא מוכן להגיד לכם מה לעשות.' כזה הוא אנדרה."

להאזנה>>

אחת מהיצירות שבוצעו בקונצרט היא היצירה '"שיעור הרמוניה במזרח התיכון" לפסנתר – וריאציות על נושא של רותם", שהיידו כתב לתלמיד צעיר (17) בשם רותם. היידו מספר שעל מנת לבחון את כישרונותיו הטבעיים הוא ביקש מרותם שיכתוב כמה מנגינות חד־קוליות לשיעור הראשון. אחת מהמנגינות הרשימה אותו, והוא החליט ללמד את התלמיד דרך המנגינה שלו עצמו. בסופו של דבר המנגינה נשארה בראשו של היידו, והוא המשיך לעבוד עליה לבד. מכאן נולדה היצירה. "כשניגנתי לו אותה הוא הרגיש מוחמא, אך עם זאת די נבוך, כי לא הצליח להבין איך ממנגינה כה פשוטה אפשר להגיע ליצירה כזו מורכבת. למעשה, המנגינה שלו לא הייתה פשוטה כלל, והכילה פוטנציאל עשיר לפירושים שלהם לא היה מודע כאשר כתב אותה". עקבותיו של התלמיד נעלמו מזמן, אך היצירה שהוא הוליד נוגנה, כאמור, אך לפני שבוע בקונצרט חגיגי בתיאטרון ירושלים. יפה לראות כמה מקום תופסים תלמידיו הצעירים של היידו ביצירתו. ביצירה שבוצעה בקונצרט, "על כנפי הפרפר – דו שיח עם תלמידי", חיבר היידו קטעים מיוחדים לכמה מתלמידיו, בגילאי 8 עד 22, לפי צורכי התפתחותם, אך גם באופן שיהיו בעלי משמעות עבורו. כשהאזנתי לקטעים האלו שניגן היידו עצמו יכולתי להעלות בעיני רוחי את דיוקנאות התלמידים – אחד מהוסס, השני החלטי, השלישי צעיר ותזזיתי, האחר מבויש. היידו ציין שאישיותו ועולמו של כל אחד מהתלמידים ("אייזק בן 8, סתיו בן 13, מיכאל בן 17, דרור בן 18 ועמית בן 22") משתקפים במידת מה ביצירות שכתב להם. עקיבא סגל, בן 21, לומד אצל היידו מזה כשנה. סגל מספר על מורה המחפש ללמוד מתלמידיו. "כמורה, היידו מחפש את הקשר והחיבור לתלמיד. הוא רוצה ליהנות מהלמידה. פעם הוא אמר לי: 'יום אחד נוותר על המועדים הקבועים והתשלום, ותבוא וננגן ביחד מתי שנרצה, לכיף.' הוא לא מלמד בצורה מסודרת כמו באקדמיה, אלא בא לשמר את היצירתיות והדמיון, כדי שגם אם אלמד באקדמיה, הלימודים המוסדרים לא יהרסו לי את אלה. הסגולה שלו כפדגוג לא פחותה מגדולתו כמלחין. הוא עובד עם צעירים כל הזמן ומתחדש. יש בו שילוב של ענווה ופתיחות. באחד השיעורים הראיתי לו כדוגמה למשהו שהוא לימד אותי סרטון של בובי מקפרין, אמן ג'אז ווקאלי של זמננו. שבוע אחר כך הוא כבר הביא את הסרטון הזה בתור דוגמה לתלמידים שלו לאלתור באוניברסיטת תל אביב. הוא סיפר לי שהם התלהבו ולא הבינו מאיפה מלחין זקן כמוהו מכיר את בובי מקפרין."

יוצר בהיכלות השמים

ברוך ברנר, במאי, שחקן וזמר, עובד עם היידו זה כשמונה שנים, מאז יצרו יחד את המופע "קולמוס הנפש". במהלך השנים הקשר המקצועי הפך גם לחברי, ובתקופה מסוימת ברנר והיידו אף למדו יחד בחברותא. "קודם כול, הוא אדם בעל כישרון גדול", מספר ברנר, "ולא כל אדם שמתעסק באמנות הוא כזה. זו מתנה מן השמים. הוא בעל ידע רחב שהולך ומתרחב כל הזמן, והוא מאוד סקרן. פגשתי מעט מאוד אנשים שהידע שלהם לא סוגר את הסקרנות שלהם, ואנדרה תמיד מוכן להסתכל מעבר לגבולות המוכרים. הוא לא צפוי, והמקומות הלא צפויים הם המרתקים ביותר. קשה להגדיר אדם גדול, אבל כשפוגשים אדם גדול – יודעים. וזה אנדרה."

"יש הרבה אמנים שהם 'אמני אידיאולוגיות', וחלק מהעבודה שלהם נופל למקומות המוכרים, הבנאליים, ולפעמים גם למקומות של סנטימנטליות ובורגנות. האוזן של אנדרה קשובה למקום אחר. אפשר לקרוא למקום הזה 'היכל הנגינה' של היכלות השמים, כמו שאומרים בחסידות. המוזיקה שלו לא באה להתיפייף או לחזק חברה מסוימת, היא תמיד סקרנית ונכנסת לעולמות חדשים. בהקשר למוזיקה היהודית הרווחת היום, אנדרה הוא יוצר מאוד ייחודי, ולכן הוא נופל לפעמים בין הכיסא הדתי לכיסא של האמנות הגבוהה. היו מקומות שלא הזמינו אותו כי אמרו שהמוזיקה שלו אליטיסטית מדי, וחבל. פעם צחקנו באנסמבל שנעשה מוזיקה פופולרית, כמו שהרוב אוהבים לשמוע, אבל כל חברי האנסמבל הם יוצרים ייחודיים. לא נצליח לעשות את זה."

"אנדרה מלא חיים, כמו ילד. להיות בנוכחותו זה להיות בנוכחות השראה, לראות איך אדם לא נופל להיות זקן, אפילו לא 'זקן בקדושה', כמו שאמר ר' נחמן. הוא פרטנר אדיר לרעיונות וחבר נפלא, ומי שזוכה לעבוד איתו לומד המון."

בקונצרט הופיע ברנר יחד עם היידו בשתי יצירות. אחת מהן חוברה במיוחד לאירוע, '"הרהורי שיר" – 7 שירים לקול ולפסנתר", ובה הלחין היידו שבעה שירים של המשוררות מרים חלפי, לאה גולדברג וזלדה. "ניסינו ליצור ז'אנר חדש", מסביר היידו. "אלו לא שירים במובן של לחן וליווי, אלא משהו באמצע – בין דיבור לשירה. לא דקלום או מלודרמה, אלא מעין דיבור מוזיקלי בלתי אמצעי משולב עם פסנתר. האמת היא שלא ניסיתי במשך 45 שנותי בארץ להלחין משוררים ישראלים, וזה דורש הסבר. רק אומר שאני שמח שהקרח הפשיר לבסוף. כל משוררת שהולחנה דרשה התייחסות שונה: ליריות ומסתוריות אצל חלפי, שנינות אצל גולדברג, וכמעט דרמטיות אצל זלדה."

היידו היה על הפסנתר וברנר דיבר את השירים. השילוב בין השניים העניק פרשנות נוגה ועצובה לשירים, והמילים קרמו עור וגידים עד שכמעט היה ניתן לאחוז בהן.​

קלאסיקה ומיסטיקה

אחת היצירות היפות שהושמעו בקונצרט היא היצירה "ארבעה אטיודים על נושאים יהודיים לקלרנית ולכינור", שאותה ניגנו אורית אורבך ויעל ברולסקי בצורה נפלאה. ביצירה עיבד היידו ניגונים מהמסורת היהודית דוגמת ניגוני ל"ג בעומר, ניגוני שמחת תורה וזמירות שבת. הקול היהודי בולט ביצירתו של היידו, ומהווה חלק ניכר מן הייחודיות שלו כמלחין. "המבט היהודי שלו על המוזיקה מאוד מיוחד, ומושך אותי כתלמיד", אומר סגל, "יש במוזיקה שלו הרבה מזמורים, פיוטים של העדות השונות, ניגונים חסידיים והשפעות ממוזיקה עממית יהודית – יותר מכל מלחין ישראלי אחר."

"קל להסביר את זה כגרסה היהודית שלו לאתנו־מוזיקולוגיה, באותו אופן שהמורה שלו קודאי הרבה להשתמש במוזיקה הצוענית כבסיס ליצירותיו. זה בוודאי נכון, אבל כשמכירים את היידו האיש מבינים שזה הרבה מעבר לזה. החיבור שלו ליהדות – לניגונים החסידיים, לשירי הלדינו ולזמירות השבת – מגיע ממקום עמוק יותר מאשר סתם פולקלור. לעתים, ניתוח מוזיקולוגי שלו ליצירה קלאסית מערבית לא יהיה שלם עד שלא יוסיף ציטוט מהזוהר. החיבור של המיסטי, היהודי והפילוסופי למוזיקה טבעי בעיניו. כשהוא הגיע לארץ, לעשות מוזיקה "יהודית" או שירי עדות, הוא היה נחשב משוגע. היום כולם עושים את זה – דודו טסה, קובי אוז, הבנאים ועוד רבים."

בסיום הקונצרט היידו עולה לבמה כדי להשתחוות בפני הקהל. הוא הולך נמרצות, בגב כפוף מעט, ואומר בחיוך מבויש ונרגש, במבטא הונגרי עם נגיעות צרפתיות: "מצטער שהיה ארוך, זה לא בגלל היומולדת, אלא בגלל שפתאום בגיל הזה הבנתי דברים חדשים, ואם לא אגיד אותם עכשיו, אימתי?"

פורסם במוסף  "שבת" של "מקור ראשון", כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012.