כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
הלחש המאגי שבהגדה
ד"ר תומר פרסיקו
האם ניתן להסתפק רק באמירת ההגדה? האם אנו אמורים להבין אותה, ללמוד אותה, להעמיק בה? על הממד המאגי שבהגדה של פסח ופיוטיה.
הגדה של פסח – מילים וביצועים
ההגדה של פסח היא טקסט ייחודי בקאנון היהודי: היא לא תפילה ולא ברכה, לא הלכה ולא מדרש, לא חיבור קבלי ולא חיבור פילוסופי – היא הגדה, ובשמה נרמזת מהותה: החשוב בה הוא האמירה, ההגייה. זאת בניגוד לסוגי הטקסטים האחרים שנמנו לעיל, שברובם הדגש אינו על אמירתם, אלא על הבנתם. לעומתם, את הכתוב בהגדה אין צורך להבין. יש צורך, יש מצווה, רק לומר אותו.
זה עשוי להישמע מוזר, שכן הסיבה "הרשמית" להגדת ההגדה היא לכאורה העברת המסר בדבר גאולת עם ישראל הראשונה על ידי האל. אכן, "סיפור יציאת מצרים" יכול להיות באמת סיפור רק אם הוא מספר משהו, לא אם הוא רצף מילים חסר מובן. אבל הרי אין לנו בהגדה באמת את סיפור יציאת מצרים. יש אנקדוטות מתוכו, ומוארות לנו נקודות מדברי חכמים עליו, אבל הסיפור השלם כסדרו חסר בהגדה.
מובן מכאן שההגדה לא אמורה לומר לנו משהו – אנחנו אמורים לומר אותה. האמירה היא העיקר, והיא מוקד הפולחן. כמו מנטרה שנלחשת שוב ושוב, ההגדה מוגדת במחזוריות ספירלית שרוקמת מציאות נפרדת, שמוציאה את שולחן הסדר מסדר הדברים היום־יומי ומכניסה אותו לסדר אחר, מקודש. שכן זהו אכן תפקידה של הגדת הההגדה: למתוח סביבנו אוהל חג ומועד העשוי ממילים ואותיות – ובעיקר מרשימות.
רשימות על גבי רשימות. קשה שלא לשים לב שלהגדה של פסח יש אובססיה למספרים. ארבע הוא כמובן מספר שנוכח בה מאוד, מספר כוסות היין ומספר הבנים ומספר הקושיות. ארבע מאות שנה עינו המצרים את בני ישראל וארבעים שנה הם צעדו במדבר, זאת רק לאחר עשר מכות (שעל פי ר' אליעזר כל אחת מהן היתה מחולקת לארבע).
