כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
גורי יונה גורי
פרופ' אפרים חזן
על השכינה הגולה עִם ישראל בגלותם והעתידה להיגאל יחד אתם בפיוטי הושענות קדומים, ובפיוט קבלי של ר' ישראל נג'ארה, שבו נפרש ציור עשיר כפול פנים של יונה הומה, המסמלת את כנסת ישראל ואת השכינה כאחת.
לעילוי נשמת אמי ע"ה פורטונה בת מכלוף
שיום פקידתה ט טבת חל השנה (תשס"ז) בשבת "ויגש"
פרשת ויגש פותחת במה שנראה בעיני חלק מן הדרשנים והפרשנים כהתנגשות בין שני ענקים, בין יהודה ליוסף, בין בית דוד למלכות עשרת השבטים, בין משיח בן דוד למשיח בן יוסף, בין עוצמת השלטון לעוצמה העלולה להמיט חורבן על מצרים כולה. אחרים רואים בנאומו של יהודה נאום של פיוס הבנוי לתלפיות, המביא בסופו של דבר את יוסף להתוודע אל אחיו.
א"ר חייא בר אבא כל הדברים שאת קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאת מגיע ולא יכול יוסף להתאפק, היה בהם פיוס ליוסף, ופיוס לאחיו, ופיוס לבנימין, פיוס ליוסף, לומר ראו היך הוא נותן נפשו על בניה של רחל, פיוס לאחיו, לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו, פיוס לבנימין, אמר לו כשם שנתתי נפשי עליך כך אני נותן נפשי על אחיך, ולא יכול יוסף להתאפק וגו'.
(בר"ר, ויגש פרשה צג ,ט)
לכאורה סופה של העלילה הגדולה ואיחוד המשפחה וקץ לסבלותיו של יעקב כנאמר:
וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.
(בראשית מה, כז–כח)
חילופי השמות מ"יעקב" ל"ישראל" בשלושה פסוקים רצופים, והקריאה הכפולה בפסוק הבא (בראשית מו, ב) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" אומרים דורשני, ואכן הספורנו מציג את הכפילות בפירושו על אתר (שם, ה) ורואה בישראל את העם המתהווה וביעקב את יעקב האב המייצג את האיש יעקב, אך גם רמז וסמל לבניו ולזרעו אחריו. הרמב"ן מציב כיוון דומה בפרשנותו לקריאה הכפולה "יעקב יעקב" (בראשית מו, ב):
ויאמר יעקב יעקב – אחר שאמר לו השם לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא. וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלשה פעמים, אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי מעתה הגלות תתחיל בו. וזה טעם ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (פסוק ח), כי בשם בני ישראל יבאו שמה, כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם, אבל יעקב הוא עתה ברדתו שם.
פרשנות זו מחזירה אותנו לתכלית העניין של סיפורי יוסף בצד העלילה המתגלגלת בדרך הטבע, שסחפה אותנו בשתי פרשות ומחצה. ישנה מטרה אלוהית שהותוותה עוד בפרשת "לך לך" בברית בין הבתרים: "וַיֹּאמֶר לאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג), והנה מגיעה עת הפירעון. אמנם העבדות והעינוי עדיין אינם נראים באופק, אך כלולים בדברי ה' אל אברהם. הקישור מפרשתנו אל אברהם ואל ברית בין הבתרים עולה מן הביטוי "במראות הלילה", המחזיר אותנו אל "המחזה", המתגלה לאברהם (שם, א) ואל הלילה היורד לקראת ברית בין הבתרים (שם, יב). סופו של פסוקנו מתחבר אל אברהם ממקום אחר בסיפור העקדה, אל הקריאה "אברהם אברהם" (שם, כב, יא), והנה באה ההבטחה הגדולה: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה..." (ג–ד).
הצירוף "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" מתחבר לאמירה "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה", (תהלים צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:
כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך, אלולי שהדבר כתוב א"א [=אי אפשר] לאמרו, א"ל [=אמר להם] הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות בשבילי אני עושה כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה ואני גואל לעצמי שנא'[מר] (יש' נט) וירא כי אין איש וישתומם וגו'
(שמות רבה, פרשת משפטים פרשה ל)
הביטוי המובהק לעניין מופיע כבר במשנה (מסכת סוכה ד, ה) באמירה המעורפלת "אני והו הושיעה נא", שנתפרשה בכיוונים שונים, והמרכזי בהם "מי שאני והוא בצרה הושיעה נא. שאף ה', כביכול, משתתף בצרתם של ישראל והוא נושע בישועתם, על דרך הכתוב 'עמו אנכי בצרה'" (פירוש ר' פינחס קהתי על פי רב האי גאון ובעלי התוספות).
טבעי הדבר, שדברי המשנה ופרשנותם ימצאו דרכם אל פיוטי ההושענות, שהקדומים שבהם היו, כנראה חלק מהקפת המזבח בזמן הבית השני. הבולט בפיוטים אלה הוא הפיוט "כְּהוֹשַׁעְתָּ אֵלִים בְּלוּד עִמְּךָ / בְּצֵאתְךָ לְיֵשַׁע עַמָּךְ / כֵּן הוֹשַׁע נָא", ופירוש הדברים: כמו שהושעת את ישראל הקרויים אילים (על פי ישעיה סא, ג), כשהיו במצרים המכונה כאן "לוד" (על פי בראשית י, יג: "ומצרים ילד את לודים") יחד אתך, כלומר אף אתה הושעת את עצמך, כביכול, משעבוד מצרים. תוכן הדברים והמילה "עמך" בונים רמיזה להבטחת ה' ליעקב אבינו: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה".
הפיוט בנוי ברובו על עיקרון זה שבגאולת ישראל גואל הקב"ה גם את עצמו בתבנית חוזרת "כהושעת...כן הושע נא", ודברי ההשלמה ל"כהושעת", לאמור "כמו שהושעת", מציינים את גאולת האל יחד עם גאולת ישראל. וכך גם הטור השני "כהושעת גוי ואלקים" על פי שמואל ב ז, יב, ונדרש לענייננו "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג, ט). הצירוף "דרושים לישע אלקים" הופך את הביטוי "ישועת ה'" לדו־משמעי. המשך הפיוט נבנה על כינויים לישראל (כַּנָּה, על פי תהלים פ, טז), ולקב"ה (גוֹחָהּ, על פי תהלים כב, י), ועל קריאה כפולה של מילות גאולה מן המקרא "ויושע" שייקרא "וייוושע", כנדרש במדרש תנחומא לויקרא, יב.
את הפיוט הנועז הזה המחקר משייך לרבי אלעזר הקילירי:
כְּהוֹשַׁעְתָּ אֵלִים בְּלוּד עִמְּךָ / בְּצֵאתְךָ לְיֵשַׁע עַמָּךְ כֵּן הוֹשַׁע נָא
כְּהוֹשַׁעְתָּ גּוֹי וֵאלֹהִים / דְּרוּשִׁים לְיֵשַׁע אְלֹהִים כֵּן הוֹשַׁע נָא
כְּהוֹשַׁעְתָּ הֲמוֹן צְבָאוֹת / וְעִמָּם מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת כֵּן הוֹשַׁע נָא
כְּהוֹשַׁעְתָּ זַכִּים מִבֵּית עֲבָדִים / חַנּוּן בְּיָדָם מַעֲבִידִים כֵּן הוֹשַׁע נָא
כְּהוֹשַׁעְתָּ טְבוּעִים בְּצוּל גְּזָרִים / יְקָרְךָ עִמָּם מַעֲבִירִים כֵּן הוֹשַׁע נָא
כְּהוֹשַׁעְתָּ כַּנָּה מְשׁוֹרֶרֶת וַיּוֹשַׁע / לְגוֹחָהּ מְצֻיֶּנֶת וַיִּוָּשַׁע כֵּן הוֹשַׁע נָא
כְּהוֹשַׁעְתָּ מַאֲמַר וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם / נָקוּב וְהוּצֵאתִי אִתְּכֶם כֵּן הוֹשַׁע נָא
כְּהוֹשַׁעְתָּ סוֹבְבֵי מִזְבֵּחַ / עוֹמְסֵי עֲרָבָה לְהַקִּיף מִזְבֵּחַ כֵּן הוֹשַׁע נָא
כְּהוֹשַׁעְתָּ פִּלְאֵי אָרוֹן כְּהֻפְשַׁע / צִעֵר פְּלֶשֶׁת בְּחָרוֹן [נ"א: בחרון אף] וְנוֹשַׁע כֵּן הוֹשַׁע נָא
כְּהוֹשַׁעְתָּ קְהִלּוֹת בָּבֶלָה שִׁלַּחְתָּ / רַחוּם לְמַעֲנָם שֻׁלַּחְתָּ כֵּן הוֹשַׁע נָא
כְּהוֹשַׁעְתָּ שְׁבוּת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב / תָּשׁוּב וְתָשִׁיב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב כֵּן הוֹשַׁע נָא
ויש שאומרים כאן חרוז אחד שאינו שייך לפיוט:
[כְּהוֹשַׁעְתָּ שׁוֹמְרֵי מִצְווֹת וְחוֹכֵי יְשׁוּעוֹת אֵל לְמוֹשָׁעוֹת וְהוֹשִׁיעָה נָא]
אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָא
הוֹשִׁיעָה, אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם: וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי ה' קְרֹבִים אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים. אֵין עוֹד:
פיוטי "כהושעת ....כן הושע נא" רבים נכתבו לאחר הקיליר, והם כלולים בין פיוטי ההושענות במנהגי כל עדות ישראל, אך באלה נעדר כליל היסוד שה' בגלות עם ישראל ונגאל יחד אתם.
עם התפתחות הקבלה וסמלי עשר הספירות מקבלת הספירה העשירית – היא "מלכות" – פנים שונות, והחשובים שבהם הם "שכינה", המייצגת את האלוקות ומזדהה בו בזמן עם "כנסת ישראל". שני כינויים אלה נקלטו עד מהרה בעולם היהדות, והם מן המושגים הנפוצים ביותר בזכות היותם חלק ממושגי היסוד בספרות חז"ל. השכינה – כביטוי לנוכחות האל בעולם, וכנסת ישראל – כסמל לעם ישראל בהתחברותו עם הקב"ה בדרכים ובכיוונים מגוונים, כדוֹד ורעיה, כאב ובת.
החפיפה בין כנסת ישראל אל השכינה יוצרת כפל זהות של עם ישראל והשכינה. כך נבנה הצירוף של "השכינה בגלות", וממילא עניין גלות האל וגאולתו יחד עם ישראל נעשה הרבה פחות נועז וחלק מעצם תפיסת מידות האלוקות. אף בזה מתקשרים הדברים אל ספרות חז"ל:
תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן. גלו למצרים - שכינה עמהן, שנאמר: (שמואל א' ב) הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו', גלו לבבל - שכינה עמהן, שנאמר: (ישעיהו מג) למענכם שלחתי בבלה. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: (דברים ל) ושב ה' אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגלויות.
(בבלי מגילה, כט ע"א)
מעתה נוח אפוא לתאר את השכינה – כנסת ישראל הסובלת בגלות, וגאולתה תלויה בגאולת ישראל, ואכן כך יש לקרוא את השירה שבתחום השפעת הקבלה. מתוך שירה זו בחרנו להביא את שירו של רבי ישראל נג'ארה "גּוּרִי גּוּרִי יוֹנָה, גּוּרִי / גוֹזָלַיִךְ, וְעֹז חִגְרִי":
גּוּרִי גּוּרִי יוֹנָה, גּוּרִי
גוֹזָלַיִךְ, וְעֹז חִגְרִי
מִשֵּׁן טוֹרֵף לֹא תָגוּרִי
עוֹפְפִי אֶל-קִנֵּךְ גּוּרִי. גּוּרִי
יַסְּדִי מְכוֹן הֵיכָלֵךְ
רַעְיָה כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ
הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ
קוּמִי בְּעֹז הִתְאַזְּרִי. גּוּרִי
שׁוּבִי שְׁבִי אֶת-שׁוֹבַיִךְ
וּרְדִי רְדִי בְּנוֹגְשַׂיִךְ
כִּי בָא שְׁנַת שִׁלּוּמַיִךְ
עַל אוֹיְבַיִךְ חֶרֶב עוּרִי. גּוּרִי
רְעִי אֶת-גְּדִיּוֹתַיִךְ
עַל מִשְׁכְּנוֹת צוּר עוֹשַׂיִךְ
חִישׁ יְקַבֵּץ נִדָּחַיִךְ
יִתֵּן לְצִירַיִךְ צֳרִי. גּוּרִי
אִם יִתְמַהְמַהּ חַכִּי לוֹ
כִּי הוּא יַעֲלֵךְ גַּם עָלֹה
אֶל-רוּם אֹהֶל מִשְׁכַּן שִׁילֹה
מִתּוּגָה חָצְנֵךְ נַעֲרִי. גּוּרִי
לְכִי נָא בֹּאִי לִקְרָאתִי
רַעְיָה יוֹנָתִי תַמָּתִי
אִתִּי מִלְּבָנוֹן אִתִּי
מֵרֹאשׁ אֲמָנָה תָּשׁוּרִי. גּוּרִי