גאולה עין בעין: על "ירושלים למוגַיך"

פרופ' אפרים חזן

בפיוט "ירושלים למוגיך" נע ר' יהודה הלוי בין הווה של גלות ובין עתיד גאולה, בין כאב וצער על חורבנה של ירושלים ובין געגוע ואהבה אליה, בין ביטחון בגואל שיגאל ובין תמיהה ותהייה על מצבם העגום של ישראל בגלות. מעל כל זה מצייר ריה"ל בשירו את הגאולה כהולכת ומתממשת, כמו שומע אותה באוזניו ורואה אותה בעיניו.

ירושלים למוגייך – מילים וביצועים

דומה שאין פיוטים רבים בנושא הגאולה, הרואים אותה קרובה כל כך עד כדי ראייה ושמיעה, כמו פיוטו זה של ר' יהודה הלוי. לנו, האמונים על "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" קשה להשתחרר מן הקשר בין שני השירים. האם חש יהודה הלוי כי החריזה המשמעותית שהעמיד בשירו המפורסם קנתה לה עצמאות ומשמעות ולימים תהפוך לקו מנחה בסוגה חדשה שתיקרא "ציוניות"? ואפשר שהחרוז "רָיִךְ", החוזר ומחזיר את הקורא לציון בכל בית ובית מבתי "ציון הלא תשאלי" התחיל דווקא בפיוטנו, בפניית הדובר לירושלים, ובשיבוץ הפסוק מספר נחום - הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ...

השיר פותח בפנייתו של דובר סמוי לירושלים, וברמיזה לישעיהו נא, יז–כג הוא קורא לה להעביר את כוס המרורים שבידה אל אויביה ומציקיה, שכן הגיעה עת הגאולה, זמן העונג ושיבת הדוד לחדרי הרעיה בעת שהקב"ה שב אל מקדשו. מתוך ראייה זו שומע הדובר את קול המיית החוגגים, העולים לרגל, השואלים לשלומה מכל עבר. מחרוזת זו, שבה רואה הדובר בעיני רוחו את הגאולה המתממשת וקולה מהדהד באוזני רוחו מסתיימת בפסוק כלשונו מספר נחום (ב, א) "הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ...". מחציתו השנייה של הפסוק קבעה את החרוז במחרוזת הפתיחה וממילא בטורי האזור בשיר כולו, והוא גם הרפרין, כלומר הטור הנאמר מפי הקהל אחרי כל מחרוזת ומחרוזת, חזרה המקנה לרפרין מעמד מרכזי בשיר.

מתוך ספירת העומר, גרמניה, 1823, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

לאחר הפתיחה מלאת הביטחון ותחושת הגאולה המתממשת לנגד עינינו, הולך השיר ומסתייג, הולך ומתרחק ממימוש הגאולה, אם כי האמונה בה נשארת איתנה. לעומת מחרוזת הפתיחה, הקוראת לירושלים לשמוע את המיית החוגגים המחרוזת השנייה נסוגה להבטחה: "כִּי עוֹד אַרְבָּעָה דְגָלִים / יְבוֹאוּךְ בְּשָׁלֹשׁ רְגָלִים", וירושלים נקראת עתה לאמץ ולחזק את לבם של אוהביה, אבלי ציון החוננים את עפרה, ובאמירה זו מחבר אותנו הדובר אל תהלים (קב, טו): "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

הטור הראשון במחרוזת השלישית נאמר מפיה של כנסת ישראל, ומחזיר אותנו להווה העגום, לעמידתה של כנסת ישראל אל מול אויביה, מכבידי עולהּ, הטוענים "כִּי סָר מֵעָלַי צִלִּי", כלומר הקב"ה שבחר בישראל והגן עליהם נטשם ובחר לו אומה אחרת. כנגד טענה זו הרי חיבר יהודה הלוי את ספר הכוזרי, הוא "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה". עניין מרכזי בהגותו ובשירתו של ריה"ל הוא להוכיח כי בחירת עם ישראל נצחית היא, וכי למרות הגלות וסבלה עדיין דבוקה היא בקב"ה והיא אומתו הנבחרה. גאולת העבר היא דוגמה וסמל לגאולה העתידה לבוא: "כֵּן יֶאֱסֹף נִפְלָגַיִךְ / יְחַזֵּק בְּרִיחֵי שְׁעָרַיִךְ". הנה החזיר אותנו טור האזור אל הפנייה לירושלים ואל תחושת הגאולה במחרוזת הפתיחה.

המחרוזת הרביעית דנה במהות הגלות ובמשמעותה, בן המלך, עם ישראל, סובל תחת ידי הלוחצים והנוגשים, נע ונד על פני העולם כולו, ואִלו אויביו נוגשיו מצויים ברום המעלה: בת אדום, הנוצרים־הצלבנים, מצויים בלבה של ירושלים, וכביכול שוכבים בחיקו של הקב"ה, ובן האמה, הוא ישמעאל, המוסלמים השולטים בו, לועגים וצוחקים. כנגד כל זה אין לו אלא לבכות.

מתוך "יוסיפון", הולנד, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל־אביב

לנוכח התיאור הקשה הזה מכל עבר, זועקת מילת השאלה "למה" מן הטור הראשון. על שאלה זו עונה טור האזור "כָּל זֶה לִצְרֹף סִיגַיִךְ / וְלַהֲשִׁיבֵךְ אֶל נְעוּרַיִךְ". הנה כי כן, הגלות ומצוקותיה אינם אלא כור מצרף הבא לזכך את ישראל, לכפר על עוונותיהם ולהשיבם זכים וטהורים לימי נעוריהם.

מנקודה זו עובר הדובר אל המחרוזת החותמת ומכריז: "הִנֵּה הֶעָוֹן נִרְצָה / וַה' בְּעַמּוֹ רוֹצֶה", אם זו תכלית הגלות הרי כבר נצרפו כל החטאים והגיעה עת הגאולה, ה' רוצה בעמו.

התרופה לגלות מוכנה לעודד את קצרי הרוח אשר קצה נפשם בגלות המתארכת. תרופה זו היא הרוח היוצאת מעם ה' ומביאה את בשורת הגאולה "אֶל כָּל עַמֵּךְ מִקָּצֶה", ומכאן אל טור האזור, שצלעיתו הראשונה מקשרת את הרוח לרוח הנופחת חיים בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז, ט) ומחיה את כלל ישראל, וצלעיתו השנייה מחברת אותנו לנבואת זכריה (ט, יא): "שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ..." ובהמשך: "שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה".

המחרוזת האחרונה מחזירה אותנו לאווירה של הגאולה המתממשת לנגד עינינו, כביכול, וראיית הגאולה תוך כדי מימושה מחברת אותנו למחרוזות הפתיחה. בפתיחה ראינו בעיני רוחנו את עולי הרגל הרבים ושמענו באזנינו את קולם. במחרוזת האחרונה מוסבר תהליך הקץ, ואנו עדים לפדיון השבויים, לקיבוץ גלויות ולתחיית המתים: וְרוּחַ מִמָּרוֹם יָצָא / אֶל כָּל עַמֵּךְ מִקָּצֶה // לָפַחַת בַּהֲרוּגַיִךְ / וּלְשַׁלֵּחַ אֲסִירַיִךְ.

ירושלים, 1910, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל־אביב