בניסן ראש החודשים – עיון בפיוט מלך גואל ומושיע

---

מלך גואל ומושיע – מילים וביצועים

"מלך גואל ומושיע", פיוטו של ר' משה חוצין, נע – כדרכם של רבים מן הפיוטים לפסח ולחודש ניסן – מגאולת העבר לגאולה העתידה, ברוח דרשת התנא ר' יהושע:

רבי יהושע אומר: בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל. מנלן? [=מנין לנו?] – אמר קרא [=אמר הכתוב:] 'לֵיל שִׁמּוּרִים' (שמות יב, מב) – ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית.
(בבלי, ראש השנה, יא ע"ב)

ליל פסח, אומר הדרשן, הוכן לכך כביכול מששת ימי בראשית – אולי משום פריעת סדרי עולם שהייתה בו, ועדיין הוא מחכה וממתין להופיע שוב ולשאת בכנפיו גאולה חדשה. בעקבות הדרשן צועד גם הפייטן, הרוקם קשרים על־זמניים בשירו. התנועה בין הזמנים מתחוללת בנקודה מסוימת מאוד בפיוט – בבית האחרון, המנוסח בזמן עתיד, בניגוד לבתים שלפניו הרוויים לשון עבר.

אך אין זה ההבדל היחיד בין הבתים; באורח מעניין למדי, אפשר כמדומה להצביע על מערכת החריזה בפיוט כהבדל נוסף התומך באותה תנועה ששיאה בעתיד. הן בבית הראשון והן בבית האחרון בוחר הפייטן באותו חרוז – שִׁים (קְדוֹשִׁים/ רָשִׁים/ חֲמוּשִׁים // וּפִילַגְשִׁים/ וּלְטוּשִׁים/ דוֹרְשִׁים), בעוד ששלושת הבתים שבתווך חרוזים בחרוז עצמאי, שונה, כך שה"מסע" שעובר המאזין, השר או הקורא בין פתיחת השיר לחתימתו, עשוי להידמות בעיניו כמסע של השלמה, שבסופו חוזרים הדברים לקדמותם.

תנועת הפיוט בין עבר ועתיד מתרחשת גם בבית האחרון עצמו, שבו מתאר ר' משה חוצין כיצד השקיף הקדוש ברוך הוא משמי מרום על עמו, ראה את דם הפסח ודם המילה, ועבר בארץ מצרים כדי לשחרר את ישראל משעבודם. הפייטן ייסד טורים אלה על דברי חז"ל במדרש:

ועל צדקה שעשית עם אבותינו במצרים, שלא היו בידם מצוות שייגאלו בהם אלא שתי מצוות, דם פסח ודם מילה, הדא הוא דכתיב 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי (יחזקאל טז, ו); 'בדמייך' – דם פסח ודם מילה.
(פסיקתא דרב כהנא, פרשת 'ויהי בחצי הלילה', פיס' ד, ועוד)

בתוך כך, בטור השני – "כִּי הִשְׁקִיף מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ / הָעָם מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ" – רומז הפייטן לשני פסוקים המתפקדים כאן יחד בערבוביה: האחד נאמר אכן בסיפור יציאת מצרים, בשעה שמצרים רדפו אחר ישראל בים סוף שנחצה לשניים – "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" (שמות יד, כד), והשני נאמר בהקשר אחר לגמרי, בפרשה המכונה "וידוי מעשרות", המוסרת את הנוסח שעל אדם מישראל לומר לאחר שקיים כהלכתן את מצוות המעשר: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו, טו).

מה בין השקפה ראשונה להשקפה שנייה? בעוד הראשונה מתארת פעולה אגרסיבית של הקדוש ברוך הוא למען עמו – הכאת מחנה מצרים – השניה מתארת מעשה "רך" יותר, התבוננות שתכליתה להיטיב בדרך של ברכה; ובעוד הראשונה התקיימה כבר בעבר, השנייה מצופה ומיוחלת בכל דור ודור, ופונה אל העתיד. באופן ההולם את דרכו בפיוט זה, בוחר ר' משה חוצין לרמוז לשתי ה"השקפות".

על הקשר בין שתי ה"השקפות" עמדו כבר חז"ל במדרש. למשל במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (יד, כד): "וכשבירך המקום את ישראל לא בירכן אלא בהשקפה, שנאמר 'השקיפה ממעון קדשך' (דברים כו, טו), וכשנפרע מן המצרים לא נפרע אלא בהשקפה, שנאמר 'וישקף ה' אל מחנה מצרים' (שמות יד, כד)...". וכן שמות רבה (פרשה מא, א): "אמר רבי אלכסנדרי: גדול כוחן של מוציאי מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה; אתה מוצא כל מקום שכתוב בתורה השקיפה לשון צער הוא, כמה דאת אמר: 'וישקף ה' אל מחנה מצרים' (שמות יד, כד), וכן בסדום, שנאמר 'וישקף ה' על פני סדום' (בראשית יט, כט) – חוץ מזו", כלומר, חוץ מזו שנאמרה במוציאי מעשרות, דהיינו – "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל..."

מצד אחד עצם השימוש בשורש ש.ק.פ מעלה על הדעת, בהתחשב בנושאו של הפיוט, את אזכורו בפסוקים המתארים את חציית ים סוף וטביעת מצרים בתוכו, אך מצד שני, הצירוף "מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ" מטעים בהכרח את הקשר לתפילתו של מביא המעשר. כך, לא רק העבר עתיד להתחדש ולהופיע שוב בעתיד, אלא כביכול גם להיפך – עתים ה"עתיד" מופיע בעבר. אותה "השקפה" עליונה של האל ממעון קדשו, הצפויה בימים רחוקים, התחוללה לפי הפייטן כבר פעם אחת, בנקודת זמן ידועה היטב, וממילא עתידה היא להתחולל שוב ושוב, כל אימת שיזדקקו ישראל לגאולה; שבניסן נגאלו, בניסן נגאלים, ובניסן עתידים להיגאל, בלילה המשומר ובא מששת ימי בראשית.