כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
בחזרה אל הוואדי
אהרן אריאל לביא
אהרן אריאל לביא כותב על שירה עם הטבע ועם הבריאה, על הזעקה האילמת של העצים ועל הנשק הסודי של האדם, בהשראת הפיוט "אז ירנן" של הבן איש חי.
אז ירנן – מלים וביצועים
"ברוך אל שוכן ערבות, הבורא נפשות רבות", ובתוכן גם אותי, ותודה על בריאתי. היתה לי הזכות לגדול בין יערות וגאיות, בגבעות אלונים הקסומות המפרידות בין עמק זבולון לעמק יזרעאל. באיזורים בהם הילכו חכמי הסנהדרין הגולה, בין ציפורי לבית שערים. יש לנו אפילו מעיין אחד, עין שרקרק שמו במפות, שנקרא בפינו תמיד "המקווה", בלי שבכלל ידענו מה זה. סיפרו לנו שרבי יהודה הנשיא, שלא ידענו מי הוא בכלל, היה טובל כאן, בדרכו מציפורי לבית שערים. מאוחר יותר חשבתי לעצמי שאולי כאן טבלו נושאי ארונו אחרי שהניחו אותו במערות בית שערים בסיום דרכו האחרונה.
כשאתה הולך בוואדי הירוק כל ימות השנה, בואכה המקווה לקראת הטבילה המרעננת, אתה מרגיש שהעצים אתך. "אז ירנן עץ היערים, לפני אל אדיר אדירים" – אתה והעצים שרים ביחד. בהתחלה אתה אפילו לא יודע למה, או למי, אתה והם שרים. אתה פשוט שר. בהתבודדות, ברגעים של השראה בין אלון לברוש, אתה גם מתחיל להבין שאולי יש גם מי שמקשיב לך, "רם אל בשמי מעונים".
הימים חלפו, וההתבודדות פתחה את הדרך לתפילה אמִתית. אני זוכר את התפילות הראשונות שלי, אחרי התגנבות מהבית עם תיק מרופט ובתוכו מוסתרים התפילין והטלית, סתם יוצא לטיול. אבל לא יצאתי לסתם טיול, יצאתי להתפלל, לשוח עם קוני בשדה, עם מי שברא את כל זה לכבודי, הגדיל ענפים וזמירים וברא זיתים ותמרים. מה כבר עשיתי שכל זה נברא לכבודי? ועוד הכול בחינם, אין שומר בשער, לא בודקים תיקים ולא מוכרים כרטיסים. זה כבר לא דבר מובן מאליו בימינו.
ארץ ישראל עוטפת אותך לתוכה, ומזמינה אותך לכמה שעות. פעם, כשהיינו קטנים, היה מין משחק כזה שנקרא "שבע דקות בגן עדן". היו שולחים נער ונערה צעירים להתבודד למשך שבע דקות ומחכים במין תקווה ילדותית שמשהו יקרה. ברוך השם, לא קרה כלום, אבל אחרי שרבי נחמן מספר לך שהעשבים עצמם מחכים לך שתעשה להם מניין אתה מבין מה אלו באמת שבע דקות בגן עדן, רק אתה והוא, בעמידה.
אחרי כמה חודשים פסוקי דזמרה כבר נהיים כמו טבע שני. אתה יכול לזמר אותם בלי להסתכל בסידור, אתה פותח ב"הודו", ממשיך ל"ברוך שאמר" ובלי לשים לב בכלל אתה כבר ב"שירת הים", "ישתבח" ומתקרב ל"עמידה". לפעמים אתה תופס את עצמך ואומר שזה לא בסדר, הרי אנו צריכים לכוון בפירוש כל מילה ומילה, כך שנודה לו בשיר ורננה – אבל מבלי משים אתה רץ על הכול, ואילו ההלכה היתה מכירה בכך שהעשבים אתך במניין גם היית אומר קדיש. אבל במקום אחר, ממקום אחר בלב, אתה דווקא חושב שאולי גם זה חלק מתכלית הכוונה. אתה והמילים הופכים לאחד, ובעודי מזמר את הפסוקים הקדושים הייתי מתהלך בין עצי היער, ופשוט מלטף אותם. מעביר אצבעות עטופות תפילין ברכות על הענפים העדינים, וחושב לעצמי שזה אולי הכי קרוב שאפשר להגיע לחיבוק עם אבינו שבשמיים.
אני כותב את הדברים הללו בשלהי טבת. חודש שבט בפתח, וחכמים אומרים שהחורף בארצנו הנו מחצית טבת, שבט ומחצית אדר. כלומר, ט"ו בשבט הוא שיא החורף, נקודת ההיפוך שלו לקראת האביב. אם אתה פרי זה מאוד משמעותי בשבילך – אם התחלת להיוולד לפני, אתה שייך לשנה הקודמת. אם אחרי – אתה שייך לשנה הבאה. אתה נידון שם על גורלך למעשרות, והאדם נידון אתך כי הוא עץ השדה בדיוק כמוך. לפני שנים לא רבות, כבר לא היינו מטיילים הרבה בתקופה הזו. היה מאוד קר, הבוץ השתלט על השבילים והמדרונות, ואת התפילין לא היה כדאי להרטיב. אז חיכינו בסבלנות לאביב, עם גיחות קטנות פה ושם. ואילו השנה אני עומד ומשתאה, עומד ונעצב אל לבי. כבר עברנו חצי מהחורף, והוא עדיין לא בא. לא סופות ולא ברקים, לא גשמים ולא סגריריות – לא דובים, בודאי שלא, הם כבר נכחדו מזמן מן הארץ – אבל מה עם היער?
פעם סיפרו לי שהבריאה עצמה לא צריכה תורה, התורה כבר מוטבעת בה, ואילו לא ניתנה תורה היינו למדים את הלכותיה מן הטבע עצמו. התבונן בעצים, אמרו לי, ותראה כיצד כל אחד ואחד מהם פושט את ענפיו למעלה בשבח והודיה לשם יתברך. הלוואי ואנחנו נזכה למידה כזו של חסידות, זה בהחלט לכבוד לי להתפלל ביחד אתכם, צדיקים נטועי עולם. אבל בשנים האחרונות אני כבר לא שומע את השבח וההודיה, אני שומע זעקה, קריאה לעזרה, אני שומע שיר חדש. חידוש תמיד נשמע כמו דבר טוב, אבל אולי אין זה תמיד כך. בעמנו ידוע שהצרות החדשות משכחות את הישנות והעצים שאתי אכן שרים שיר חדש – שיר על צרות שמעולם לא חלמו עליהן, על השתנות סדרי הטבע, על אדם שבגאוותנותו מדמה לחשוב שהוא אלוה. במשך אלפי שנים היו העצים בשבילנו מקום מחסה, מקור לאנרגיה, חומר לבניין, צל לפוש בו. גם כשהתאכזרנו אליהם הם המשיכו לדאוג לנו. הקב"ה המשיך לשלוח לנו שפע אין־סופי דרכם, ורק לאחרונה גילינו שהם אפילו ממחזרים בשבילנו את הפסולת שאנחנו פולטים, את הפחמן הדו־חמצני שכַּמוּתו הגוברת מאיימת להחריבנו. הבן איש חי כותב לרימונים ולמיני הפירות "הַלְלו אל חי בזמירות", הוא שר אִתם בפועל ממש, אבל אנחנו כבר פרשנו מהמקהלה. הבן איש חי עוד ראה את הדור שבו האדם נהג בענווה כלפי בוראו, מרצון או שלא ברצון. אנחנו כבר בדור שבטוח שהוא יכול לדאוג לעצמו. אם כך, נראה לי שאמרו רבים לנפשם, אין לנו עוד צורך להלל את אותו אל חי, ובכל אופן פרידריך כבר אמר שהוא מת, לא? אנחנו כבר מסתדרים לבד, תודה על העזרה אבא, אבל הגוזלים עוזבים את הקן. יש לנו בתים, בטון, חשמל ומכוניות; אנחנו יכולים לייצר לעצמנו אוכל בשלל צבעים ולשמוע מוזיקה בקולי קולות; בכאלו קולות, עד שאפילו את הטבע לא נצטרך לראות; אפילו לירח הגענו, ובקרוב למאדים, והאדם את עצמו מעצים ומעצים, ורק העצים, עצים.
על מה הם בוכים? על כי עזבנו אותם או על כי אנו טובחים בהם? האם באמת איכפת להם מעצמם, כשם שלנו איכפת (כמעט אך ורק) מעצמנו, או שאולי הם שרים בשבילנו את שירת הברבור של סביבתנו הגוועת, שכיליונה יְכַלה גם אותנו?
