אתה אל כביר – עיון בפיוט

---

אתה אל כביר – מילים וביצועים

השיר, שנכתב בידי ר' רפאל ענתבי בחלב, סובב סביב נושא הגאולה, זאת מבלי שהמילה "גאולה" מוזכרת כלל במחציתו הראשונה. תחילה פונה המשורר אל הקב"ה ומנסה לעורר את רחמיו על עמו. אנו יודעים כי האל הכביר, עם כל גדלו ונוראותו, הוא אל רחום וחנון – אלו הן שתיים מי"ג מדות של הקב"ה. ואכן, כבר בשני הבתים הראשונים אנו מוצאים חמשה ביטויים לכך – רחום, רחם, רחמיך, חון, חמלה – ואנו חשים את עצמת האמונה ברחמי האל והתקוה כי יחון את עמו.

אולם לא די לו למשורר בניסיון לעורר את רחמיו של הקב"ה. המשורר, המייצג פה את עם ישראל (השימוש בלשון יחיד אינו חוזר אל המשורר הפרטי אלא אל עם ישראל כיֵשות אחת), מבטיח כי לא ינוח ולא ישקוט עד אשר תתקבל תפילתו לרצון לפני הקב"ה – תפילה ובקשה לגאולה ולישועה. תפילה הפונה שוב אל רחמיו של האל על עמו הסובל ונאנק תחת עול זרים.

אולם נדמה כי משביטא המשורר את כמיהתו זו, הוא כה סמוך ובטוח כי הקב"ה ירחם ויגאל את עמו, עד שהוא כאילו עולה שלב נוסף – כבר לא עם אומלל הפונה אל גואלו בתחנונים, אלא פאר וכבוד, בעת אשר ישלח הקב"ה את דוד מלכא משיחא, יברך ויחזק את עמו. אז יתרחש גם קיבוץ הגלויות, והאל הגואל ישא את עמו כמו על כנפי נשרים, מארבע רוחות עולם אליו ואל ארץ ישראל. באזנינו מהדהד תיאור הגאולה הראשונה, גאולת מצרים: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט, ד).

הדימוי המופלא והמיוחד של הקב"ה כנשר הדואג לגוזליו – עַמו, מצוי בשירת האזינו, השירה שנשא משה רבנו ערב מותו, שירה המתארת את כל מוצאות עם ישראל מאז ועד עתה: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים לב, יא).

וכך כותב רש"י על הפסוק:

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ - נהגם ברחמים ובחמלה כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה כדי שיעורו בניו ויהא בהן כח לקבלו:
עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף - אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף נוגע ואינו נוגע...
יִפְרשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ - כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר. אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו. אומר, מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני. אף הקב"ה - ואשא אתכם על כנפי נשרים - כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות מיד ויסע מלאך האלקים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו':