אשר אימתו עליהם

אשר אימתך – מילים וביצועים

את הפיוט "אֲשֶר אֵימָתָךְ בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן" הכרתי כאשר קראתי בקובץ התפילות והפיוטים "עֲנֵנִי", שליקט וערך המשורר פנחס שדה ז"ל. קראתי את הפיוט, את המילים העבריות, המוכרות-ולא-מוכרות, המובנות-ולא-מובנות, וחשתי כיצד מתחברת בנפשי סערה, עננים רודפים עננים, ורוח מטלטלת את הכול. דרכו של פיוט, כיצירה שנכתבה לשם התכוונות והתעלות, להשפיע עמוקות על הקורא, אך דבר מה בפיוט זה היה חזק כל כך, עז כל כך.

קראתי בו, שוב ושוב, התעכבתי על המילים, חיפשתי את פירושיהן, והתחושה הראשונית, האדירה, לא קהתה. לא ידעתי מה היה בפיוט זה שכך נגע לנפשי, והוא נותר בי כענן האוטם את טיפותיו ותופח ללא הקלה.

הפיוט נשאר בין דפי הספר, וחיי המשיכו להתרחש מחוץ לו. שנים חלפו מאז הקריאה הראשונה בו. לא שיערתי שביום מן הימים יצווה עלי הפיוט הזה להכניס אותו לתוך יצירתי, על מנת שיבטא דברים שלא יכול הייתי לבטא במילים משלי.

כאשר כתבתי את ספרי "שואה שלנו", צללתי אל תיאורים של זיכרונות ילדותי כבן לניצולי שואה, ואל תיאורים של עולם השואה במלוא זוועותיו. אי אפשר לבטא במילים רגילות את עומק הסבל, הרשע והייאוש של ימי השואה. קשה גם לבטא את הכישוף הנורא הנופל על ילד הגדל בישראל בין ניצולי שואה כאשר הוא מתוודע לעולם ההוא. במהלך כתיבת הספר מצאתי עצמי, לעיתים, מחפש דרכים לבטא את הזיכרון או את העדות בדרך שאינה מסתפקת בתיאור מילולי גרידא. כך החל הפיוט לעשות דרכו אל תוך ספרי.

מלכתחילה השתדלתי דווקא לכתוב את הדיאלוגים בספר בשפה יום יומית, רחוקה מאד משפת הפיוטים. חיקיתי את העילגות העצובה של רבים מהאנשים שהכרתי בילדותי, את בליל השפות שחיפה על עברית מצומצמת, זרה וחלקית. כל כך גדול היה המרחק בין השפה שניסיתי לחקות ובין משפטים כגון "אֲשֶר אֵימָתָךְ בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים, בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת, וּבְאַלְפֵי אֲלָפִים וּבְרִבְבֵי רְבָבוֹת – וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם". ובכל זאת...

בחלקו המרכזי של ספרי מתואר "מסעו של סבא יוסף". סבא יוסף, האיש הטוב והאהוב על כולם, מספר לאמיר, בן דמותי בספר, את סיפור השואה שלו, שאותו הסתיר שנים רבות. הוא מספר כיצד הועבר ממחנה ריכוז אחד למשנהו, וכיצד בכל מחנה פגש אדם אשר הציל את גופו ואת נפשו, סייע לו להיוותר חי ואנושי (לעתים במחיר חייו של המציל). בשיא הסיפור הוא מתאר את מפגשו עם גוסס אלמוני, בימים האחרונים שלפני סיום המלחמה, ומספר לאמיר כיצד התגלה לו שאלמוני זה אינו אחר מאשר הרבי מקאלוב, רב גדול ונערץ, בעל החיבור "העץ רענן". סבא יוסף נשבע לשרתו ולהביאו חי אל יום השחרור.

הרבי מקאלוב, בכוחות אחרונים, מספר לסבא יוסף מה שעבר עליו בימי השואה. במקביל לשיחה זו מתרחשת שיחה נוספת – סבא יוסף מספר לאמיר ומדבר עִמו על אודות מה שסיפר לו הרבי מקאלוב. אט אט נמסכים הדיאלוגים ובשיא הסיפור כבר אין חוצץ בין הדיאלוג המתרחש בהווה והדיאלוג אשר התרחש בימי העבר.

המצאתי את הדמות, ולא היה מעולם "הרבי מקאלוב", ושמו לא נודע ברחבי פולין כרב גדול וקדוש, ולא היה חיבור הקרוי "העץ רענן", ולא הייתה כלל העיירה "קאלוב". אבל באותה שעה ייצג הרבי מקאלוב את כל אותם רבנים וכל אותם מנהיגים שנקלעו לימים שבהם הוקצנו כל כך הדילמות. פעמים רבות קרעו ימי השואה מעל בני אנוש את אנושיותם, לעיתים באבחה של אירוע בודד, טראומטי, לעיתים בכרסום יומיומי של היכולת לשרוד כאדם – הרעב, התשישות, הפחד, המוות הקרוב תמיד. והמנהיגים, וביניהם הרבנים – כאחד האדם. יש מי שהתעלו, יש מי שכשלו.

ככל שקראתי ולמדתי יותר על אודות ימי השואה, עלה בדעתי שאף בן אנוש לא נועד להתמודד עם הדילמות של הימים ההם. תיאורטית – יש תשובות לכל דילמה. אך מעשית... וכאשר כתבתי את סיפורו של הרבי מקאלוב חשתי לפתע שאיני יכול לבטא את עולמו, את העינוי שעברה נפשו, את ניסיונו להתגבר. וחשתי שאיני יכול לבטא את המורא הנופל על סבא יוסף, יהודי פשוט, המאזין בתחינה ובאלם לסיפורו של הרב הקדוש. ולאט לאט התגלגלו פנימה הביטויים הנאמרים ביום הכיפורים, בפיוט "אֲשֶר אֵימָתָךְ", והם שתיארו בדרך הנאמנה ביותר האפשרית את מה שניסיתי להביע: מי אם לא אנשים אלה, המסתתרים במרתפים ורובצים בדרגשי צריפים וקופאים ביערות חשוכים הם "ִגְּלוּמֵי גוּשׁ", "גָּרֵי גַיְא", "דְּלוּלֵי פֹעַל", "דַּלֵּי מַעַשׂ"? ה"אימה" שנפלה עלי כאשר קראתי את הפיוט היתה בדיוק האטמוספירה שביקשתי עבור הרגעים האלה. זה מול זה – ההוד העילאי ביותר (שירת המלאכים ועולמם) אל מול השפל של חיי בני התמותה. הפיוט העניק לקטע הכתוב את הנפח הדרמטי, העניק צורה לסבל בני האנוש, לִלְּכוּדֵי הפַח, לְעוּנֵי המַר, וגם העניק את הנחמה – שהרי (ואני מצטט מן הכתוב באתר עצמו), "שירת בני האדם נובעת דווקא ממקום של חולשה, של דלות החומר והרוח, ודווקא לה מתאווה הקדוש ברוך הוא – והיא היא תהילתו".

עלינו להאמין שלמרות הרשע האנושי הנאצי שנחשף בימי השואה, ולמרות תהומות הנפש שנחשפו אצל הקורבנות המעונים, יש עדיין דבר מה בבני האדם, עילאי ואציל, שאל התגלותו משתוקקים כל כוחות הקיום, כפי שמובע בסיומו של הפיוט: "וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ מֵחָצִיר יָבֵשׁ מִצֵּל עוֹבֵר... וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַיִּים בְּרַחֲמִים וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם."

אמיר גוטפרוינד ז"ל היה סופר ופובליציסט. ספרו "שואה שלנו" (הוצאת "זמורה" שנת 2000) מבוסס על זיכרונותיו כבן לניצולי שואה. נפטר בשנת 2015.