אשיר לך ארץ חמדה

---

אם עם ישראל הוא הרעיה, והקב"ה הוא הדוד, הרי שהדוד והרעיה נזקקים לערש כדי להיפגש בה, והערש אינה אלא ארץ, ערש ישראל. 
בניגוד לאחרים, החיבור היהודי לאלוהות נזקק תמיד, בראש וראשונה, למקום. לא באקראי זהו גם אחד משמותיו של הקב"ה. המפגש בין האין־סוף לסופי, בין המופשט למוחש, לא מתרחש רק כרעיון שנישא ברוח. היהדות היא המפגש שבין הקונקרטי ובין מה שאי אפשר ללוכדו אפילו במחשבה. 

לכן על החיבור הזה להתרחש על קרקע ממש, על קרקע מסוימת, לכן גם נעוץ החיבור הזה ביומיום השגור ביותר, באכילה בשתיה, בלבוש – 
ערש חמדה. ארץ חמדה.
והנה, בנו התקיימו הדברים. אנחנו כאן. מארבע פאות התקבצנו, שבנו אל הנוף ואל שפת הקדומים שהייתה מחכה לנו בין חמוקיו, כמו בחלום שחלמנו ושנדמה היה שלעולם לא יוכל לקרום עור.
ועדיין לא באנו לכלל מנוחה. מסתבר שגם כמו שקורה בשיר השירים – כשהדוד נמצא והרעיה ממתינה על ערשה – הטלטלה ממשיכה להיטלטל. הדוד והרעיה והערש נמצאים בתמונה, ועדיין הם בחיפוש מתמיד זה אחר זה, כשהאחד חומק או האחר, כשהקיים נוכח לרגע, אך מיד שוב נעדר – והחיפוש עודנו מלא כאב ותשוקה, רווייה לרגעים – ושוב צמא שמטריף את הדעת.

אבל כמו בשיר השירים, עצם התפאורה, הנוף של הערש, הצמחים, בעלי החיים – הכרמים והסמדר והתפוח, העִזים, והשועלים – מהווים נחמה גדולה. השרון והעמק, ההרים והגאיות והפלגים, מחבקים את החיפוש הזה ומקיפים אותו במוזיקת רקע מופלאה. 

זִקְנֵי הָעֵדָה נִצָּבִים עַל סִפֵּנוּ

זִקְנֵי הָעֵדָה נִצָּבִים עַל סִפֵּנוּ וְאוֹמְרִים: הִנֵּה יָמִים בָּאִים.
הֵם, הַבָּאִים בַּיָּמִים, יוֹדְעִים אֶת אָמְרָם. אָכֵן בָּאִים הַיָּמִים. 
הִנֵּה הַיָּמִים מְהַלְּכִים וְהֵם בָּאִים בַּהֲמוֹנָם לִקְרָאתֵנוּ
וּמַרְאָם כִּימֵי חַיֵּינוּ הַקְּצָרִים וּמַרְאָם כְּאֵינְסְפוֹר יְמֵי מוֹתֵנוּ 
וּמַרְאֵה הַיָּמִים כְּמַרְאֵה גַּעְגּוּעֵינוּ הַנּוֹאָשִׁים 
וּמַרְאֵה הַיָּמִים כְּחָכְמַת וּכְבִלְבּוּל זִקְנָתֵנוּ וְיַנְקוּתֵנוּ
וּמַרְאֵה הַיָּמִים כָּאַהֲבָה שֶׁאָהַבְנוּ וּמַרְאֵה הַיָּמִים כְּאֵימַת יִרְאָתֵנוּ.

וְשָׁם יוֹם שֶׁנִּבְדָּל מִכֻּלָּם
שֶׁאֵינוֹ מִצְטָרֵף אוֹ נִמְנֶה בִּקְהָלָם
וְהוּא מִתְרַחֵק וְהוּא נֶעֱלָם –
וְהוּא שֶׁיִּרְשֹׁם עִם תֹּם הַזְּמַנִּים אֶת כָּל תּוֹלְדוֹתֵינוּ.

מִתּוֹךְ לִמּוּד פְּנֵי הַקַּרְקַע לָמַדְנוּ לָדַעַת אֶת גּוּפֵנוּ שֶׁלָּנוּ

מִתּוֹךְ לִמּוּד פְּנֵי הַקַּרְקַע לָמַדְנוּ לָדַעַת אֶת גּוּפֵנוּ שֶׁלָּנוּ.
בֶּטֶן שֶׁל סְרָק. בֶּטֶן שֶׁל פְּרִי.
הַנּוֹף, כְּמוֹ גּוּפֵנוּ, חוֹלֶה וּבָרִיא.
הַנּוֹף, כְּמוֹ גּוּפֵנוּ, נִזְקָק לִשְׁאֵר, לְעוֹנָה.
גּוּפֵנוּ שֶׁעַל הַקַּרְקַע שָׁכוּב, שְׁאֵלָה שׁוֹאֵל
וּמִיָּד הָאָרֶץ עוֹנֶה.
עוֹד בְּטֶרֶם פִּינוּ נַסְפִּיק בִּשְׁאֵלָה לִפְתֹּחַ
מִתּוֹךְ טַבּוּרֵנוּ כְּבָר עוֹלָה תְּאֵנָה.

תאנה צומחת מקיר הסלע, נחל חווה

אִשָּׁה עֲגַלְגֶּלֶת קִמְעָה, אֲפֹרַת־שֵׂעָר

אִשָּׁה עֲגַלְגֶּלֶת קִמְעָה, אֲפֹרַת־שֵׂעָר, שֶׁהִיא אֲנִי –
בָּרְחוֹב שֶׁבּוֹ חֲנֻיּוֹת וְרוֹכְלִים, כְּשֶׁתִּיק מְרֻקָּם עַל שִׁכְמָהּ
צוֹעֶדֶת –
לְפֶתַע נִצְמֶתֶת, בַּמָּקוֹם נֶעֱמֶדֶת – אִם לֹא הָיְתָה מְגֻשֶּׁמֶת
וּקְצָת בַּיְשָׁנִית
הָיְתָה שִׂמְלוֹתֶיהָ מְנִיפָה עַכְשָׁו וּמְרַקֶּדֶת
כִּי שׁוּב נִפְקְחָה תַּחַת רַגְלֶיהָ, הַמִּלָּה שֶׁמִּשֶּׁכְּבָר דָּהֲתָה מֵהֶרְגֵּל 
'מוֹלֶדֶת'. 

כמה טוב שיש לנו מדינה. נשמע קיטשי, אידיוטי, נאיבי?
לא. לא ולא ולא.
כמה טוב שיש לנו מדינה.
למרות ולמרות. ולמרות. 

כמה טוב שיש לנו מדינה. מקום לגוף שלנו. לשפה שלנו. לספרים שלנו. מקום שאפשר לגעת בו ולהריח אותו ולנשום אותו. לא משל, לא סמל או דימוי וירטואלי. לא מטאפורה. הארץ שלנו, עם צמחים ונופים ובעלי חיים. עם שמיים ואדמה, וגם, כן, גם, עם שַׂלמת בטון ומלט. עם שלמה שהיא מוגזמת, שגם לא ממש מתחשבת בנוף, שקשורה ליותר מדי עניינים שבחומר. 

אבל בתוך הצפיפות המגובבת, יש פינות שהן הבית שלנו. כבישים ובניינים וגינות. וריחות. וצלילים. והצהוב הנפלא הזה של הקיץ, שכולם אוהבים לקטר עליו. והבצורות או השיטפונות של החורף, שגם עליהם מקטרים.
והם שלנו. 
ויש לנו בעיות. בינינו ובין אחרים שיושבים כאן, או כאלה שרוצים לשבת כאן. גם בינינו ובין עצמנו. ויש גם פחד שרובץ עלינו, יומם ולילה לא ינום ולא יישן הפחד שלנו.
אבל – וזה לא מקובל לומר היום – יש לנו גם צבא שנועד להגן עלינו.
ואנחנו כאן. סוף סוף. קובצנו הנה מקצווי עולם, אנחנו מהווים לקט של אנשים שהימצאות כל אחד מהם כאן כרוכה בסיפור נִסי. יש בנו אנרגיות שהבאנו מארבע כנפות הארץ, ובהן טמונות אין־ספור אפשרויות יצירה.
ואנחנו אכן יוצרים. חלק מהבלגן הדחוס שלנו כאן נובע מכוחות היצירה השופעים שלנו.
וגם כשנוסעים לכל מיני חוצלארצים, אפשר לחזור הנה. למקום הזה. לרדיו ההיסטרי. לאנשים שצועקים אבל גם צוחקים. לישירות שגובלת לפעמים בגסות, אבל גם לעדינות ולחברות ולהומור. לשירי ארץ ישראל. למוזיקה חסידית ומזרחית. לספרות ישנה ומודרנית, לעתיק ולמתחדש, שמתנגחים זה בזה ומתנשקים.
תארו לעצמכם, איך היינו, חלילה, בלי המקום היקר הזה. 

צפת, ערב ל"ג בעומר, באדיבות אלישע איינזברג

רבקה מרים, ילידת ירושלים, היא משוררת וציירת, בת לסופר היידיש לייב רוכמן ורעייתו, שרידי השואה, שעלו ארצה בשנת 1950. ספר שיריה הראשון "כותנתי הצהובה" פורסם בהיותה בת ארבע עשרה. זוכת פרס יהודה עמיחי לשירה עברית על מפעל חיים (2019) ופרס ברנר ליצירה (2016).