אֶצְרַח בְּמַר נַפְשִׁי
אֶצְוַח עַל עִיר קָדְשִׁי
הָיְתָה אֲנִינָה כְּאַלְמָנָה
בשלוש השורות הפותחות מקונן המשורר על מצבהּ העגום של ירושלים, אשר שלא כמו בשיר השירים אינה מוצגת כרעיה, אלא כאלמנה, כמו בפסוק הפותח את מגילת איכה:
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה (איכה א, א)
נחזור לשורות אלה בסופוּ של העיון.
נְהִי וְנִהְיָה נֶאֱהָבוּ
שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה נֶעֱזָבוּ
צִיּוֹן רַבָּת וְשָׂרָת כָּל מְדִינָה
שׁוֹמְרוֹן זִיוָךְ וְהוֹדָךְ אָן פָּנָה
בבית השני ממשיך המשורר להזכיר את הפסוק הפותח את מגילת איכה, והפעם הוא מהדהד את מחציתו השנייה. מול רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס של מגילת איכה, מציב לנו המשורר את צִיּוֹן רַבָּת וְשָׂרָת כָּל מְדִינָה.
השורה הבאה מהדהדת פסוק מוכר משיר השירים:
שׁוֹמְרוֹן זִיוָךְ וְהוֹדָךְ אָן פָּנָה?
השאלה "אן פנה" הנָּה הד ברור וצלול הלקוח ממגילת שיר השירים:
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ (ו, א)
בשיר השירים יודעת הרעיה היכן הדוד ועונה לשואלים אותה:
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים (שם, ב)
ואילו בקינה שלפנינו אין יודעים לאן פנו זיוה והודה של שומרון וציון – השאלה נותרת ללא מענה.
יְדִידוּת נַפְשִׁי וְאוֹר שִׁמְשִׁי
אֵיכָה תִּרְעֶה בִיקוֹד אִשִׁי
עַד מַה לְּבִזָּה וּמְשִׁסָּה נְתוּנָה
לָמָּה תִּהְיֶה לְאָמָה עֲדִינָה
שוב לפנינו אזכור נוסף משיר השירים, אלא שאז הרעיה עצמה היא הפונה ושואלת:
הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ (א, ז)
לעומת שאלה זו של הרעיה בשיר השירים, שם המשורר בפי הרעיה שבקינה את השאלה:
אֵיכָה תִּרְעֶה בִיקוֹד אִשִּׁי?
השאלה הזו מצלצלת במשמעות כפולה. המלה תִּרְעֶה עשויה להישמע גם כ"תִּרְאֶה" וכך מקבלים כפל משמעות: האחת – כיצד תוכל לרעות את צאנך כאשר האש הבוערת כילתה הכול, והשנויה, נוקבת עוד יותר – כיצד תוכל לעמוד מנגד ולראות אותי עולה באש?
המילה איכה שבשורה זו היא המקשרת בין שיר השירים ובין מגילת איכה ולא רק אליה. המילה איכה אינה מופיעה רבות במקרא, וארבעה הם המשתמשים בה. הראשון שבהם הוא משה רבנו, האומר לעם ישראל:
אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (דברים א, יב)
ישעיהו הנביא שואל בתחילת נבואת הפורענות שלו:
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים (ישעיהו א, כא)
לצדם מופיעה מילה זו בשיר השירים וכמובן במגילת איכה בה חוזרת המילה יותר מפעם אחת.
בקינתנו רומז המשורר לכולן, אך בעיקר כאמור למגילת שיר השירים עם הצירוף "איכה תרעה". הפועל תרעה בעצמו יוצר קשר מרתק בין שיר השירים לאיכה. ההקשר בשיר השירים הוא הקשר פסטורלי של רעיית צאן והרבצתו. כשירמיהו הנביא – המקונן של מגילת איכה – רוצה להביע את שבר החורבן הוא משתמש גם כן בדימוי של צאן רועה, אבל לא צאן הרועה בשלוה אלא צאן תועה, אבוד:
וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף (איכה א, ו)