אסתר – אמהּ של מלכות

---

"שלחה להם אסתר לחכמים:  קבעוני לדורות. שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות . שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי פרס ומדי" (מגילה ז' ע"א)                                                  

"אמר ר' אלעזר: זו רות המואביה, שהיא אימה של מלכות" (בבא בתרא צ"א)

"דוֹחְתָרֶ נַגִ'יבּ" –

נַעֲרָה פָּרְסִיָּה, צְנוּעָה וּכְנוּעָה
כַּיָּאוּת
הָיִיתִי
אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ נִלְקַחְתִּי
צַו דּוֹדִי קִיַּמְתִּי
וְאֶת אֲשֶׁר עִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי
וְדָבָר לֹא בִּקַּשְׁתִּי
צוֹפָה
מָה יֵעָשֶׂה בִּי

וְאָז יָדַעְתִּי
כִּי לָעֵת הַזֹּאת הִגַּעְתִּי לַמַּלְכוּת

וְנַהֲפוֹךְ הוּא
לֹא עוֹד הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי
מִמֶּנִּי
וְלֹא עוֹד אַחֲרִישׁ

אֶלְבַּשׁ מַלְכוּת
אֶת מָרְדְּכַי אֲצַוֶּה
וּדְבַר הַמַּלְכָּה
בְּמֵּאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינוֹת
אָרִיץ
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא
וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא
וְהַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לִמְלָכוֹת
הוּא יִהְיֶה בְּעֶזְרִי

קְבָעוּנִי לְדוֹרוֹת
לִהְיוֹת כֹּל אִשָׁהּ
שׂוֹרֶרֶת עַל לִבָּהּ
וּפֹעַל יָדֶיהָ תִּרְצֶה

אֶסְתֵּר –
אִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת 

אזכיר חסדי אל – מילים וביצועים

הפיוטים השונים שנכתבו במהלך הדורות בקהילות ישראל סביב סיפור מגילת אסתר מדגישים בדרך כלל את ה"ונהפוך הוא" – המהפך החד שחל בגורלם של היהודים והנס הגדול שעשה הקב"ה לעם ישראל, אות וסמל לכך שלא ינום ולא יישן שומר ישראל ושבכל דור ודור ישמיד ה' את הצורר הקם על העם היהודי. כך גם בפיוט "אזכיר חסדי אל" המתאר בחלקו הראשון את המזימה של המן ובחלקו השני את היפוך הגזרה, ענישת הרשע והצלת היהודים. הפיוט מסיים באמונה ובתקווה לעתיד לבוא: "על זאת תמיד אשיר שירה/לאל ואשפוך עתירה/לאל עליון בעת צרה/כל ימי יהיה בעזרי."

כמו בפיוטים רבים אחרים, מוצגת אסתר גם בפיוט זה כמי שמקריבה עצמה למען עמה כעצת מרדכי ומצליחה בחסדי האל להביא את הישועה. אין בפיוט זה, ולמיטב ידיעתי באף פיוט מסורתי אחר, כל התייחסות למהפך המשמעותי שחל באישיותה של אסתר עצמה, שבלעדיו לא הייתה מצליחה כנראה להביא את  התשועה הגדולה והצלת עם ישראל.

בתחילת המגילה מופיעה אסתר כדגם של האידיאל הנשי בחברה הפטריארכאלית הגברית: נערה יפה, צנועה, כנועה וצייתנית. היא חסרת קול ופסיבית. היא נלקחת לבית המלך, אינה מגלה מוצאה כצו מרדכי, אף מהגי סריס המלך אין היא מבקשת דבר, ובכל יום מתהלך דודה מרדכי לפני חצר בית הנשים "לדעת מה שלום אסתר ומה ייעשה בה". בשלב זה היא תלויה לגמרי בגברים בחייה ומוצאת חן בעיני כל (הגברים) בזכות יופיה.

אולם כשהיא מבינה כי בידיה מצוי גורל עמה, היא לובשת מלכות ועוברת שינוי – "ונהפוך הוא": היא הופכת להיות פעלתנית ויוזמת, אמיצה, חכמה, אסרטיבית ועצמאית. מ"כל כבודה המלכה פנימה" השולטת בפנים הארמון היא הופכת למלכה בתחום הציבורי, מנהיגת העם כולו: היא מטילה שלושה ימי צום על כל קהילת היהודים בשושן; היא מצווה על מרדכי; מכוונת את האירועים באמצעות המשתאות שהיא עורכת; משליטה את מרדכי על בית המן ומצליחה להפוך את הקערה על פיה ולהביא ליהודים ניצחון גדול.

על פי התלמוד הבבלי דורשת אסתר מהחכמים בארץ ישראל: "קבעוני לדורות" (מגילה ז, ע"א), דהיינו קִבעו את פורים כחג לאומי. וכך נארג פורים לתוך מחזור השנה היהודי וספר על שמה של אסתר נכנס לתנ"ך.

אסתר המלכה היא בעיני דמות מופת נשית מובהקת – "קבעוני לדורות" היא דרישה להפוך את אסתר  למודל חיקוי נשי לדורות, האוהבת את משפחתה, עמה ומולדתה והמוכיחה כי השינוי אפשרי, והוא תלוי במידה רבה בנו הנשים עצמנו.

ואם רות המואבייה נקבעה כ"אִמה של מלכות" בהיבט הלאומי (כמי שממנה יצא דוד), הרי אין לי ספק שראויה אסתר להיקרא "אִמה של מלכות" בהיבט האישי הפנימי. אסתר היא אישה־מלכה אמִתית, עצמאית וריבונית בהחלטותיה ובפעולותיה, אשה שמצליחה בכח אישיותה לחלץ עצמה ממעמד נפשי של תלותיות והכנעה, כשהשחרור האישי מוביל בסופו של דבר להצלה וישועה לעם ישראל כולו.

הזדהותי עם אסתר נובעת גם מגורמי רקע מסוימים משותפים: כמוה גדלתי במשפחה פטריאכלית פרסית המציבה לבנותיה ייעוד אישי יחיד וברור: אישה כנועה וצייתנית, המקדישה את חייה לבית ולמשפחה בלבד (מה שנקרא בפרסית "דוֹחְתָרֶ נַגִ'יבּ").

מרדתי במוסכמות, ובעקבות התמודדות עקבית נחושה וכואבת הפכתי למה שאני כיום: אישה עצמאית ואסרטיבית המסורה למשפחתה וחדורת תחושת שייכות ומחויבות לשורשיה הקהילתיים והלאומיים גם יחד.

אסתר שקלים היא משוררת וחוקרת קהילות ישראל.