ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
יוסי שריד, אורציון ברתנא, הרצל חקק, קובי אוז, בַּכֹּל אולמן (סרלואי), חוה פנחס-כהן, דורי מנור, יורם ניסינוביץ, רבקה מרים, טליה בר.
אֲנִי לֹא מִתְפַּלֵּל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים
מִפְּנֵי שֶׁכָּל חַיַּי תְּפִלָּה
וְדָבָר אֵינוֹ מִתּוֹסֵף לַזֶּה
וְדָבָר אֵינוֹ נִגְרָע
לִקְרַאת הַכָּרַת הַנְּעִילָה
הַמְּתוּקָה
נְעִילַת הַהַכָּרָה
השמש פותח את בית הכנסת, קוצ'ין, הודו, 1984
צילום באדיבות תאן ווין, ארה"ב ובאדיבות בית התפוצות, ארכיון התצלומים
אורציון ברתנא הוא סופר, משורר, מסאי ופרופסור לספרות.
"ונתנה תוקף" – תפילה מצמררת שמלווה אותי שנים. סבא יצחק היה החזן של המעברה, ואנו ילדים קטנים. סבא היה עולה אלינו לירושלים מביתו ברמת גן עיר. המילים האלה ליוו אותו, לחשו באוזנינו. את מילות השיר שמר סבא במגירה מיוחדת, שירת צער כתובה על קלף מיוחד.
סבא אהב לשוטט בירושלים לקנות ספרי תפילה עתיקים, ספרים ובהם דרושים, ספרי פיוטים. את הפיוט של ר' אמנון ממגנצא אימץ אל לבו. החיל והרעדה וספר הזיכרונות ואימת יום הדין הרטיטו אותו, וכאשר קרא את הפיוט הדומע הזה, היו עיניו רטובות.
ידענו תמיד: הוא זוכר את שני בניו שנרצחו בפרעות תש"א, הפרהוד, פרעות נאציות שבהן נהרגו מאות יהודים בבגדד. סבא תמיד שאל, איך העיר הזו נשארה על האדמה, הלוא נשחתו פניה של העיר?
את התחושה הזו שלו, שליוותה אותי שנים, ניסיתי להעלות בשיר שלי. "העיר הזו נמחקה" היה אומר לנו. כאשר היינו אומרים לו, "אבל היא קיימת", היה לוחש: "בשמים היא נמחקה, שם נותרה רק הצעקה של אמנון, אותה צעקה שהיתה לי בלב, צעקה אילמת. איך אשכח, שקיצצו לי את שתי רגלי, שלקחו לי את שני ילדיי."
תֹּקֶף כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת
וּפָנָיו אֶל הַהֵיכָל, וְלִבּוֹ קָרוּעַ
לָרוּחוֹת.
יֵשׁ לוֹ
דִּין עִם הָעִיר הָאֲרוּרָה, מְבַקֵּשׁ
מְחִיקָה לָעוֹלָמוֹת, וּמוֹנֶה וְסוֹפֵר
וּמְשׁוֹרֵר שִבְרוֹנוֹ
צַעַר לוֹ
נְשָׁמוֹת תַּמּוֹת, לְתַנּוֹת
לוֹ
חֵשׁ
לַמַּלְאָכִים הַנֶּחְפָּזִים, מַדּוּעַ
לִפְנֵיהֶם אוֹרוֹת.
אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת
הוּא מַחְזִיק עַל מְגִלַּת קְלָף
מִתְפַּלֵּל חִיל וּבִרְעָדָה
כִּמְחַפֵּשׂ אוֹתוֹת
כִּמְפָרֵשׁ אֶת סוֹד הָרַגְלַיִם
הַכְּרוּתוֹת.
שְׁנֵי בָּנִים הָיוּ
לוֹ וְהוּא
גָּדוּם, וְהוּא
פָּצוּעַ, וְהָעִיר הָיְתָה עֵדָה
וְהָעִיר הוּעֲמָה, נֶחְלְדָה.
לֹא
נוֹתְרָה הָעִיר מָגֶנְצָא,
נִמְחֲקָה לָעַד.
בָּעֲרָפֶל
הוּא רוֹאֶה
חֳרָבוֹת, בַּגְדָּד.
בְּיָדָיו הַקְּלָף
הֶאֱדִים, הַשָּׁמַיִם בָּכוּ. לְרֶגַע
הָעוֹלָם הֶחְרִישׁ.
הוּא מְתַנֶּה בֶּכִי,
מְתַנֶּה תֹּקֶף.
עַל בָּנָיו וְעַל אַמְנוֹן הַזָּב
דִּמְעוֹת קַדִּישׁ
סבא יצחק עם שני בניו נורי ואברהם והבת ויולט. שני הבנים נרצחו בפרעות תש"א
אבא הוי אב הרחמן
הֱיֵה לי ידיד נפש נאמן
רפד לבי באמונתך
תן בי יראה למשמע שמך
לא עשיתי לי רב וחוקותי הן אלתור
כשאני במצוקה אני לוקח כדור
מאוד התקדמתי (מוצאי מקופים)
ובכל חולשותיי אשמים ההורים
ואין איזה תלם
רק כביש מהיר רב־מסלולי
המוביל לקניון הכללי
ואם נס מתרחש זה לגמרי לגמרי סתמי
לא נגרם בגללי
אבא הוי אב הרחמן...
כבר שנים מעצב את עצמי מחדש
מענה וחושב את עצמי מחדש
מזיז אבנים בנשמה של עצמי
שאוכל להתחיל את חיי
וזורח לי אור עם ספקטרום ענק של דעות
אצטדיון של טועים ותועות
ואם משהו מתאים לתפריט המאוד כלכלי
הוא זוכה לתשואות
אבא הוי אב הרחמן...
כך התפללתי במניין יהודים
לצדי חרדי רעד געש פחדים
כי למען השם הוא רובוט שיטתי
מיוזע כמותי, מכונת ילדים
לידינו דתי לאומי שסוגד לעפר
ומרוב התפלשות בעבר
מתהלל החוגר כמשיל חגורו
וכולנו חיים על חרבו
עולה ושמש מעוטר חטוטרת
רפורמי בשינוי גברת או אדרת
מסורתי ונערו
חתן גיל המצוות
כזרים חשוכי ממתקים.
מאחור יש רחש ולחש חופשי
מטפחות ופיאות ועיצוב מספרות
כי מעבר פרגוד רם הקול החושי
קם הקול הנשי
של הלא נספרות.
רבי יוחנן בן זכאי בכה מלמעלה מצער, אולי משמחה
והגשם ירד או דמעה הוא מחה.
מלבי נפלטה אנחה,
כולם תלמידיך פטיש החזק, נר ישראל, עמוד הימיני
ברך את בניך מכל הגוונים גם דתי גם חילוני
אבא הוי אב הרחמן...
07.11.04, מאה שערים, ירושלים. צילום באדיבות אלישע איזנברג
קובי אוז הוא משורר ויוצר. שירו זה, המוקדש לסליחות, לקוח מתוך מחזור השירים "מזמורי נבוכים".
התפילות של הימים הנוראים מעניקות לי מילים, נותנות קול לכל מה שלא העזתי לומר ולחשוב במרוצת השנה. עדיין לא התרגלתי לשטף המציאות של היומיום שה"מבוגרים" קוראים לו שגרה, והימים האלה מנחמים אותי בכך שהם הדרך והמוצא אל הקב"ה ואל עצמי. השנה אני מזדהה במיוחד עם המילים "תעלה ארוכה לעלה נידף, תינחם על עפר ואפר" (ערבית ליום הכיפורים). התפילה לרחמי שמים נוכח עראיות הקיום מתעצמת בעמידה בבית הכנסת לצד סבתי, ניצולת השואה, שהאפר שלה איננו משל. היא אינה מתחננת לְעולם ואינה כופפת קומתה בפני איש; היא עומדת מול הא-לוהים זקופה מאוד, ואני מאמינה שהוא זה המתחנן לפניה.
השנה הזאת, בימי הריוני, שבגללו לראשונה בחיי לא אזכה לעמוד לצדה ביום הכיפורים, מקבלת התחינה על העלה הנידף ועל קיומינו הנולד מעפר ושב לעפר – משמעות נוספת.
כי אתה ה'
כאשר חפצת
עשית
אֲנִי מְגַהֶצֶת אֶת הַכְּאֵב
בַּחוֹם הָעוֹלֶה מִגּוּפִי
וְקוֹרֵאת לַבְּדִידוּת
בִּשְׁמוֹתַי
הַיּוֹם נִפְנֶה
הַנֶּפֶשׁ תָּבוֹא וְתִכְלֶה
נָבוֹאָה צְעָרֶיךָ
(אלול תשס"ה–כסלו תשס"ו
וְלֹא נִשְׁלָם)
כְּשֶׁהַכֹּל קָרְאוּ
כְּשֶׁהַכֹּל קָרְאוּ
וּסְבִיבִי הָיְתָה צְפִיפוּת בְּשָׂמִים
וְרַחַשׁ קִפְלֵי בַּדִּים חֲדָשִׁים
"אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים"
שֶׁבַע פְּעָמִים –
אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים
עוֹדִי סְבוּכָה בִּשְּׂפָתַי
מְבַקֶּשֶׁת לַעְצֹר בֵּין
קְרִיאָה לִקְרִיאָה
נִמְשְׁכָה שִׂמְלָתִי וְנִמְשְׁכָה
וְנִקְרְעָה
בְּיָדָהּ שֶׁל בִּתִּי
שֶׁהִתְיַגְּעָה
בִּקְרִיאָתָהּ:
אִמָּא, אִמָּא, אִיימממָההה
חוה פנחס־כהן ז"ל הייתה משוררת, עורכת כתב העת "דימוי".
...לִשכֹּח וְלֹא לְהַשְׁגִּיחַ
כַּמָּה קְרוֹבוֹת הָעִתִּים.
אָדָם, רֵאשִׁיתוֹ שֶׁיָּגִיחַ
מֵרֶחֶם. סוֹפוֹ שֶׁיַּכְתִּים
אֶת מָה שֶׁהֻכְתַּם לְפָנָיו.
בַּתָּוֶךְ דִּינוֹ לַהֲזוֹת.
לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב
תְּהֵא הַשָּׁנָה הַזֹּאת!
( ניו יורק, א' בתשרי תשנ"ה)
מתוך "ספר משל קדמוני",איטליה, 1491, באדיבות הספרייה הלאומית
דורי מנור הוא משורר, מתרגם, ועורך כתב העת לספרות "הו!".
הַכֹּל מֻתָּרִים לְךָ!
הַכֹּל שְׁרוּיִים לְךָ!
כָּל הָרְגָשׁוֹת וְהַתְּחוּשׁוֹת
וְהַקֹּשִׁי
וְהַהִסּוּס וְהַפְּחָדִים וְהַחֲשָׁשׁוֹת
וְהַנִּסְתָּרִים
וְהַחֲרָמוֹת וְהַקּוֹנָמוֹת
וַאֲפִלּוּ אִסּוּר הֲנָאָה וְהַרְפָּיָה
וְאַהֲבָה וְרַחֲבוּת
שֶׁאָסַרְתָּ עַל עַצְמְךָ
בְּמִינֵי אִסּוּרִים וּנְזִירוּת מְשֻׁנָּה
וּבְכָל לָשׁוֹן
הַכֹּל מֻתָּרִים לְךָ!
הַכֹּל שְׁרוּיִים לְךָ!
כָּל מַבָּט וַהֲבָנָה וְהִתְלַבְּטוּת
וְהַרְחָקָה אוֹ גַּעְגּוּעִים
וְהִתְבּוֹנְנוּת
וּפַשְׁטֻיּוֹת
וְכָל קַבָּלָה שֶׁבַּלֵּב
בְּעִקָּר בִּדְבָרִים הַנּוֹגְעִים לַגּוּף
(הַהֵיכָל שֶׁדַּלְתוֹתָיו נְעוּלוֹת לִי(
וְכָל מוּסִיקָה שֶׁהִיא
וּבְעִקָּר אַהֲבָה (שֶׁהִיא קוֹל שֶׁאֶצְבְּעוֹתַי מְמַלְמְלוֹת)
הַכֹּל מֻתָּרִין לָךְ!
הַכֹּל שְׁרוּיִין לָךְ!
הַכֹּל מְחוּלִין לָךְ!
לִשְׁכֹּחַ פְּגָעִים וּכְאֵבִים וּלְהַמְשִׁיךְ
וּלְלַטֵּף אֵיזוֹ עִקְּשׁוּת
וּלְרַכֵּךְ
וְקַבֵּל בְּקוֹנָם אֶת הֶתֵּרֵנוּ
שֶׁאַתָּה דַּיָּנִים מֻמְחִים
יונה, ספרד. צילום באדיבות משפחת לנסקי־זר
יורם ניסינוביץ' מתגורר בתקוע, ממייסדי ומנהלי כתב העת לשירה "משיב הרוח". ספרו "השולחן הנמוך של הישועה" יצא בהוצאת אבן חושן בשנת 2008. זכה בפרס הפסטיבל הבינלאומי לשירה "שער" על קובץ שיריו. עורך ומנחה סדנאות כתיבה.
גָּדוֹל גִּבּוֹר וְנוֹרָא, אָמַרְתִּי. וְשׁוּב אָמַרְתִּי, גָּדוֹל גִּבּוֹר וְנוֹרָא.
לְמַה שֶּׁקָּרָה בֶּעָבָר כִּוַּנְתִּי. גַּם לְמַה שֶּׁטֶּרֶם אֵרַע.
וַאֲבוֹתַי שֶׁחַיִּים וּמֵתִים, וִילָדַי שֶׁנּוֹלְדוּ וְעוֹד לֹא
כָּל אֶחָד מֵהֶם, בְּקוֹלִי הַמְדַבֵּר נָתַן אֶת קוֹלוֹ.
לֹא יָדַעְתִּי אִם הַדְּבָרִים שֶׁבְּפִי
קֻבְלָנָה הֵם, אוֹ שְׁאִילָה, בַּקָּשָׁה וּתְחִנָּה
אִם שִׁיר שֶׁל הַלֵּל וְתוֹדָה בּוֹקֵעַ מִמֶּנִּי, אוֹ נְהִי שֶׁל קִינָה
לֹא יָדַעְתִּי, אִם אוֹתָהּ נוֹצָתִיּוּת שֶׁרִפְרְפָה עַל כְּתֵפִי
הִיא חִבּוּק שֶׁל קִרְבָה
אוֹ שָׂרֶטֶת, צְרִיבָה מְעַנָּה, הַמְרַמֶּזֶת, כְּגֶדֶם כָּנָף, עַל הִסְתַּלְּקוּת הַשְּׁכִינָה –
אַךְ הָיִיתִי שָׁבָה וְאוֹמֶרֶת
שׁוּב
וְשׁוּב וְשׁוּב
גָּדוֹל גִּבּוֹר וְנוֹרָא –
חוֹזֶרֶת הָיִיתִי וְאוֹמֶרֶת, חוֹזֶרֶת וְשׁוֹנָה.
רבקה מרים היא משוררת וציירת, בת לסופר היידיש לייב רוכמן ורעייתו, שרידי השואה, שעלו ארצה בשנת 1950. עד היום (תשס"ט) הוציאה חמישה עשר ספרים ובהם שני ספרי ילדים. זכתה בפרסים ישראליים שונים לשירה ובהם פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה.
את העבודות בתערוכה "כתוב בחומר" הכנתי כאשר משפטים מתוך מילות פיוטים, שאותם פגשתי לראשונה בשנים האחרונות, מהדהדים בי. "יצא ציץ וימל", "אש תוקד בקרבי", "אדם יסודו מעפר"... הדימויים המובאים בפיוטים כל כך פלסטיים, משלים שנכתבו בידי משוררים קדומים שחוו את המשל חוויה קרובה ומלאה, וכך פועל הנמשל את פעולתו המלאה.
בעבודה "אדם יסודו מעפר", שילבתי צילום מתוך כתב היד היפהפה "מחזור וורמס", המצוי בספרייה הלאומית, בטכניקה של דפוס רשת על גבי משטח החומר. הקטע לקוח מתוך הפיוט "ונתנה תוקף".
המפגש עם כתבי היד העתיקים, האסתטיקה שלהם, האהבה שבה נכתבו ועוטרו הייתה כיד שמדריכה את ידי.
כחרס הנשבר...כחציר יבש...כציץ נובל... הקצב, המשקל, ריח החציר, מראה הענן, ריצת האדם את חייו מלידתו אל מותו... מיד עלו לנגד עיני צילומי התנועה של אדוארד מייבריג' (בריטניה 1830–1904), צעד צעד אל הרצף שאין לו סוף ומוביל אל הסוף.
מתוך "כתוב בחומר", 9.5X45.5 ס"מ, קרמיקה מודפסת
טליה בר הייתה אוצרת השמע של "הזמנה לפיוט".
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
