אל אדון – עיון בפיוט

---

אל אדון – מילים וביצועים

פיוט זה מושר בשבת במסגרת ברכת "יוצר אור", או "יוצר המאורות", שהיא הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע בשחרית. על כן מכונה סוג הפיוטים שאליו הוא משתייך "יוצר".

ברכת "יוצר אור" התרחבה והכילה שבחיו של הקב"ה לא רק מפי מאורות השמיים אלא גם מפי צבא מלאכי השמיים – השרפים, האופנים וחיות הקודש, וכך בתוך ברכת יוצר אור מופיעה "קדושת היוצר" – פסוקים שבהם מהלל צבא מרום את הקב"ה.

מתוכנו של הפיוט לא עולה שהפיוט נתקן לשבת דווקא. הוא נראה כפיוט מרחיב לפיוט הנאמר בימות החול "אל ברוך גדול דעה" – פיוט שהאקרוסטיכון האלפא־ביתי משמש בו בין המילים ולא בין השורות.

מבנה וצורה

בשל המבנה הבלתי מחורז והבנוי על אקרוסטיכון אלפא־ביתי, בשל משקל התיבות והתקבולות השולטים בפיוט, משערים שהפיוט קדום מאוד. כמו כן תכניו של הפיוט (כגון הצטרפות בני האדם והמלאכים ל"מקהלה" מהללת אחת), וביטויי הלשון שבו מקבילים למצוי בכתבי האסיים ובספרות ההיכלות. הדעות על זמנו משתרעות מתקופת אנשי כנסת הגדולה ועד המאות ה־11–12, ולגבי מקומו – ייתכן שנוצר בארץ ישראל, אך יש הממקמים אותו באשכנז.

הפיוט אינו מחולק לבתים באמצעי מבני כלשהו, שכן לא נקוטים בו האמצעים של אקרוסטיכון בראשי בתים, או סיומי בתים בשיבוץ וכדומה. לרוב הוא מושר בלחנים ההולמים מסגרת של ארבע שורות. בדיקה מדייקת בתוכנו מעלה כי במקרה זה, השירה המארגנת כל ארבע שורות לידי בית אחד אכן הולמת את המבנה התוכני של הפיוט. החלוקה הבאה ערוכה לפי תוכנו של הפיוט:

שורות 1–4 - שבחו של ה' עולה מכל הברואים.
שורות 5–8 – מלכות ה' בעליונים – המלאכים, כיסא ה' ומידותיו.
שורות 9–20 – שבחו של ה' עולה מהמאורות.
שורות 21–22 – שבחו של ה' עולה מהמלאכים.

הכל משבחים

הפיוט כולו עוסק בשבחו של האל. פתיחתו עוסקת בעליית השבח מהכול, כפי שמעידים הביטויים: "כל המעשים", "כל הנשמה", "מלא עולם", "סובבים"; ואולם בהמשך נושא עיניו המשורר אל המרום בלבד. כאן הוא מוצא שני סוגי ישויות שמהם יעלה שבחו של האל: מאורות השמיים והבריות הרוחניות השוכנות במרום. החיבור בין השניים – אינו פרי התבוננותו האישית של המשורר בלבד, אלא מצוי במסגרת שבה משובץ הפיוט – ברכת "יוצר אור", הברכה המציינת את עיתויה של תפילת שחרית, ופסוקי הקדושה המצויים בה, שהם פסוקים המתייחסים אל שירת השבח של המלאכים המשתוררת בסמיכות לחילוף הלילה ביום.

שני סוגי שוכני השמיים הללו נראים בעלי תכונות מנוגדות: המאורות הם גרמי השמיים, מוחשיים ודוממים, ולעומתם המלאכים רוחניים ותפקידם לשורר. ואולם מעניין שאלו כמו אלה מכונים צבאותיו של הקב"ה, ואף תפקידי השיר והשבח מוטלים על שני שוכני מרום אלו: וכך נאמר בתהלים קמח, א–ג:

(א) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים:
(ב) הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָו:
(ג) הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר:

לפי האמור בתלמוד הבבלי (חגיגה יד ע"א), מוטל על המלאכים לומר שירה לה' בכל יום: "כל יומא ויומא נבראין מלאכי השרת מנהר דינור ואמרי שירה ובטלי" [=כל יום ויום נבראים מלאכי השרת מנהר של אש ואומרים שירה ובוטלים]. עיקר תכלית קיומם, ומרכז "חייהם הקצרים" הוא אמירת שירה. מאורות השמיים שקיומם קיום קבוע, אף הם משוררים שירה מדי יום ביומו. כך ניתן להבין מפסוקי תהלים יט, ב–ה:

(ב) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ:
(ג) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת:
(ד) אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם:
(ה) בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם:   

שירת הפיוט במסגרת ברכת יוצר, המתקשרת לחידושו של היום, מזמנת למתפלל להצטרף אל השירה המשתוררת כבר בעולם – על ידי העליונים משני הסוגים.

כיצד מאופיינים המאורות בפיוט?

המשורר מעריך אותם כ"טובים", שכן מתגלמים מהם מצד אחד כוחותיו השכליים של הקב"ה ('יצרם בדעת בבינה ובהשכל'), ומצד שני הם ניחנו בכוח ובגבורה למשול.

לאחר ש"טוּב" המאורות מתאפיין בתבונה המשוקעת בהם ובכוח ממשלתם, הם מוערכים מבחינה אסתטית ("מלאים זיו ומפיקים נוגה, נאה זיום בכל העולם").

שבחו של האל עולה הן מתוך כל אפיוניהם החיוביים של המאורות שברא, הן מתוך כך שהם מצייתים לו בשמחה. בתיאור המואנש של חילופי היום והלילה מתוארים המאורות כבעלי יחסים מורכבים עם בוראים – שמחים וששים, אך עושים באימה את רצונו.