אחות קטנה – בין שפיקוב לירושלים

---

אחות קטנה – מילים וביצועים

פנחס גוברין (1904–1985)

פנחס גוברין (גלובמן־חיות) נולד בעיירה שפיקוב שבאוקראינה, קיבל חינוך ציוני בבית הספר של אביו, מרדכי גלובמן־חיות, והשכלה כללית בגימנסיה הרוסית בברסלב. בגיל שש עשרה הצטרף לתנועת "החלוץ", וב־1921 עלה בין ראשוני העלייה השלישית כחבר ב"גדוד העבודה" והיה ממייסדי תל יוסף ומראשוני עין חרוד. מילא תפקידים ציבוריים רבים, ובהם מזכירו של יצחק בן צבי, מנהלו המסחרי הראשון של נמל תל-אביב, מקים לשכת הגיוס, ממנהלי משרד התחבורה וממנהלי "עמידר". בעשרים השנים האחרונות לחייו התמסר לכתיבה. ספריו: "צו קריאה תש"ח, התגייסות הישוב למערכה"[1]; "היינו כחולמים, מגילת משפחה".[2]

פנחס גוברין, צילום: מיכל גוברין

הרקע להקלטה

המסורת החסידית הדהדה בבית המשפחה בתל אביב בשיר ובסיפור, בריקוד ובתפיסת עולם. היה זה פן נוסף של אורח החיים החילוני סוציאליסטי של מי שהיו מבוני המדינה וממנהיגי היישוב. דודי, עקיבא גוברין, שכיהן כחבר כנסת מטעם מפא"י ואחר כך כשר התיירות הראשון, היה בעל קול באס ואבי, פנחס, בעל טנור צלול ומוזיקלי. יחד שימרו את צלילי עיירת הולדתם באוקראינה, שפיקוב, ואת פרטי חייהם התוססים של רבני חסידות שפיקוב, נצר לשושלת סקווירה וטשרנוביל, ושל חסידיהם. במפגשי המשפחה בשבת אחרי הצהרים היו קמות לתחייה סעודות מלווה מלכה מראשית המאה בשפיקוב, ולעתים, בטוב ליבם של בני המשפחה בווישיניאק מתובל ב"שיטקאלע הערינג", היו קמים לריקוד חסידי, ועוברים ממנו להורה ולשירי ארץ ישראל. רצף הניגון והמסורת נראה כיום כחתרנות כנגד ה"נרטיב הציוני" השולט בכיפה. בבית הוא נחייה כמקשה חיונית אחת. הד לאותו זרם חסידי-חלוצי עולה גם מניגוניו של אברהם הרצפלד (1888–1973), איש ההתיישבות, שאותם שרים פנחס ועקיבא בהמשך ההקלטה.

ההווי החסידי שבבית היה ביטוי טבעי לתולדות המשפחה. ארבעת דורותיה עלו לארץ ישראל בשנות העשרים, מאוחדים באהבתם לציון למרות הבדלי אורח החיים שביניהם. ר' יצחק חיות־גלובמן, החסיד, התיישב בבתי הורנשטיין, בירושלים, בנו, ר' מרדכי גלומבמן־חיות, מנהיג ציוני דתי וממקורביו של הרב קוק, התיישב בשכונת שערי חסד, ובניו ונכדו, דור החלוצים, היו אנשי גדוד העבודה וממנהיגי היישוב. בשיחות עם בני המשפחה התרקם גם מחקר הדוקטורט שלי, שהוקדש ברובו ל"חסידות כז'אנר של תיאטרון קודש" (אוניברסיטת פריס, 1976). את ההקלטה ערכתי כחלק ממחקרי והפקדתי עותק בפונותיקה הלאומית.

באותן שנים היה אבי שקוע בכתיבת ספר הזיכרונות רחב היריעה שלו, "היינו כחולמים", הפורש, מבעד לסיפורה של משפחה אחת, את החיים היהודיים במזרח אירופה מראשית המאה העשרים ועד ימי העלייה השלישית. כמספר מבטן ומלידה הוא מעלה תמונה שוקקת חיים של העיירות שפיקוב וברסלב שבאוקראינה, שבהן חיים בכפיפה אחת יהודים וגויים, חסידים, קבצנים ובעלי בתים, משכילים וציונים. הוא עוקב מקרוב אחרי חיסולו של העולם של אתמול בימי מלחמת העולם הראשונה ובשנות המהפכה הרוסית, ומתאר את בואם של ארבעת דורות המשפחה בשנות העשרים לארץ ישראל.

הבאתם של כתבי אבי לדפוס, שפכה אור חדש על ההקלטה שבפונותיקה, ועל הקלטות נוספות שעדיין לא קוטלגו, ובהן הקלטת סדר פסח משנת 1973.

צילום משפחתי, משפחת גוברין, ירושלים, שנת 1929
עומדים מימין לשמאל: אודיל גלובמן, שלמה גלובמן, חנקה גרבר (אשתו),
פנחס גלובמן (גוברין), עקיבא גלובמן (גוברין), באָבקע הורוביץ (אחותה של אודיל)
יושבים" אברהם דורמן (ארגוב, נכדם של מרדכי ואודיל) ר' מרדכי גלובמן (חיות)
ר' יצחק חיות, ר' יצחק הורוביץ, שמואל הורוביץ.

"אחות קטנה" – הניגון הקדוש

סיפור מאת פינחס גוברין המקדים את ביצוע הניגון

הסיפור הוא תמלול של הההקלטה המופיעה באתר:

תפילת ערב ראש השנה של "הרבי הזקן", הר' מרדכי (מוטיל) טברסקי משפיקוב, משושלת חסידות טשרנוביל־סקווירה, בראשית המאה ה־20.

הרבי הזקן משפיקוב, ר' מוטל לבית סקוויר, שהיה נכדו של ר' איצקל מסקוויר, לא היה מתפלל לפני העמוד אלא שלוש פעמים בשנה, בתפילות מיוחדות, בניגון מיוחד, שהרבי היה אומר עליהם שהוא מושך אותם מבית טשרנוביל, ויתכן שגם באים משולחנו של הבעש"ט, וקראו לו: "הניגון הקדוש".(*1)

תפילה אחת היה שר לפני תפילת מעריב של ראש השנה. היה יוצא מחדרו שהיה ליד אולם בית הכנסת הגדול. כל בתי הכנסת בעיירה היו מתרוקנים, ובאים במיוחד לתפילה הזאת לשמוע את הניגון הקדוש.

התפילה היא שלפני מעריב. המילים:

אחות קטנה תפילותיה/ עורכה ועונה תהילותיה
אל נא רפא נא למחלותיה/ תכלה שנה וקללותיה
...תחל שנה וברכותיה

קשה לתאר את המעמד הזה של ערב ראש השנה, בשעה שהרבי היה מתכונן להשמיע את הניגון הקדוש. שהרי היו באים מאות מאות חסידים מכל האזור, כמעט מכל פלך פדוליה. היו מאכסנים אותם בבתים פרטיים. בתי המלון שהיו, היו מלאים עד אפס מקום. לעיתים "בעלי בתים" היו צריכים לאפות חלות, מפני שמהמאפיות לא הספיק, ולחצר הרבי לא הספיק.

ולקראת המעמד הזה היה האולם מלא וגדוש. כל האולם בעצמו, והפָּלוּש (*), והכיכר מסביב ואפילו המאפייה למצות שהייתה מסביב, כולם היו מלאים. ישבו על החלונות ועל הרצפה, והיה דוחק רב. אבל הרבי היה חלוש וקולו היה שבור, והיה מתפלל בשקט והיתה דומיה ששמעו מעופו של זבוב. כולם רצו לשמוע את קולו.

והרבי היה אומר קטע, והקהל היה אומר את הקטע אחריו. זה היה כים רועש וגועש שאימה ופחד הייתה (נופלת). אני הקטן הייתי נדחק מרב פחד לרגלי אבא, מסתתר ורועד מאימה ופחד. עד היום נשארה בי התחושה הזאת.

לפתע היה הים נח מזעפו, כמו ביד של מנצח בלתי נראה. ושוב הרעש היה הופך לדומייה כבדה, וכולם מתוחים ודרוכים, והרבי ממשיך: רעה צאנך...

כשהרבי סיים את התפילה, את ה"ניגון הקדוש", היו כל באי בתי הכנסת האחרים מתפזרים, אצים רצים לתפילת מעריב, וכאן היה נשאר קהל רב. הרבי היה פורש לחדרו והחזן של הרבי, שגם שמו היה ר' מוטל, היה ניגש לעמוּד, והיה מתחיל מנגינה של ראש השנה: "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים... המעריב ערבים".

וכולם ידעו: ראש השנה התחיל! [3]

(*) פלוש: (מיידיש, פּאָליש) כינוי לפרוזדור של בית-מדרש[4]

תכלה שנה וקללותיה...תחל שנה וברכותיה

עין חרוד בראשיתה

רק לאחרונה הבנתי עד כמה קרובים היו אזורי חייהם של הורי, רינה ופנחס גוברין. בילדותי בתל אביב, נדמו עולמותיהם רחוקים זה מזה לא פחות משני צדי עולמות ילדותו של מרסל פרוסט. הקולות, הסיפורים, הניגונים, היו כה שונים. סיפורי העיירה והחסידות הציוריים של אבא משפיקוב שבאוקראינה וגלגולם מלא השמחה לארץ ישראל, מול סיפוריה של אימא על קרקוב, האופרה, התיאטרון, שדרות הפלאנטי, סיפורים שנגדעו על גדות השתיקה. לאחרונה יצאתי למסע אישי עם בתי הבכורה, רחל שלומית ברזיס, לגליציה, מקרקוב ועד לפשמישל, העיר שבה חייתה אמי עם בעלה הראשון, גבריאל לאוב, ובנה בן השמונה, מארֶק, שניספו בשואה. ורק בקילומטרים של נהיגה למרגלות הקרפטים עם מפות פרושות –  מזרחה, בכבישים החוצים מקומות עם "שמות מיתיים": צאנץ, בובוב, רימנוב, לאנצוט, יארוסלב... הבנתי עד כמה התקיים כאן רצף של עולם יהודי רב פנים ורבדים שרק את קצה קצהו נוכל לשער.

ילדותה המוארת של אמי בקרקוב עברה בדירה אמידה ומודרנית ברחוב מוריק, שצדו האחד גן מנזר רחב מידות, וסופו מוליך אל גדות נהר הוויסלה וטירת מלכים עתיקה. אביה, מנדל פוזר, בן עניים תלמיד חכם, הצליח בחריפותו להקים בשותפות מפעל משגשג לייצור כפתורים, והשתקע מחוץ לגבולות הרובע היהודי העתיק, קז'ימייז'. גם באורחותיו נחלק הבית בין אורח החיים החרדי, שחייב את הגברים – שלושת אחיה של אמי (שאיש מהם לא שרד), התחנכו אצל מורים פרטיים, בעוד שסבתי, חְבוּלָה, נהגה, על פי הסיפור, לצאת עם אחיותיה לתאטרון ולאופרה, ואמי, הבת היחידה, נשלחה לגימנסיה העברית המתקדמת.

אך גם לרחובות שמחוץ לקז'ימייז' היה מטריח את עצמו שמש בית הכנסת העתיק של הרמ"א. קולו היה אחד הצלילים הבודדים שצלחו עם אימא את החורבן: הולך באישון לילה ברחובות הישֵנים, דופק במקבת עץ על תריסי הבתים, ומעיר את יהודי קרקוב לסליחות. לעיתים היתה אמא שרה לאבא ולי את ניגונו בקולה הקטיפתי. "יידעלעך, יידעלעך... קומו לעבודת השם ולסליחות"

בימים הנוראים היינו הולכים לבית הכנסת שבשכונת "מגורים", אז צפון תל אביב. ראשית לצריף דחוס מתפללים עם קולות וריחות "משם", ולימים לבניין שהוקם. אבא, בטלית הזעירה שקנה לעצמו לאותן פעמים מועטות בשנה בהן התפלל, ובכיפה שקפליה נותרו מגוהצים מחוסר שימוש, היה עוטף אותי בנוכחותו בעזרת הגברים. בבית, השולחן היה ערוך חגיגית לסדר ראש השנה (שערכנו בשלושה, מבלי שאהיה מודעת עד כמה זעיר מעגל החוגגים שלנו) במאמץ של התחלה חדשה. כי האצבעות שאחזו בפלחי התפוח הטבול בדבש הסתירו מאחורי המתיקות את הרעד. וביום כיפור היתה אימא מסתגרת לרוב במיטתה, מוקפת בתחום של אלם אימתני. עמדו בו למשפט לא רק מעשים שבין האדם למקום, אלא גם מעשיו של המקום בבני האדם.

כל ימות השנה היה הבית מלא בניגוניהם החסידיים של אבא ושל אחיו, עקיבא גוברין, שזרמו מחסידות צ'רנוביל וסקווירה שבשפיקוב וברסלב. אותם באתי לאסוף בהקלטה המשפחתית בקיץ 1973 (הפונותיקה הלאומית, YC 801). אולם, כנראה בעידודו של אבי, הכינה גם אמא את שירת השמש מבית הכנסת של הרמ"א, במקור, ביידיש, ובתרגום לעברית. הדיה של הקלטה זו – היחידה שיש לי מקולה של אמי – הם שליוו אותי בשני השירים שכתבתי בירושלים, באלול תשס"ג, בלב האינתיפאדה השנייה. "סליחות" נכתב בעמק המצלבה, ביום השנה למותה, ו"רחב" ימים ספורים אחריו, סמוך לראש השנה. בשיר מצטרפת רחב לשורת הנשים הממלאות את קריאות התורה וההפטרה בראש השנה: שרה, הגר, חנה ורחל, והוא משבץ הדים מ"סדר העבודה". אך בכתיבה ליוותה אותי גם משמעתו של ראש השנה לאמי. היא שידעה שהתחלה חדשה איננה דבר מובן מאליו, שהתהום פעורה לסִפה.

הֶקשר אישי זה מוסיף הד גם לשורות הפיוט "אחות קטנה". לתחינה: "אל נא רפא נא למחלותיה/ תכלה שנה וקללותיה". ולשאלה הנוקבת: "מתי תעלה בִּתך מבור/ מבית כלא עֻלה תשבור".

סליחות

יום השנה למותה של אמא נשלף מתוך הזמן
אדום כְּשַחלַת הערב היורד לאט.
בין שלהי קיץ ובַּכְרוּת הסתו יִבָּרא הזמן מחדש
ובינתיים תרווה הלבנה סליחות ותתמָעֵט.

קולה של אמא המְזַיֵּף בַּשירה מֵקים
את המְעורר לְסליחות לבית הכנסת של הרְמָ"א.
מה עורר בה בנעוריהָ על משכבהּ?
מה הקים בה מִשֶנִמחָק?

ומה מעוררים בי פעמיהָ החוצים
את נהר השתיקה המשחיר בַּעמק?
מה הקול המזַיֵּף חורק בַּקוצים
מֵקים משבְּרֵי ים קדמון שלחשו כאן פַּעם?  

עמק המצלבה, י"א אלול, תשס"ג

רחב

על סף הסוף והראשית
חרמש הכֶּסֶה הולך ודק
והחשש גובר -
האם יפילו השופרות
את החומה?
האם תפתח העיר הנצורה את רחובה?
האם בחובה מחכה רחב
מצילה וניצולה?

בחלונה מלבינה תקוות השני
כלשון של זהורית
וגרגרי הרימון שבקערתה
זוהרים כאקדח.
באצבע זהירה היא מונה אותם
אחד, אחד ואחד -

ואז, כשיקוו אגלי האודם
האם גם השנה
תפתח
רחב?

מתוך: אמרה ירושלים, מזמורים ושירים, מיכל גוברין, הוצ' כרמל, ירושלים תשס"ט

מיכל גוברין היא סופרת, משוררת ובמאית תיאטרון. נולדה בתל אביב ב-1950, למדה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת פריס. אם לשתי בנות וחיה עם משפחתה בירושלים. פרסמה שמונה ספרים. זכתה בפרסים רבים, ובהם פרס אקו"ם ע"ש אשמן להישג הספרותי של שנת 2003.

[1] הוצאת מערכות, 1976.
[2] (הביאה לדפוס, מיכל גוברין), הוצאת כרמל, ירושלים, 2005.
[3] (*1) חסידות טרשנוביל – סקווירה, שושלת הצדיקים:
מייסד השושלת היה ר' מנחם נחום טברסקי מטשרנוביל (1730–1797), תלמידם של ר' ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, והמגיד ר' דוב בר ממזריץ',
בנו, ר' מרדכי (מוטיל) מטשרנוביל (1770–1837).
כל אחד מבניו הקים חצר חסידית משלו:
ר' אהרון מטשרנוביל (1787–1872), ר' דוד מטולנא (1818–1882) ור' יצחק (איציקל) מסקווירה (1812–1885).
ר' מנחם נחום (נחומצי) טברסקי (נפטר 1886) (בנו של ר' יצחק (איציקל) מסקווירה, ואביו של ר' מוטיל), ייסד את חסידות שפיקוב בשנת 1885.
ר' מרדכי (מוטיל) טברסקי משפיקוב, משושלת טשרנוביל – סקווירה. "הרבי הזקן".
[4] הקלטת האחים פנחס ועקיבא גוברין 8.9.1973, דרך נמיר (חיפה)  3, תל אביב.
המקליטה: מיכל גוברין, הפונותיקה הלאומית – בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים YC 801, תיעוד ותיווי: יעקב מזור