הפיוט "אור צח ומצוחצח" לר' אברהם יצחק ענתבי (חלב, המאה ה־18–19), הוא אחד מכמה פיוטים קבליים המושרים במסגרת שירת הבקשות במסורת ספרד־ירושלים, מנהגם של יוצאי ארם צובא, היא חלב, בירושלים.[1] במוקד הפיוט עומדות סגולותיו המיוחדות של יום השבת כיום שבו הספירות עצמן – אותן התגלויות של האל בעולם התחתון והעליון, המרכזיות כל כך בתורת הקבלה – מתעלות ומתענגות. התעלותן של הספירות והגעתן להרמוניה זו עם זו בעולמות העליונים – הרמוניה שהיא משאיפותיו הבסיסיות ביותר של המקובל – אמורה להשפיע על המציאות, ולהביא גאולה ושלום לעולם. כך, אל התמונה הארצית מאוד של השבת כיום של עונג לאדם, תמונה שיסודה במקרא (והמשכה בספרות חז"ל) – למשל בפסוקים הידועים מספר ישעיהו נח, יג–יד (הנאמרים גם בקידוש של יום השבת): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'..." – צירפו המקובלים על פי דרכם תמונה אחרת, תמונה שבמרכזה עומד הנעשה בשבת בעולמות העליונים. רעיון זה קיבל כאמור היגד מפורש בשירנו: וְיוֹם שַׁבָּת כָּלוּל מִכֹּל / וּבוֹ שָׁבַת אֲדוֹן הַכֹּל // בּוֹ יִתְעַנְּגוּ עֶלְיוֹנִים / בְּשֶׁמֶן טוֹב וְעִדּוּנִים (וראו בפירוש הפיוט).
לכאורה, מעמידה השפה הקבלית חיץ בין הפיוט לשומעיו ולמבצעיו; מי שאינו בקי בתורת הסוד יתקשה להבין חלק גדול מן הביטויים והתיאורים בשיר. ואף על פי כן, עובדה היא שפיוטנו מושר עד עצם היום הזה, בדיוק כשם שפיוטים רבים אחרים – קבליים ושאינם קבליים – משולבים בסדר החיים שלנו ונאמרים במעמדות שונים מבלי שלשונם מובנת תמיד לכול. שאלת מובנותם של פיוטים העסיקה את חוקרי הפיוט הארץ־ישראלי הקדום, הוא הפיוט ה"קלאסי" שנוצר בארץ ישראל במאות השישית עד השמינית לספירה – זמן רב לפני פיוטנו – בידי פייטנים כר' אלעזר בירבי קליר, יניי, יוסי בן יוסי ועוד; לשונו הקשה והחידתית, כמו גם רמזיו הדקים למסורת המדרש, מקשים את פענוחו על תלמידי חכמים וחוקרים מודרניים המצוידים במיטב כלי העזר, ומן הסתם הקשו גם על ציבור המתפללים בארץ ישראל בתקופה שבה נוצר והתהווה. כך למשל ניסחה את השאלה פרופ' שולמית אליצור:[2]
חידתיות זו של הפיוטים מעלה שוב ושוב את התמיהה: למי נועדו טכסטים אלה? האם הקשיים העומדים לפנינו נוצרו בשל מרחק של זמן ושל תרבות, או שמא גם לבני קהלם של הפייטנים היו הפיוטים לעתים בלתי מובנים? ושאלה גדולה מכולן – האם כל באי בית הכנסת בקהילותיהם של יניי, אלעזר בירבי קליר וחבריהם היו אמורים להבין את הפיוטים – או שמא נועדו הפיוטים לתלמידי חכמים בודדים שבקהל בלבד, ורק הם באמת הבינו אותם? ואם אכן לא פנו הפייטנים ביצירותיהם הסתומות אלא אל מתפללים מועטים – כלום נתנו דעתם באיזשהו אופן גם על רובו של הציבור, אותו רוב שלא יכול היה לעקוב אחרי רמזיהם הדקים?
בתשובתה פוסעת אליצור בעקבות מורה ורבה, חוקר הפיוט פרופ' עזרא פליישר, אשר קבע כי "כל הפייטנים הקלאסיים העמידו בדרך כלל גם בתוך הקומפוזיציות הגדולות שלהם קטעים, לעתים ארוכים, של טקסטים קלים הרבה יותר, משוחררים מן המועקה הגדולה של רמיזות הלימוד ומן המעמסה הכבדה של חידושי הלשון... שהרי הפייטנות הקלאסית לא שאפה להיות עשויה מעור אחד, ולא ביקשה לצאת ידי חובת טעמם של תלמידי חכמים בלבד. הרבה סוגי מאזינים היו לה, והיו יוצרים שניסו לתת גם לאלה וגם לאלה לפי ציפיותיהם האסתטיות ולפי יכולת קליטתם".[3] אליצור עצמה אכן מסיקה במאמרה כי פיוטים קדומים רבים בנויים "באופן הדורש מאמץ פוחת והולך בפיענוח הרמזים".[4]
אנו נבקש להראות כאן כי אף פייטננו נקט דרך דומה כאשר בנה את שירו באופן מדורג, כך שרמת הקושי בפענוח הולכת ופוחתת עם התקדמות הפיוט. ליתר דיוק: אנו נראה כי הנושא המרכזי של השיר – השבת – הולך ונצבע בצבעים פשוטים ו"ארציים" יותר ככל שהשיר מתקרב לסופו. אמנם יש להיזהר מאנלוגיות היסטוריות בין תקופה אחת לתקופה אחרת, שכן לא הרי הקושי שמעמידים פיוטי ארץ־ישראל הקדומים כהרי הקושי שמעמידים הפיוטים המאוחרים, ולא הרי תִּפקוּדם של הפיוטים הקדומים בסדרי התפילה כהרי תִּפקוּדם של הפיוטים המאוחרים במעמדות שאינם תפילה; ואף על פי כן, דומה כי ביחס לסוגייה העקרונית שהצבנו בתחילת הדברים, ניתן לומר כי "סדנא דארעא חד הוא" [=סדן הארץ (בסיס הארץ) אחד הוא. לקיום האנושי בתקופות שונות יש בסיס משותף. על פי בבלי קדושין, כז ע"ב], וכי דרכי התמודדותם של פייטנים בני דורות שונים עם שאלת מובנותה של יצירתם עשויות להיות דומות וקרובות זו לזו, חרף פערים עמוקים בתוכן ובסגנון.
קשה אמנם לתחום את מקומה של השבת בפיוטנו ליחידות ספציפיות, שכן רוחה שורה עליו מתחילתו ועד סופו; אולם ניתן בכל זאת להצביע על שלוש התייחסויות מודגשות ומובלטות לשבת במסגרת הפיוט – כל אחת מהן סובבת את אזכורה המפורש של המילה "שַׁבָּת".
ההתייחסות המודגשת הראשונה מופיעה במעבר מן המחרוזת הראשונה לשנייה, וכבר צוטטה לעיל: וְיוֹם שַׁבָּת כָּלוּל מִכֹּל / וּבוֹ שָׁבַת אֲדוֹן הַכֹּל // בּוֹ יִתְעַנְּגוּ עֶלְיוֹנִים / בְּשֶׁמֶן טוֹב וְעִדּוּנִים. כפי שנכתב בפירוש הפיוט, טורים אלו רומזים כנראה לכך שספירת מלכות המזוהה עם השבת אין לה מעצמה כלום ואת כל כוחה יונקת היא מן הספירות שמעליה ("וְיוֹם שַׁבָּת כָּלוּל מִכֹּל"), ולכך ששבת היא זמן בו ה"עֶלְיוֹנִים" – כלומר, הספירות העליונות – מתענגות ומתעדנות בעצמן. אמנם בתוך התיאור הקבלי העמום משוקע גם מרכיב מוכר ופשוט יותר – שביתת האל ממלאכתו ביום השביעי לבריאת העולם – אך ככלל אלו הם טורים סתומים למדי.
ההתייחסות המודגשת השנייה מופיעה במחרוזת השלישית. היא מתנתקת ממשמעויותיה הקבליות של השבת, ועוברת לתארה במושגי ההקשר ה"נגלה" שלה, על פי ההבטחה המסורה בספרות חז"ל, לפיה "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין" (בבלי שבת, קיח ע"ב). על רקע הבטחה זו מייחל הפייטן: בִּזְכוּת שַׁבָּת יִבְנֶה הָאֵל / אֶת עִיר צִיּוֹן שָׁם מִקְדַּשׁ אֵל. בשלב זה קל יותר כמובן לפענח את הכתוב, ואין צורך בידע בתורת הסוד כדי להבין את הטור; ציפייה לגאולה ולבנייתו מחדש של המקדש היא ציפייה נוכחת מאוד בתפילה של כל יום, ובאין־ספור פיוטים נוספים.
ההתייחסות המודגשת השלישית מופיעה בחתימת השיר: חַזֵּק אַמֵּץ לְבָבֵנוּ / בְּלֵיל שַׁבָּת הוּא קָדְשֵׁנוּ / שְׁלוֹמָךְ פְּרוֹס עָלֵינוּ / בִּקְדֻשָּׁתְךָ קַדְּשֵׁנוּ. גם במקרה זה רמת הפענוח אינה דורשת מאמץ מיוחד, שכן בקשת המשורר מן האל ברורה ומובנת מתוך עצמה; חיזוק הלב והשכנת שלום וקדושה הן בקשות טריוויאליות כמעט. יתר על כן, במילותיו מאמץ כאן הפייטן את נוסחה של ברכת "השכיבנו" החותמת את ברכות קריאת שמע של ערבית של שבת – "וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ" – נוסח המוכר היטב לכל מתפלל.
סקירת שלוש ההתייחסויות כרצף העומד לעצמו, מאירה באור מחודש את המהלך המדורג הנרקם ביניהן: מתיאור השבת כזמן של עונג ועידון בעולמות העליונים, דרך תיאורה כמפתח לגאולה ולבניית בית הבחירה, ועד לייחול ששלום וקדושה יהיו שרויים על הדובר, נדמה כי הפיוט נבנה במעגלים ההולכים ומתקרבים לעולמו של הפרט המתפלל, הולכים ונעשים פרוזאיים ופשוטים יותר. השיר נעשה בהדרגה בהיר יותר, לא רק משום שלשונו מתפרשת בהקשרים נוספים מלבד ההקשר הקבלי, אלא גם משום שתכני בקשותיו של הדובר נעשות אט אט מוכרות יותר ויותר עבור המאזין, ומגבירות בהדרגה את מידת הזדהותו הקיומית עימן; מן העולמות העליונים הולך השיר ומתקרב לעולמו הארצי מאוד של המתפלל, המבקש שלום וקדושה.[5]
[1] על שירת הבקשות ראו בשער הבקשות. על ר' אברהם ענתבי ראו מאמרו של אליעוז ענתבי־חפר, "שני דורות של פייטנים ממשפחת ענתבי בעיר חלב", המופיע אף הוא באתר.
[2] שולמית אליצור, "קהל המתפללים והקדושתא הקדומה", בתוך: כנסת עזרא: ספרות וחיים בבית הכנסת – אסופת מחקרים מוגשת לעזרא פליישר, ירושלים תשנ"ה, עמ' 171. [ההדגשות בקטעים המצוטטים כאן ובהמשך – שלי (א.מ.), ואינן במקור].
[3] עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975, עמ' 273–275.
[4] אליצור, עמ' 190. תשובה שונה בתכלית לשאלת מובנותם של הפיוטים הציע ש' אברמסון (נזכר אצל אליצור, שם, הע' 62).
[5] מעניין לציין כי מהלך דומה למדי ערך משוררנו, ר' אברהם יצחק ענתבי, גם בפיוטו "אור צח ופשוט". לעומת זאת השוו לפיוט הקבלי "אל מסתתר בשפריר חביון" לר' אברהם מימין (צפת, המאה ה־16), הרצוף כולו דברי קבלה וכמעט אינו מתפרש בכל הקשר אחר – דבר שלא פגע במידת הפופולריות שלו בקרב קהילות חסידים ובקרב יהודי חלב.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
