אודה לאל – עיון בפיוט

---

אודה לאל – מילים וביצועים

בבוקר בבוקר, עם עלות עמוד השחר, כשצינה נעימה מקררת את הגוף ומפיחה בו תחושה של רעננות וצחות, לאחר שהטל שירד בלילה שטף את העולם מתלאות האתמול, זורח גם אורה של הנשמה. בשעה זו, מודים הבריות לאל, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות, על שהחזיר נשמתם אל קרבם לאחר שנטלה כבכל לילה. בשעה זו נאמר פיוט זה: "אודה לאל לבב חוקר".

כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים
(מגד ירחים לחודש חשוון, הרב אברהם יצחק הכהן קוק)

על פי המסורת, בשעה מוקדמת זו חוזרת הנשמה מגנזי מרומים. אורה של הנשמה, הבוהק כאבני החושן, לשם שבו ואחלמה (אבנים טובות מאבני החושן, על פי שמות לט, יב), והמאיר שבעתיים מאורו של בוקר הממשמש ובא מאיר באותו האור של הגאולה, באותו האור שיהיה לעתיד לבוא (ע"פ ישעיהו ל, כו).

הנשמה שהתה עם היושב בכיסא הכבוד, פרשה בפניו את כל מעללי האיש ומפעליו, אשר פעל ביום הקודם. וכעת, לאחר ישיבתה בבית ה' עם חוקר לב וכליות היא שבה. היא שבה לארץ עֲרָבָה הרעבה ומצפה למים, היא שבה חדשה ומקושטת, שבה יפה ומעוטרת ככלה בקידושה, שבה כרצון האל, אשר נִטלה מאִתנו והשיבה לנו. ועל כך אנו מודים לו.

הפייטן, ר' שמעיה קוסון, ששמו חתום בראשי הבתים בשיר,  מבקש מאִתנו, מכל אחד ואחת, להבחין בתופעה המדהימה הזו, במסלולה של הנשמה. הוא דורש מאיתנו  לשים לב על הנשמה. אולי מבקש מאִתנו ר' שמעיה לא רק להבחין (לשים לב "אל") אלא גם לשים לב "על", – להחיות, להכניס חיוּת, להכניס לב לתוך הנשמה ולראות אותה כישות חיה פועלת ופועמת, כפי שהוא עצמו עשה בפיוט. נשמתנו משיבה לנו את החיות, היא מעוררת אותנו לחיים, לשים לב אל מעשינו. ואנו נשיב לה ונחיֶה אותה. נחיֶה את הנשמה. נשים לב על נשמתנו. נשים לב על חיינו. 

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי
(שיר השירים א, ו)

המלבי"ם (ר' מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (1809–1879)) מפרש את שיר השירים כדו־שיח בין הנשמה האלוהית ובין החוצב אותה בכיסא הכבוד, הקדוש ברוך הוא. הנשמה היא מקור הרוח והיא כלואה בין כותלי הגוף והחומר, שרה שיר געגוע לאל, משתוקקת לחזור אל אהובה. כעת אני שחורה, מוכתמת ממגבלות העולם הזה ומאילוצי הגוף, אך נאווה אני, צחה וברה בפנימיותי. שזפתני השמש, כי שמוני נוטרה על הכרמים. המלבי"ם רואה בכרמים מטאפורה לתכלית, מטרה. הנשמה אולצה לשמור על מטרות ותכליות לא לה, יעדי העולם הזה ולא יעדי הנצח והרוח.

הן מהפיוט והן מדברי המלבי"ם עולה תהייה בדבר הפרדוקס של נפיחת הנשמה בגוף, ישנה תחושה של סיזיפיות, נקודה לא יציבה שלעולם לא תבוא לכדי איזון. נשמה וגוף, רוח וחומר, כיצד ידורו בכפיפה אחת? נשמה כלואה ונאבקת בתוך גוף שלעולם לא יביא אותה לסיפוקה?

צמאה נפשי לאלוהים לאל חי
(תהלים מב, ג)

יש פה גם דבר נוסף. קיומה של הנשמה המגיעה ממקום אחר, נשגב וגדול, בתוך החיים היום־יומיים, מנציח את תחושת הצימאון, ההשתוקקות לאל חי. הנשמה, בת המלך, מזכירה שיש לאן לשאוף, מציבה לנו באופן תמידי רף גבוה יותר, מעוררת אותנו להשיג ולעלות, להתקדם, להגיע אל המלך, שאת לבבנו הוא חוקר, ולדבוק בו (על פי דברי הרמח"ל בספר "מסילת ישרים"). על תחושת הצימאון האין־סופית הזו, התחושה שיש תמיד לאן לעלות לשאוף ולהתקדם, אנו מודים לאל. תודה לחוקר לב וכליות על הנשמה הטהורה שיצר ונפח בנו. אודה לאל לבב חוקר.

מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.

הכותב היה סטודנט שהשתתף בפרוייקט "ידידי השכחת" בבית הלל, האוניברסיטה העברית, ירושלים.