אמנות השיר: אהוב מהר המור

"אהוב מהר המור" הוא פיוט תימני אנונימי מסוג "חדויה", שיר לליווי החתן ביום חתונתו. בקהילות תימן נהגו לשיר אותו לאחר קריאת הכתובה תחת החופה.[1] הפיוט מיוסד על דימוי מעמד הר סיני כמעמד של קידושין בין ישראל והתורה, דימוי שראשיתו בדרשת חז"ל (בבלי ברכות, נז ע"א, ועוד): "'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' (דברים לג, ד) – אל תקרי מורשׁה אלא מאורשׂה".

תחילתו של הפיוט בחזרה מונוטונית על הטור "... מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה", כאשר במקום שלוש הנקודות מופיע בכל פעם כינוי אחר לקדוש ברוך הוא, לפי סדר האל"ף־בי"ת (אָהוּב, בָּרוּךְ, גִּיבּוֹר, דָּגוּל – וכולי); לאחר מכן, עובר הפייטן לתאר כיצד שמע בקדושה את דברי התורה "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (דברים כד, א) – ומשם, לדברי הלל ושבח לאשה, ולקדוש ברוך הוא, שלעולם חסדו.

המעבר בין חלקיו השונים של השיר אינו יוצר נתק ביניהם, אלא כביכול מעמיד הקדמה ארוכה המגבירה את המתח לקראת הבאות; השומע שואל עצמו כביכול – מה יש בה באותה תורה־מורשה עתיקת יומין, הקושר אותה למעמד הנישואים הקונקרטי העכשווי? לבסוף, מגיעה התשובה: "מוֹרָשָׁה נָחַלְתִּי, וְקִבַּלְתִּי בִּקְדוּשָׁה / בִּקְדוּשָׁה שָמַעְתִּי, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה".

הקשר העמוק בין שני החלקים מהודק באמצעי צורני מעניין, המכונה בדרך כלל "שרשור":[2] כל אחד מטורי חלקו השני של השיר פותח במילה החותמת את הטור שלפניו:

תַּקִּיף מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה / מוֹרָשָׁה נָחַלְתִּי, וְקִבַּלְתִּי בִּקְדוּשָׁה / בִּקְדוּשָׁה שָמַעְתִּי, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה / אִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה, מְאוֹרָשָׂה מְקוּדָשָׁה.

מבנה זה ממיר כביכול את העיקרון המארגן של החלק הראשון שסודר לפי אותיות האל"ף־בי"ת, ויוצר זרימה אחידה ומקצב מהיר: כל טור נשען על חברו ותוכף אותו, עד לסיום ה"חושף" את ההקשר הריאלי שבתוכו מושר השיר – כעת האישה היא "מְאוֹרָשָׂה מְקוּדָשָׁה"; כך, אין טור בשיר העומד לבדו, מלבד טורו האחרון, החותם בברכה – "הַלְלוּיָהּ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". עיצובו של הפיוט נדבך על גבי נדבך נחוץ ביותר לתוכנו: התנועה מן הכלל אל הפרט – מנישואי התורה וישראל, אל נישואי האיש והאישה – מוצגת כאן כמהלך ישיר ורצוף, בחינת "סיבה" ו"מסובב"; מהלך זה הוא המאפשר לנישואים שניים, הפרטיים, לינוק מכוחם של נישואים ראשונים, הכלליים, ולהתקדש בקדושתם.

[1] הרב יוסף קאפח, הליכות תימן, ירושלים 1968, עמ' 142.
[2] להגדרת המושג ראו שולמית אליצור, שירה של פרשה – פרשות התורה בראי הפיוטים, ירושלים תשנ"ט, עמ' 358.