בקשת סיוע של תושבי ירושלים ממשה מונטיפיורי. תאריך המכתב אינו ידוע, אך נראה שהוא נכתב לקראת ביקורו השני של מונטיפיורי בארץ ישראל בשנת 1839. אין במכתב חתימות, ולא ברור אם בסופו של דבר המכתב נשלח ליעדו.
במכתב זה תושבי ירושלים שוטחים בפני השר מונטיפיורי את מצבם הכלכלי הקשה בתקווה שהשר יעזור להם למצוא מקורות פרנסה. הם מספרים לו כי הם נתונים על סף חרפת רעב "במה נחיה נשינו וטפנו [...] נפש עוללינו אשר כמעט עטופים ברעב", וכי רצונם לעבוד. הם אינם מבקשים במישרין נדבה, אלא מבקשים עזרה ביצירת מקומות עבודה בעבורם ומתחייבים לעבוד בכל עבודה קשה שתוצע להם.
הכותבים פונים אל השר בשפה מליצית ומתארים אותו בתור "אדון", "מושיע" ו"מלאך ה' צבאות". המכתב כולו כתוב בנימה אישית ומאפשר הזדהות עם בני התקופה ועם מצבם הקשה. לא ידוע מי הכותבים, אולי קבוצת העולים מצפון אפריקה בהנהגתו של ר' משה תורגמן.
לקראת שנת 1839 נודע בציבור היהודי שמשה מונטיפיורי עומד לבקר בפעם השנייה בארץ ישראל וברצונו לרכוש שטח חקלאי גדול להתיישבות יהודית. ואולם, לקראת בואו פרצה בעיר מגפה, והוא נאלץ להקים את מחנהו בהר הצופים. החשש שהוא לא ייכנס לעיר בא לביטוי בדברים האלה "עינינו מייחלות ואזננו קשובות לפעמי מרכבותיו ומה מאד היה דווה לבנו יען כי בוששו".
מונטיפיורי תכנן בביקור זה לבקש ממוחמד עלי, ששלט אז בארץ, לחכור כמאה אלף דונם אדמה. שיפור מצב הביטחון בימי הכיבוש המצרי ויחסו למיעוטים עוררו תקוות ורעיונות שעבודת האדמה תהיה פרנסה אפשרית. מונטיפיורי ששימש מעין מתווך דרש מן הכוללים התחייבות שהם מוכנים באמת לעבוד את האדמה. רמז לכך אפשר למצוא במילים "הן חפצינו רק לאכול מיגיע כפינו". ואולם, בסופו של דבר בביקור זה לא רכש מונטיפיור אדמות. בחזרתו לאנגליה כבר החל לטפל בעלילת הדם בדמשק, והמושל מוחמד עלי סיים את תפקידו בארץ.