סידני אדלשטיין (1994-1912)

 סידני אדלשטייןד"ר סידני מילטון אדלשטיין הקים את תאגיד דקסטר כימיקלים (Dexter Chemical Corporation) בניו יורק בשנת 1945. הוא היה כימאי חוקר, ממציא, תעשיין וביבליופיל, אך תחומי העניין שלו היו רחבים וחרגו הרבה מעבר לנושאים אלה. יחד עם רעייתו מילדרד, הוא תרם ותמך בתכניות צדקה רבות בארצות הברית ובישראל. מעל לכול, האמין סידני אדלשטיין כי "הצלחה בעסקים יכולה להיות מתגמלת ומשמעותית רק אם היא מקנה לאדם אמצעי להשתתף בפעילויות המעשירות את חייו ואת חיי זולתו".​
תשוקתו הגדולה ביותר של סידני אדלשטיין הייתה להיסטוריה של המדע והטכנולוגיה. התלהבות זו מצאה את ביטויה בספרייה נפלאה, בפרסום מאמרים מחקריים ועממיים, בהשתתפותו במשלחות מחקר, ובמחקרי המעבדה שלו. הלהט שהשתקף בפועלו ובתמיכתו בפעילויות אלה, ורצונו לחלוק את אוצרות ספרייתו עם אחרים, הובילו להקמת ספריית סידני אדלשטיין ומרכז אדלשטיין באוניברסיטה העברית. יחד, מציבים מוסדות אלה את הסטנדרטים לקידום המצוינות בחקר המדע וההיסטוריה.
 
סידני אדלשטיין נולד בצ'טנוגה שבמדינת טנסי בארה"ב, וכבר בילדותו גילה עניין בכימיה בעת לימודיו בבית הספר ביילור (Baylor), שם הורשה לבצע ניסויים עצמאיים במעבדה. עד שיום אחד, בשעה שיצר זיקוקים עם כמה חברים, התרחש פיצוץ ענק ששלח אותו לבית החולים. חסר כל פחד ונלהב יותר מתמיד, התקבל אז בעודו בן שש-עשרה בלבד למכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). שם רכש מומחיות בכימיה של התאית (צלולוזה) ובמיקרוסקופיה של הטקסטיל. בשנת לימודיו האחרונה הוא השתתף בקורס חובה בתולדות הכימיה, ונישא למילדרד, שעמדה לצדו כל חייו.
 
סידני ומילדרד אדלשטיין חזרו לצ'טנוגה בשנת 1932 בשיא השפל הכלכלי. סידני אדלשטיין פנה למשימה המייגעת והמאתגרת של חיפוש עבודה. עד מהרה עלה בידו לשכנע את תעשיית הטקסטיל המקומית שיש צורך בגישה מדעית יותר לתהליכים הכימיים שבהם השתמשו אז, ובמיוחד בקידום השימוש במיקרוסקופיה לחקר סיבי טקסטיל. הוא מצא עבודת יום בחברה בשם Dixie Yarn Company. בערבים עבד במפעל לצביעת בדים כדי להכיר את המאפיינים של סיבי הטקסטיל ואת תהליכי הגימור שלהם. בפרט, הוא בחן מחדש את הפטנטים שרשם באמצע המאה ה-19 צבע הבדים האנגלי ג'ון מרסר, שהראה כיצד טיפול של תאית בבסיס אלקלי חזק משפר את תכונות הכותנה, מעניק ברק, ומשפר את קליטת הצבעים על ידי הבד. בהרחבות של מחקרים אלה, שינה אדלשטיין את הברק של הכותנה עד למידה שהיא התחרתה בהצלחה עם הסיב החדש דאז, שנודע בשם ריון. בשנת 1935, הובילה עבודתו על ה"מרסריזציה" למחקר עבור האגודה האמריקנית של הכימאים וצבעי הטקסטיל, ולפיתוח מה שנודע מאוחר יותר כמבחן בריום למרסריזציה, הידוע גם כ"מספר אדלשטיין".
 
ב-1939 עברו בני הזוג אדלשטיין לניו ג'רזי. לא חלף זמן רב וסידני אדלשטיין עמד בפני אתגרים חדשים. מחסני האפסנאות בפילדלפיה נתקלו בבעיות קשות של התכווצות ודהיית הצבע של רשתות היתושים וההסוואה. מומחיותו של סידני אדלשטיין במרסריזציה ובכימיה של התאית הפכה קריטית לפתרון קשיים אלה. כתוצאה מהמחקר שלו פותח הקופאן (Kopan), שהיה נפוץ בשימוש על ידי כוחות הברית במלה"ע השנייה. בנוסף, סידני אדלשטיין פיתח פיגמנטים שאינם דוהים המותאמים לבדי רשת. הוא רשם למעלה מעשרים פטנטים בארה"ב ובמדינות אחרות על המצאותיו, ופרסם את תוצאות מחקריו בכימיה ובטקסטיל בכתבי עת.
 
בשעות הפנאי, סידני אדלשטיין אסף ספרים על התפתחות המדע והטכנולוגיה. ספרים על ההיסטוריה של מדעי הכימיה והאלכימיה עמדו בראש הרשימה, עד 1943, כאשר תחומי העניין המקצועיים של סידני אדלשטיין הובילו אותו להרחיב את האוסף שלו עם ספרים וכתבי יד העוסקים בצביעה והלבנה של טקסטילים. עבור סידני אדלשטיין, היו אלה הרבה יותר מאוספים על כימיה וטכנולוגיה של טקסטיל. הם הפכו לבסיס למחקר ההיסטורי המעמיק שלו. התוצאה הייתה מאמרים היסטוריים נגישים לקהל רחב, בפרט כאלה העוסקים בהוראת המדע ובפרקטיקה של תעשיית צביעת הבדים, ומאמרי מחקר שהוקראו בפני כינוסים בינלאומיים של מדענים והיסטוריונים. הידע על צבעים עתיקים עודד סוגי חקירה אחרים, ובהם בדיקות של אתרים היסטוריים ושחזורים. ראוי לציין את השתתפותו במשלחת שיצאה למקסיקו ב-1956 כדי לחקור את השימוש בחרק התולע להפקת צבע אדום.
 
במשך שמונה-עשרה שנה כיהן סידני אדלשטיין כמזכיר המחלקה להיסטוריה וכימיה (HIST) של אגודת הכימאים בארה"ב (American Chemical Society). הוא הצטרף למערכת כתב העת על תולדות הכימיה, Chymia, ולקח תחת חסותו את מלווין קרנצברג בשנים המוקדמות של האגודה להיסטוריה של הטכנולוגיה (Society for the History of Technology – SHOT). כדי לטפח את המחקר האקדמי ולהגדיל את חשיפתו לציבור הרחב, חנך סידני אדלשטיין את פרס דקסטר להישגים בהיסטוריה של הכימיה (1956), ואת פרס דקסטר לספרים מצטיינים בהיסטוריה של הטכנולוגיה (1968).
 
עבודותיו של סידני אדלשטיין על תולדות הטכנולוגיה של הטקסטיל כוללות שני ספרים בעלי ערך מיוחד: האחד - Plichto of Gioaventura Rosetti Instruction in the Art of the Dyers Which Teaches the Dyeing of Woolen Cloths, Linens, Cottons, and Silk by the Great Art as well as the Common (MIT Press, 1969) – היה תרגום בלוויית פרשנות נרחבת, שחובר בשיתוף עם הקטור בורגטי, של המהדורה הראשונה (1548) של אותו הספר מאת ג'יואבנטורה רוזטי: Plichto de larte de tentori che insegna tenger pan[n]I telle banbasi et sede si per larthe magiore come per la comvne. היה זה ספר הדפוס הראשון שהוקדש בלעדית לאמנות של צביעת בדים. הפריט השני היה ספרו של סידני אדלשטיין מ-1972, Historical Notes on the Wet-processing industry, אסופה של שלושים ואחד מבין מאמריו המקוריים שפורסמו במקומות אחרים. מתוך מאמרים אלה עולה התלהבותו כלפי ההיסטוריה הארוכה של צביעת בדים, הן ברמה הטכנית והן במישור התרבותי, דרך תפקידם של אנשים רבים.
 
מחקריו ההיסטוריים של סידני אדלשטיין הונעו מהתעניינותו בבעיות המודרניות של זמנו. אלה כללו חשמל סטטי, כאשר "הוא עצמו כתב רבות על הנושא, ויישם את אהבתו למחקר היסטורי כדי לקשר מחקרי עבר אודות חשמל סטטי למאמצים הנעשים בזמננו כדי לפענח תופעה סתומה וחמקמקה זו". הערכה זו הופיעה ב- Modern Textiles Magazine בשנת 1956, בשנה שבה חגגו מאה שנה לגילוי הצבען הסינתטי הראשון (mauve) על ידי ויליאם פרקינס. בכינוס מיוחד שנערך בספטמבר 1956 במכון הטכנולוגי של לוול דאז (Lowell Technological Institute) במסצ'וסטס, הוענק לסידני אדלשטיין תואר דוקטור למדע לשם כבוד כהוקרה על עבודתו החלוצית בהיסטוריה ובמחקר של תעשיית הטקסטיל. סידני אדלשטיין המשיך לקדם ולטפח את חקר ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה, בסיועם הראוי לציון של אגודת ההיסטוריה של המדע (History of Science Society) ושל הוועדה הבינלאומית להיסטוריה של הטכנולוגיה (International Committee of the History of Technology). בשנת 1988, להכרה בשירותו ארוך השנים ותרומותיו להיסטוריה של הטכנולוגיה, הוענקה לסידני אדלשטיין המדליה ע"ש ליאונרדו דה וינצ'י, הפרס היוקרתי ביותר של האגודה להיסטוריה של הטכנולוגיה.
 
סידני אדלשטיין זכר תמיד את אמונתה העזה של אמו בבית לעם היהודי, וב-1959 החלו הוא ורעייתו מילדרד את הקשר שלהם עם ישראל, שעתיד היה להתמיד ולפרוח בעשורים הבאים. הסיוע שלהם בשנים המוקדמות לתכניות קהילתיות בארה"ב הורחב עתה והגיע עד לצדו השני של העולם. יחד הם תמכו בפרויקטים בחינוך, במדע, בשירותי בריאות, במעונות יום ובפרויקטים קהילתיים בכל רחבי הארץ. ההיסטוריה של הטכנולוגיה, ובפרט תולדות צביעת הבדים, לבשה ממד חדש כאשר הארכיאולוג הידוע יגאל ידין ביקש מסידני אדלשטיין לבחון בדים שנמצאו במערות ים המלח. הדבר הוביל לפיתוח טכניקה חדשה לניתוח טקסטילים עתיקים, ולתגלית המדהימה לפיה היהודים בעת העתיקה השתמשו בטכניקות צביעה שלא שופרו עד אירופה של סוף המאה ה-18. ובפרט, הם היו מומחים לשימוש בצבעים שהופקו משורש צמח הפוּאה (madder), ושממנו ניתן היה להפיק גוונים שונים של צבעים כמו גם אדום טבעי.
 
בשנת 1976 הציג אדלשטיין את אוסף הספרים וכתבי היד שלו העוסקים בהיסטוריה של המדע והטכנולוגיה, שעתה כבר יצא שמו למרחוק לכל העולם, בפני הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית של ישראל, וכעבור ארבע שנים הקים את מרכז סידני אדלשטיין באוניברסיטה העברית.  בנוסף ליוזמות ולפרויקטים  האחרים של המרכז, עודדה הקמתו מחקרים נוספים על צביעת בדים בתקופת המקרא, בעיקר ארגמן ותכלת. מחקר רחב היקף בשיתוף מעבדות באוניברסיטת חיפה ומכללת שנקר לטכנולוגיה של הטקסטיל ואופנה, הוליד ספר חלוצי על צבעים המופקים מן החילזון ארגמון קהה קוצים, הארגמן המלכותי והתכלת המקראי: "הארגמן והתכלת. משא הרב הראשי ד"ר יצחק הרצוג על תעשיות הצבע בישראל הקדומה ותרומות מדעיות מעודכנות", (ירושלים, כתר, 1987).
 
מרכז אדלשטיין באוניברסיטה העברית מספק את האמצעים המאפשרים לחוקרים מישראל ומחו"ל לחקור אוספים חשובים המוחזקים בספרייה הלאומית, ובהם, בנוסף לספריית אדלשטיין, ארכיון אלברט איינשטיין והמאמרים התיאולוגיים של אייזיק ניוטון, ולהשתתף בדיונים פורים במסגרת סדנאות בינלאומיות.
 
סידני אדלשטיין קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית ב-1988. באותה העת הקים את תכנית העמיתים הבינלאומית ע"ש אדלשטיין להיסטוריה של הכימיה והטכנולוגיה של הכימיה, המנוהלת במשותף על ידי הקרן למורשת הכימיה בפילדלפיה (Chemical Heritage Foundation) ועל ידי מרכז אדלשטיין באוניברסיטה העברית. בשנת 1991 הוקם מרכז אדלשטיין לחקר טקסטילים עתיקים במכללת שנקר, שבהם ממשיכים המחקרים שיזם סידני אדלשטיין על הארגמן, התכלת וצמח הפואה.
 
באמצעות מוסדות אלה ותכניות הלימודים שלהם, אהבתו הגדולה של סידני אדלשטיין לעבר ומחויבותו לחלוק אהבה זו עם אחרים ימשיכו להתקיים למען הדורות הבאים. הוא היה מופת בנדיבותו ובתמיכתו במלומדים צעירים; הכול יזכרו אותו בזכות חזונו והבנתו של הקשרים המרובים המתקיימים בין המדע לתעשייה.