מוזיקה אמנותית

סגנונה ההלחנתי של פליישר מבטא את הרב-תרבותיות שהיא נחשפה אליה עוד בילדותה. היא גדלה בסביבה יהודית-ערבית ואווירת הדו-קיום המאפיינת את עיר הולדתה חיפה, חדרה בטבעיות ליצירתה. גם השכלתה המוזיקלית הרחבה בתחומי המוזיקה המערבית הקלאסית והמודרנית, המוזיקה היהודית על שלל עדותיה ממזרח וממערב והמוזיקה הערבית, וכן השכלתה הבלשנית בעברית, בשפה ובספרות הערבית ובשפות שמיות עתיקות, כל אלו מתבטאים ביצירותיה.

"מקורות ההשראה שלי נעוצים ראשית באווירה הסובבת אותי, בניחוחות הרחוב ובנוף הארץ, וגם בספרות שנבעה מתוך תרבויות האזור ותפסה את הנפש...היצירה המקורית היא אם הקיום הרוחני, והיא טבועה בתכונת השורשיות. זו נובעת מן הסובב את היוצר מרגע היוולדו".

המעבר מהלחנה של מוזיקה קלה למוזיקה אמנותית לבימת הקונצרטים התרחש, על-פי פליישר, במחזמר "עלי כינור" (על פי סיפור של שלום עליכם), שאותו חיברה בשנת 1974 ואשר זוכה עד היום להפקות חוזרות. יצירה דרמטית מוזיקלית זו שאורכה 90 דקות הביאה לשיא את ההתבטאות של פליישר בז'אנר הקל, ועם זאת לא הותירה בה ספק כי מקומה הוא במוזיקה האמנותית.

מאז ועד היום הלחינה פליישר מעל 100 יצירות (מתוכן 30 בלתי ממוספרות, הקיימות בתיק "טרום אופוסים", MUS 121 A30), בהן מוזיקה לכלי סולו, מוזיקה לתזמורת ולהרכבים קאמריים, מוזיקה קולית למקהלות ולקול סולו, מוזיקה בימתית (אופרות ואורטוריות), מוזיקה על-גבי סרטים מגנטיים ויצירות מולטימדיה.

"הקיצוניות בה נתתי לגיטימציה להשראת המזרח לחלחל עמוק אל תוך המוזיקה האומנותית הפכה אותי למלחינה שהיא נציגת האזור ולא רק נציגת ישראל" כתבה פליישר באחד ממאמריה. אכן, פתיחותה והקשב שלה לפלורליזם התרבותי המקומי העניקו לה את התואר של "אחת התורמות הפעילות ביותר לאידיאולוגיה של ההלחנה בישראל המגשרת ומקשרת בסינתיזה בין מזרח ומערב ואף המסגירה אמונה פציפיסטית עמוקה". יצירה המבטאת היטב אידיאולוגיה זו הינה יצירת המחאה האנטי-מלחמתית של פליישר מלחמה War (1988) לכלי נשיפה וכלי הקשה. ב-1995 העניק לה שמעון פרס, אז שר החוץ, את התואר "מלחינת השלום".

"אף אם נולדנו...אל תוך התקופה שבה כינוסי דרמשטדט [למוזיקה אוונגרדית] מחד וחלילו של עמנואל זמיר [לזמר העברי] מאידך הם בבחינת היסטוריה" כתבה פליישר "ואנו מכירים את הסינתזה של מרדכי סתר [מוזיקה אמנותית] כקלסיקה, דומני כי מאבקו של כל אחד מאיתנו כיוצר, על זהותו שבין מזרח למערב, בעינו עומד. שכן – אנו חיים כאן ואפילו אבות אבותינו הקדמונים מכאן, אך תולדותינו זימנו לנו (ומזמנים עד עצם היום הזה), היכרות עם תרבות המערב וספיגתה, ולא זו בלבד: תפוצותינו הן ממזרח וממערב כאחת. ...אין המאבק נטוש בין איש לרעהו, אלא בתוך תוכו של כל אחד מאיתנו, אם במודע יותר ואם במודע פחות. לעתים איחוי הגדרת המיקום (שבין מזרח למערב) הוא קל וקורה מאליו, ולעיתים אתה בורח ממנו כי אתה נקרע בין הקצוות (מזרח ומערב)". (מתוך בשאלת זהותנו שבין מזרח ומערב עיונים במוסיקה, סיון תשמ"ב, יוני 1982).

"השרשיות אינה נוגדת את השימוש בטכניקות עכשוויות אוניברסאליות" התבטאה ציפי פליישר בהקשר למוזיקה של המאה ה-20. "...הפולקלור מאציל מרוחו אך אינו גופו משמעות היצירה המקורית. משמעות היצירה נבנית מן המצוקה הבלתי פוסקת לתוכן ולערכים. היצירה המקורית בעלת המשמעות החזקה והאופי המובהק היא תוצר התכוונותו של המלחין".

ואכן, כמלחינה בת זמננו, פליישר משתמשת, לצד שיטות ההלחנה המערביות הקלאסיות, גם בטכניקות ההלחנה האוונגרדיות של המאה ה-20: טכניקת 12 הטונים, גושי צליל, דיבור מתנגן, נגינה מדוברת, שפה (תוכן, מקצב וצליל) כחלק מהמרקם המוזיקלי וסרטים מגנטיים. דוגמא לשילוב של ישן וחדש מופיע ביצירתה לגיטרה סולו סוויטה לפירות הארץ שבה שילבה פליישר טקסטורות ברוקיות של י.ס.בך במוזיקה עכשווית. פליישר, אשר מתמיד נמשכה לחומרים אתניים מקוריים, משלבת אף אותם בטקסטורות מוזיקליות חדשניות ברבות מיצירותיה. לדוגמה, יצירתה לסרטים מגנטיים סילואטים אתניים (1998-1988) מבוססת על הקלטות של חומרים אתניים בביצוע מוזיקאים גיאורגיים, קרואטים, אסקימוסים ותוניסאיים, חומרים שעובדו על-ידיה.

"הקוסמופוליטיות ביצירותיה של ציפי פליישר מותירה מקום גם לפרטיקולרי שבו לכל קול יש מעמד משלו" נאמר עליה. את יצירותיה מרבים לבצע בכל העולם, מאירופה ועד ארה"ב ומטוקיו ועד אלסקה. יצירותיה הוקלטו על-ידי חברות תקליטים בינלאומיות ומושמעות דרך קבע בתחנות הרדיו בישראל ובעולם.