סגנון והתפתחות מוזיקליים

​החוויה המוזיקלית הראשונה הזכורה לרחל גלעין התרחשה בהיותה בת חמש בלבד. "שמעתי ברדיו את הווריאציות על שיר ילדים של מוצארט (Ah! vous dirai-je, Maman). היצירה השאירה אצלי חותם כה עז ורצון כל-כך חזק להבין את הקשר בין הווריאציות השונות עד כי השתוקקתי לכתוב כזה דבר בעצמי...". כשלמדה לנגן בפסנתר את האינוונציות של באך, הסונטות של היידן מוצרט ובטהובן ויצירות משל שוברט ושופן החלה גלעין לאלתר קטעים מוזיקליים בסגנון הבארוק, הקלסיקה והרומנטיקה ולחלום על לימודי הלחנה.

בתחילת שנות ה-70 החלה גלעין ללמוד מוזיקולוגיה באוניברסיטת שטוקהולם בשבדיה. תכנית הלימודים הושפעה מאירוע מכונן בחיי המוזיקה בשבדיה אשר התרחש כמה שנים קודם לכן כשהוזמנו לאקדמיה למוזיקה בשטוקהולם המלחינים ג'רג' ליגאטי (György Sándor Ligeti) וויטולד לוטוסלבסקי (Witold Lutosławski) ללמד קומפוזיציה. לימוד זה השפיע על דור שלם של מלחינים שבדים, על לימודי ההלחנה ועל חיי המוזיקה בשבדיה. אין פלא, אפוא, שבמסגרת לימודי המוזיקולוגיה של רחל גלעין נמנה גם קורס אנאליטי על יצירותיו של ליגטי ממנו הושפעה רבות.

את סיום לימודיה חתמה גלעין בלימוד יצירותיו של גוסטב מאהלר ובדרך זו הכירה גם את השפה הסימפונית הפוסט-רומנטית אשר היוותה מעין גשר למוזיקה המודרנית.

ב-1975 עלתה לישראל והגשימה את חלום ילדותה בלימודי הרמוניה, קונטרפונקט והלחנה באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין באוניברסיטת תל-אביב. שם סיימה את התואר הראשון והשני בלימודי קומפוזיציה אצל המלחין ליאון שידלובסקי, הרמוניה אצל המלחין והתיאורטיקן יצחק סדאי, קונטרפונקט אצל המלחין והתיאורטיקן יוסף דורפמן ונגינת פרטיטורה אצל המלחין מרדכי סתר.

בשנת 1980 השתתפה בקורס לקומפוזיציה בצרפת בהדרכתו של ויטולד לוטוסלבסקי ובשנת 1984 לקחה חלק בסמינר היוקרתי למוזיקה בת זמננו בדארמשטדט. "במסגרת לימודי ההלחנה אצל שידלובסקי", מספרת גלעין, "ניהלנו שיחות רבות על משמעות המוזיקה המודרנית, על האסכולה הווינאית השנייה וחשיבותו של ארנולד שיינברג ועל ספרות ותרבות בכלל. רק אז התחלתי להבין את הקשר בין לימודיי התיאורטיים לבין חיי ורגשותיי האישיים, ובין אלה למעשה היצירה. התחלתי את דרכי כמלחינה עצמאית". ואכן, כבר בזמן לימודיה כתבה את היצירות המודרניסטיות הראשונות שלה אשר זכו להצלחה רבה: התנפצות ים-הקרח לשני פסנתרים ולכלי נקישה (1984) ו-מעגלים לתזמורת (1986).

אך מיד לאחר מכן, בסוף שנות ה-80, החלה גלעין בחיפוש אחר טונאליות חדשה, "שפה פאן-טונאלית" כדבריה, "בה ימצאו את מקומם כל הסגנונות הקיימים באחדות חדשה". במאמרו ישראלית על פי בחירה – רחל גלעין, מציין מבקר המוזיקה נתן מישורי כי התופעה של לימודי קומפוזיציה מודרנית תוך הזנחה של דיסציפלינות ההלחנה הישנות, שהייתה נפוצה בשנות ה-60 והלאה, "איפשרה אמנם לרבים להימנע מאותה תחרות 'לא הוגנת' עם מוצרט ועמיתיו... אך רחל החליטה שעליה לנעוץ את שרשיה בעבר הקלאסי ומשם לנסות ולהפריח את צליליה שלה".

כדי לשמור על האחדות הקומפוזיטורית למרות ריבוי הסגנונות, האמורים למזג יסודות צורניים קלסיים והצללות בנות זמננו, יצרה גלעין תיאוריות מקוריות אותן תיארה בשני מאמרים אשר התפרסמו ב-"IMI News": בחיפוש אחר תשובה, בשנת 1992, ו-בשאיפה אל האוניברסלי, בשנת 1996. במאמרים אלו מנסה גלעין להוכיח כי עצם ריבוי הקולות ביצירות לתזמורת או למקהלה יכול ליצור רושם של טקסטורה מודרניסטית בעוד שאותם החומרים, בשלושה או בארבעה קולות בלבד, יוצרים רושם מסורתי יותר. כך, למשל, הטקסטורות הדחוסות בשישה עשר קולות ביצירה ונגינותי ננגן למקהלה ללא ליווי (1993) יוצרות טקסטורה מודרנית, ואילו ביצירה פוגה לרביעיית מיתרים (2003-2004) מופיעה כתיבה בארבעה קולות בנושא של הפוגה על השם של באך (סי-במול, לה, דו, סי. בגרמנית B A C H) היוצרת קשר עם העבר. הן בסימפוניה מס' 1 והן בסימפוניה מס' 2 (כמו גם ביצירה ונגינותי ננגן) השתמשה גלעין בכתיבת קנונים המאפשרים מעברים הדרגתיים מטקסטורות הבנויות על מרווחים דיסוננטיים לטקסטורות בעלות אופי קונסוננטי. "ביצירותיי הקאמריות היותר מאוחרות", אומרת גלעין, "התנועה בין הסגנונות קלה יותר ובאה כאילו מעצמה, ללא צורך בתיאוריות".

השפעתן של הדיסציפלינות הקלסיות על יצירתה של גלעין מבוטאת גם בהרכבים ובכותרות הקלסיים של רבות מיצירותיה – סונטה מס' 1 "סונטת האור"; סונטה מס' 2 "קול קורא במדבר"; שלישייה לקלרניט, ויולה ופסנתר; פוגה לרביעיית מיתרים; קונצ'רטו לתזמורת קאמרית; קונצ'רטו לשני פסנתרים ולתזמורת; סימפוניה מס' 1 ו-סימפוניה מס' 2 ועוד.

היהדות הייתה מתמיד חלק בלתי נפרד מזהותה של רחל גלעין כמלחינה, ומרבית הטקסטים אותם הלחינה מקורם בתנ"ך. הטקסטים החילוניים המודרניים היחידים שבהם השתמשה נכתבו בידי אלזה לסקר-שילר (במחזור השירים נעימות שחורות) ובידי נלי זק"ש ("הו הארובות" בתרגום לעברית ביצירתה לא ישא גוי אל גוי חרב). שתי המשוררות היו ממוצא יהודי-גרמני ושתיהן נסו משלטון הנאצים – לסקר-שילר לפלשתינה ואילו נלי זק"ש לשבדיה.