תחנות בחייה של נעמי שמר

​נעמי שמר, משוררת ומלחינה, מעמודי התווך של הזמר העברי, כתבה והלחינה מאות שירים ללהקות צבאיות, להרכבים קוליים ולטובי הזמרים והזמרות בארץ. שיריה הפכו לחלק בלתי נפרד מפס הקול של החברה הישראלית.

בת כנרת הקטנה

נעמי שמר, משוררת, מלחינה, פזמונאית, וכלת פרס ישראל, נולדה בקבוצת כנרת בי"ז בתמוז תר"צ, 13 ביולי 1930, בתם של מאיר ורבקה ספיר. מאיר ספיר ורבקה שפרירי עלו ארצה בשנות העשרים של המאה העשרים ונמנו עם חברי "קבוצת וילנה" ממייסדי קבוצת כנרת. מאיר ספיר שימש כמפקד האחרון של בריחת היהודים מאירופה ועסק בענייני הכלל – "איש רעים להתרועע", כפי שנעמי שמר כינתה אותו. רבקה שפרירי-ספיר, אישה משכילה ודעתנית, הקדישה את מיטב זמנה לעבודה בגן-הירק וכפי שהתבטאה נעמי שמר בראיון "היה לה ראש של מדאם קירי והיא כופפה את החיים שלה בכוח לעבר גן-הירק ועשתה מזה תוכן חיים וגם אמרה לעצמה שהיא מאושרת". משפחת ספיר מנתה שלושה ילדים; נעמי, רותיק ויענקלה. בשנת 1935, בהיותה בת חמש, נסעו נעמי שמר ואמה רבקה ספיר לביקור משפחתי בווילנה שם פגשה את דודתה ברטה, אחות אביה היחידה, ומשפחתה. כעבור ארבע שנים פרצה מלחמת העולם השנייה שבמהלכה הושמדה המשפחה כולה.

לימודי המוזיקה של שמר נזקפים לזכותה של אמה – רבקה ספיר, שהתעקשה בכל מאודה על חינוכה המוזיקלי. בגיל שש קיבל המשק במתנה פסנתר מידידי האם חיה ויצחק אלקנה, בפסנתר זה לוותה הילדה נעמי את השירה בציבור בצריף הילדים, בחדר האוכל ובמועדים מיוחדים.

 

משפחת ספיר. מימין לשמאל: רבקה, נעמי, יענקלה, מאיר, רותיק

 

למרות התנגדות חברי הקבוצה ליציאתה של שמר ללימודי מוזיקה ובעקבות התערבות החברה שרה מאירוב שטענה "הניחו לילדה אתם לא רואים שזה הייעוד שלה", יצאה שמר בשלהי שנות הארבעים להשתלם בלימודים, תחילה בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב (לימים האקדמיה למוזיקה בתל אביב) ובהמשך באקדמיה למוזיקה בירושלים. בין מוריה נמנו טובי המוזיקאים שפעלו אז בארץ: פרנק פלג, אילונה וינצה-קראוס, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ, עידית גרזון-קיוי, יוסף טל, אבל ארליך ופאול בן-חיים. בתעודת הגמר מטעם האקדמיה למוזיקה בירושלים נכתב "חבר הבוחנים אשר לפניו הופיעה בבחינת הגמר ביום 2.7.1951 קבע את בגרותה כפסנתרנית והעניק לה תואר מוסמך בהוראה" ובסעיף ההערות מופיע הסיכום "כשרון בלתי רגיל בפריטה על פסנתר, בעלת גישה טבעית למוזיקה והישגים בביצוע טכני. חרוצה מאוד ומצטיינת בכל המקצועות התיאורטיים. מבחינה פדגוגית הראתה יכולת רבה".

 

תעודת הדיפלומה מטעם האקדמיה למוזיקה

 

משהשלימה את לימודיה חזרה שמר לכנרת כמורה למוזיקה בגן הילדים המקומי. במסגרת עבודתה ומתוך צורך וחסך בשירי-ילדים לילדי הקבוצה כתבה שמר את קובץ שיריה הראשון – "שירים מכנרת". שירי הקובץ, שמונה במספר, שואבים השראתם מהווי החיים בקבוצת כנרת בשנים ההן ושמותיהם: "הדואר בא", "אשכולית", "שיר סתיו", "אחינו הקטן", "גדי קטן", "דוגרת", "בגינה" ו"שבת" למילים מאת המשורר והמחנך שמואל בס.

 

מכנרת לתל-אביב

בעקבות לימודיה נדחה שירותה הצבאי וכך באיחור של ארבע שנים מתאריך גיוסה המקורי גויסה לצה"ל. תחילה עברה טירונות ובהמשך אף השתתפה בקורס מ"כים. הדים לתקופה זו ניתן למצוא במכתב שכתבה לאמה רבקה ספיר מהתאריך 2.9.1952 ובו מציינת שמר "נעמי נמחקה ואיננה. יש רק 250567 העטוף בבגדי-החקי הנוקשים שלו. היד מתקשה מאחיזת הנשק הבלתי פוסקת". בהמשך פגשה בקצין החינוך של להקת הנח"ל דאז חנוך חסון, שצירף אותה לשורותיו. שם גם פגשה בחברי הלהקה יוסי בנאי, יונה עטרי ואחרים. בנח"ל שימשה כ"תרבותניקית" ונטלה חלק בהכנת תכניות אמנותיות לרגל "חגי העלייה" של היאחזויות הנח"ל. בתקופה זו הכירה את בעלה הראשון, השחקן גדעון שמר, אבי בתה ללי (הללי) שמר, לו נישאה בשנת 1954.

"פשיטה בכפר" היה שמה של תכניתה החמישית של להקת פקוד המרכז שהועלתה באדר תשט"ז, פברואר 1956. את המחזה כתב הסופר אהרן מגד ועיבד וביים גדעון שמר. את הפזמונים הנלווים כתבו אברהם בירמן, יצחק יצחקי, א. א. בוסקוביץ', יוחנן זראי וש. כרמל – הלא היא נעמי שמר. השימוש בשמות הבדויים – "ש. כרמל" ו"אליפז" ששמר השתמשה בהם בשנות יצירתה הראשונות, נבע מתחושת בושה ונחיתות שנקשרה בימים ההם לכתיבת פזמונים קלים. שניים מבין שירי התכנית "רומנס בכפר" ו"חפש את האשה" נכתבו מילים ומנגינה בידי שמר עצמה.

מספר חודשים לאחר מכן, בנובמבר 1956, הועלה המחזה בשנית בתיאטרון "האהל" וכותרתו "5:5 – קומדיה מוסיקלית". בגרסה זו מופיע שמה המלא של שמר כפזמונאית הראשית. חלק משירי המחזה הפכו ללהיטים, בין השירים שנתפרסמו ניתן למנות את "רב האור והתכלת", "שיר הבר" ו"סמוך על התרנגול", שנודעו בביצועם של הזמרת ריקה זראי והצמד רן ונמה. ​

 

הקלטה מקורית של "פשיטה בכפר" משנת 1956

הקלטה מקורית של השיר "חמסינים במשלט"
בביצוע להקת פקוד המרכז, סולן: אילי גורליצקי, משנת 1958

הקלטה מקורית של השיר "יום ח' בשבוע"
בביצוע להקת פקוד המרכז, סולנית: רחל כוחלני, משנת 1958.

הקלטה מקורית של השיר "אני ואחא-רון"
בביצוע להקת פקוד המרכז, משנת 1958

 

להקת "בצל ירוק" הייתה להקת בידור ותיאטרון שהוקמה בשנת 1957 בידי יוצאי להקת הנח"ל. חיים טופול, ממקימי הלהקה, זכר את שמר מתקופת שירותה בנח"ל והזמין אותה לכתוב שירים לתכנית הלהקה "כביסת הרש". לתכנית זו כתבה שמר את השירים "זמר נודד" ו"נועה" ושנה מאוחר יותר כתבה לתכנית "הופ! עברנו" את השיר "הי טירילי". השיר "זמר נודד" המתאר זמר נודד השמח בשירו זכה להצלחה רבה וכפי שכתבה שמר במכתב לאמה "ברחוב שורקים את "הללו-הללויה" להנאתי האנונימית…".

שנת 1958 הייתה שנה פורייה ביצירתה של שמר שכתבה שירים עבור הלהקות הצבאיות ואמנים אחרים. בדיווח לאמה מציינת שמר "…עלי מוטלת עבודה רבה – אבל אין לי חשק לעשות אותה. אין לי מצב רוח לכתוב אפילו חרוז אחד ואני צריכה לכתוב 18 (לא חרוזים – פזמונים)… אבל כיון שכבר נתתי את הבטחתי ללהקות השונות – אצטרך קודם לעשות זאת ורק אחר כך להכריז שביתה…".

לתכניתה השביעית של להקת פקוד המרכז "האדם הנכון במקום הנכון" כתבה שמר את השירים "אני ואחא-רון", "חמסינים במשלט", "בקיץ", "ירדנה", "יום ח' בשבוע" ו"השיר על בץ". שמונה חודשים לאחר מכן, בתכנית הלהקה "האלוף על הגג", נוספו השירים: "בתיה הסיירת", "צבר נשאר צבר" והשיר "הופה היי" שזכה בהמשך להצלחה מיוחדת. באותה שנה כתבה שמר שירים גם ללהקת פקוד הצפון. בתכנית השישית של הלהקה "נעלה צפונה" (1958) נכללו השירים "נעלה צפונה" כשם התכנית, "מי רוכב על מי" ו"בגלל מסמר".

במקביל לכתיבתה בעבור הלהקות הצבאיות שתפה נעמי שמר פעולה עם אמנים שונים. בין שירי אותה תקופה ניתן למנות את "הלילה הולך בשדרות" בביצוע שמעון ישראלי; שירים בביצוע צמד הדודאים שהוקם אז כ"שיירת הרוכבים" (בלחן שמעון ישראלי ובחתימת "אליפז"), "כיבוי אורות" ו"שיר עשור"; והשיר "העיר הלבנה" שנכתב לסרטו של הבמאי אדם גרינברג על אודות העיר תל-אביב ובוצע לראשונה על-ידי הזמר לוליק.

 

"בצל ירוק" קומדיה מוזיקלית "חמש חמש"

האזינו ל"שיירת הרוכבים"

 

זמר נודד: ניו-יורק, פריז, ו"ירושלים של זהב"

בשנת 1960 כתבה נעמי שמר לתכנית "קר וחם בצפון" של להקת פיקוד הצפון את השירים "בשדה תלתן" ו"זמר לגדעון". באותה השנה העלה "מועדון השעות הקטנות" בצפת את הסאטירה "עשרת הצדיקים" שביים גדעון שמר ואת הפזמונים כתבה נעמי שמר. במופע נכללו השירים "אוכל אדם", "עשרת הצדיקים", "ליל אמש" ו"על הסכין" ("שיר השוק"). הצלחה משמעותית נוספת הייתה זכייתו של השיר "הופה היי" במקום הראשון בתחרות זמר באיטליה. בעקבות הזכייה תורגם השיר לאיטלקית ואנגלית.

בשלהי שנת 1960 נסעה שמר לניו יורק לסיבוב הופעות בקמפוסים. לאחר תשעה חודשים של שהות שבמהלכן הצטרפה אליה בתה ללי שמר, שבה ארצה. בארץ התוודעה להצלחת שירה "שיר השוק" שנכלל בתכניתה הראשונה של להקת "התרנגולים" בהדרכת חברתה נעמי פולני.

 

"הופה הי" בתרגום לאנגלית

 

המחזמר "ואולי לא היו הדברים מעולם" או בשמו המוכר "כיצד שוברים חמסין" נכתב בשנת 1962 עבור מסיימי כיתה ח' בבית הספר היסודי בקבוצת כנרת לאחר היפרדותו מבית החינוך המשותף בדגניה. יוזמת הפרויקט, תלמה אביגדורי-ענר, המורה לתנועה ומחול, העלתה רעיון להפקת סוף שנה יצירתית שתכלול מחזה בליווי מוזיקה ותנועה. את המחזה כתב שאול ביבר ועל הפזמונים הופקדה נעמי שמר. בין שירי המחזה ניתן למנות את "שיר הפעמון", "לנוע ולנדוד", "שיר הכזבים", "בכפרינו על חוף ירדן", "שיר הפיראטים", "כיצד שוברים חמסין", "חליל מקנה סוף" ו"על חוף הירדן". חלק מהשירים פרצו אל מחוץ לגבולות המחזה, נותקו מהקשרם המקורי והפכו לשירים עצמאיים. כך למשל השיר "כיצד שוברים חמסין" והשיר "על חוף הירדן" שלימים נתפרסם בשמו "חורשת האקליפטוס" וזכה לביצועים שונים: אילנה רובינא וילדי כנרת, רבקה רז, האחיות שמר והביצוע שהקנה לו את מעמדו המיוחד, הביצוע של צוות הווי הנח"ל והסולניות צילה דגן ואופירה גלוסקא.

תכנית מס' 17 של להקת הנח"ל, "שמש במדבר" משנת 1963, נחשבה ציון דרך בכל הנוגע לביצוע ולהפקה המוזיקלית של הלהקות הצבאיות. "שמש במדבר" נכתבה בסגנון מחזמר בידי עדנה שביט, בוימה על-ידי יוסי בנאי, נוהלה מוזיקלית על-ידי אריה לבנון ועל העמדת הפזמונים היה אחראי דני ליטאי. כל שירי התכנית, עשרה במספר, נכתבו בידי נעמי שמר – מילים ולחן: "אצל ורדה השמנה", "בלדה על סל תפירה", "בלי מילים", "הטיול הגדול", "מאדם בולזון המרגלת", "מחבואים" ("חפש אותי"), "מטריה בשניים", "סוף העולם", "עוד לא אכלנו" ("שיר האוכל").

בשנת 1964 נסעה נעמי שמר לפריז. במהלך המסע ספגה שמר את האווירה הפריזאית. לראשונה פגשה בשאנסונים ובאמנים הצרפתיים ונחשפה לתרבות הצרפתית שהשפעות ממנה ניתן לזהות ביצירתה. שם גם כתבה את שיריה "לכבודך" ו"העיר באפור" ששלחה לשלישיית גשר הירקון. בהמשך כתבה עבור השלישייה שירים נוספים שהפכו להיטים: "איילת אהבים", "סרנדה לך", "אהבת פועלי הבניין" ו"לילה בחוף אכזיב".

כששבה נעמי שמר ארצה פנה אליה המפיק אשר חבקין בהצעה להקים רביעיית בנות. רביעיית הבנות "האחיות שמר" כללה את הזמרות דליה אורן, אמנה גולדשטיין, דינה גולן ורותי ביקל. הניהול המוזיקלי של הרביעייה הופקד בידיה של בתיה שטראוס. אפשר שהרביעייה הקדימה את זמנה והתכנית לא צלחה, אולם השירים שכתבה להם שמר שרדו עד היום. בין השירים שבצעה הרביעייה כלולים השירים "בגני נטעתיך", "זמר" ("לך ועליך"), "זמר נוגה" (בהמשך הותאם הלחן למילות השיר "פירות חמישה עשר"), "בית חלומותיי", "ולס להגנת הצומח", "חורשת האקליפטוס", "פרחי אולי" ואחרים.

 

האחיות שמר

 

בחורף של שנת 1967 פנה ראש עיריית ירושלים טדי קולק אל גיל אלדמע מ"קול ישראל" בבקשה לכתוב שיר על העיר ירושלים. אלדמע פנה אל נעמי שמר והציג את הבקשה. במשך שנים רבות נהגו ב"קול ישראל" לערוך במוצאי יום העצמאות פסטיבל זמר תחרותי ששודר ברדיו. באותה השנה חרגו באופן חד פעמי מן הנוהג והזמינו מחוץ לתחרות גם חמישה שירים אצל מלחינים ידועים. שמר הייתה אחת מהם. שמר, שהתקשתה בכתיבת השיר, נזכרה באגדה התלמודית על רבי עקיבא שהבטיח לרעייתו רחל 'עיר של זהב' – תכשיט של זהב בדמות ירושלים. לביצוע השיר בחרה בזמרת שולי נתן, מורה חיילת בת עשרים, שביצעה את השיר בליווי גיטרה. השיר כבש את הקהל כבר בשמיעה ראשונה, ובחצות הלילה, כאשר שולי נתן הוזמנה לבמה בשנית שר איתה הקהל בבנייני-האומה את הבית החוזר. אותה שעה החלו לנשב רוחות מלחמה ושלושה שבועות לאחר מכן, כאשר שחררו הצנחנים את הכותל, כבר היה בפיהם השיר "ירושלים של זהב". ביום 7.6.1967, יום שחרור ירושלים, הוסיפה שמר לשיר בית רביעי ומילותיו: "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע / אלפי שמשות זורחות / נשוב נרד אל ים המלח / בדרך יריחו".

 

בן נולד, שיר נולד

בפברואר של שנת 1969 נישאה נעמי שמר לבעלה עורך הדין מרדכי הורוביץ. שנה לאחר מכן נולד בנם אריאל. במהלך אותה התקופה המשיכה שמר לכתוב ללהקות הצבאיות ולאמנים שונים. לתכנית מס' 22 של להקת הנח"ל כתבה את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" ובאותה השנה נטלה חלק בערב משירי ברסנס שביצע יוסי בנאי.

בשנת 1971 העלו נעמי שמר והשחקן עודד תאומי מופע משותף "נעמי שמר שרה לילדים ועודד תאומי עושה להם הצגות". עודד תאומי הגיש מיצירותיהם של עודד בורלא, מרים ילן-שטקליס, ע' הלל ואחרים, ובין הקטעים שולבו פזמונים פרי עטה של שמר. בתכנית המופע נכללו השירים "מה עושים העצים", "שנים עשר ירחים" ("שיר החודשים"), "אלף בית", "שיר ערש לצבעים" ועוד.

חבורת בימות הוקמה בשנת 1972 לקראת העלאתו של מופע משיריה של נעמי שמר. החבורה הורכבה משלושה עשר חברים וביניהם יוצאי להקות צבאיות. בין חברי הלהקה ניתן למנות את הזמרים מירי אלוני, רותי בן אברהם, דני גרנות, עוזי מאירי, יגאל חרד ואחרים. המופע בוים על ידי צדי צרפתי וזכה להצלחה רבה. בנוסף לשיריה המוכרים של שמר ששולבו במופע, הוצגו שירים חדשים כמו "לשיר זה כמו להיות ירדן", "ארץ להד"ם", "מר נרקיס", "שש עשרה" שהפכו ללהיטים גדולים.

 

תקליט "חבורת בימות"

 

אחד מסמליה של מלחמת יום הכיפורים הוא השיר "לו יהי" של נעמי שמר. ראשית דרכו של השיר הייתה עוד לפני המלחמה, כששמר ביקשה להתאים לעברית את "Let it be" של לנון ומקרתני, ולקרוא לשיר "לו יהי". בימים הראשונים למלחמה כתבה שמר מילים לשיר, מילים שהביעו תקווה ותפילה אישית לשובם בשלום של החיילים. שמר השמיעה את השיר באוזני חוה אלברשטיין, במנגינת השיר המקורי של להקת החיפושיות, אך בהשפעת בעלה, מרדכי הורביץ, החליטה להלחין לו מנגינה חדשה. עוד בעיצומה של המלחמה, היה בידי שמר לחן מקורי, והיא השמיעה את השיר בטלוויזיה הישראלית, בערב חג הסוכות של שנת 1973. הביצוע בתכנית "מפגש אמנים" הכה גלים מיד עורר התרגשות רבה. מיד לאחר מכן נפוץ השיר גם בקרב החיילים, תודות לביצוע של חוה אלברשטיין ולהקת "הגשש החיוור".

בשנת 1976 הועלה בתיאטרון בימות המחזה "מסעות בנימין השלישי". את המחזה המבוסס על הסאטירה שכתב מנדלה מוכר ספרים, עיבד וביים שמואל בונים, את השירים והנעימות כתבה נעמי שמר ועל הניהול המוזיקלי הופקד יוריק בן-דוד. שלושה מבין שירי המחזה "פירות חמישה עשר", "שירת העשבים" ו"סימן שעוד לא הגענו" נותקו ברבות הימים מהקשרם המקורי וזכו לחיים משל עצמם.

במהלך שנות השבעים הרבתה נעמי שמר לכתוב מנגינות לשירי משוררים. במקביל בוצעו מחדש שירים שהלחינה בעבר. בין המשוררים שאת שיריהם הלחינה שמר ניתן למנות את המשורר נתן אלתרמן ("פגישה לאין קץ" – שהולחן בסוף שנות השישים, "ספני שלמה המלך", "על אם הדרך", "האם השלישית"), שאול טשרניחובסקי ("אומרים ישנה ארץ", "הוי ארצי מולדתי", "בעלייתי שם יפתי"), חיים נחמן ביאליק ("קומי צאי"), אברהם שלונסקי ("בתכול השמיים"), ע. הלל ("אני שואל"), מרים ילן-שטקליס ("מיכאל") ומשוררים נוספים.

העשור הזה, בדומה לקודמיו, כלל שיתופי פעולה שונים בין שמר ואמנים שונים ביניהם יהורם גאון, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, נורית גלרון, שוקולד מנטה מסטיק, הכול עובר חביבי ורבים אחרים. בשלהי אותו עשור כתבה שמר את השיר "על כל אלה" כשיר נחמה לאחותה שהתאלמנה באותה העת. את השיר ביצע יוסי בנאי ובהמשך אומץ בידי התנועה לעצירת הנסיגה מסיני.

 

מזמוראית בנימה אישית

בשנת 1983 קיבלה שמר את פרס ישראל בזמר העברי. בנימוקי ועדת השופטים נכתב: "פרס ישראל מוענק לנעמי שמר על שיריה, אשר מטבעם מזדמרים בפי כל בזכות איכותם השירית והמוסיקלית, בזכות המיזוג המופלא בין המלה והלחן ובזכות הביטוי הניתן בהם לרחשי לב של העם… היא מחברת זמירותיה בפשטות, בכנות ובנימה אישית; אך אין זו נימה פרטית וייחודית לה, אלא נימה הנותנת לכל אחד את ההרגשה כאילו יצאו הדברים מלבו".

 

מתוך טקס פרס ישראל

 

"חפצים אישיים" היה שמו של אלבום שכתבה נעמי שמר בעבור הזמר-שחקן משה בקר. שירי האלבום, עשרה במספר ("תות", "ילדה ברבור", "פרלוד", "אהבת אשתקד", "גג", "זמן", "פרח", מה שלומך אחות", "גיא", "חפצים אישיים") אוגדו במתכונת מחזור שירים אחיד ומגובש. ביצירת האלבום נטלו חלק המוזיקאים גרי אקשטיין ועדי רנרט. האלבום "חפצים אישיים" לא הצליח מבחינה מסחרית אולם היבול המוזיקלי שהפיק הוסיף רב-גוניות ליצירתה של שמר. בשנת 1995 יצא האלבום בשנית בתוספת השיר "בראשון לספטמבר" שנכתב במיוחד עבור משה בקר ומבקש לתאר את החרדות והחששות המלוות את תלמידי הכיתה הראשונה בפתח שנת הלימודים החדשה.

בשנת 1988 ביצעה הזמרת שושנה דמארי את השיר "אור" שכתבה נעמי שמר. באותה השנה יצא לאור האלבום "אחר קציר – משירי נעמי שמר" שביצעה להקת הגבעטרון. אלבום המחווה לשירי נעמי שמר כלל שירים שונים של שמר כמו "כיבוי אורות", "קרן יער", "שנינו מאותו הכפר", "בשדות בית לחם", "נועה", "מתי", והשיר "לילה בחוף אכזיב".

 

"חפצים אישיים"

 

אלף שירים ושיר

בראשית שנות התשעים ערכה הטלוויזיה הישראלית תכנית לכבודו של הזמר בני אמדורסקי שחלה במחלה קשה. במהלך התכנית שר אמדורסקי את השיר "אני גיטרה" שנכתב במיוחד עבורו בידי נעמי שמר. השיר שהיטיב לתאר את דמותו עורר התרגשות רבה בקרב הקהל.

באותן השנים יצאה לאור קלטת הווידאו "אצלנו בפסנתר" משיריה של נעמי שמר לילדים. בהפקה השתתפו חיים צ'ינוביץ, משה בקר, מיקי קם, רינת גבאי, נעמי שמר וילדים. בין השירים שנכללו בקלטת הווידאו בלט השיר "הכל פתוח" שנודע בביצועם של הזמרת לאה לופטין והזמר עופר לוי.

בשלהי שנות התשעים, במלאות חמישים למדינת ישראל, כתבה שמר את השיר "יובל". השיר בוצע לראשונה בתכנית טלוויזיה על-ידי נעמי שמר וגידי גוב ומאוחר יותר הוקלט על ידי הזמרת דורית פרקש.

בראשית שנות האלפיים הועלתה ההפקה האחרונה בה השתתפה שמר – המופע "אלף שירים ושיר". את המופע יזם דודו אלהרר ונטלו בו חלק המוזיקאי רמי הראל, הזמרת רונית רונלד ושמר בעצמה. לכבוד המופע כתבה שמר את השירים "אקטואליה", "המנגן", "המעיל" ו"פלוגת יסמין".

בנוסף לפרס ישראל הוענקו לנעמי שמר תארי דוקטור לשם כבוד על ידי ארבע מאוניברסיטאות הארץ וכן על ידי מכון ויצמן. שמר כיהנה כיושבת ראש אקו"ם וכחברת האקדמיה ללשון העברית.

 

נועה היא שם בשדה

בז' בתמוז תשס"ד, ה-26 ביוני 2004, "באמצע התמוז", הלכה שמר לעולמה לאחר מחלה קשה. בהלווייתה השתתפו רבים. לבקשתה הושרו על קברה ארבעה משיריה: "כנרת", "חורשת האקליפטוס", "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"נועה". נעמי שמר נטמנה בבית הקברות של כנרת, הסמוך לקבוצת כנרת שבה נולדה, לצד הוריה מאיר ורבקה ספיר. קברה הפך יעד למבקרים רבים המבקשים להיזכר בשיריה, שירים הממשיכים לפכות ולחיות כפי שחזתה כשכתבה "אחריך שיריך מפכים להם…".

 

קברה של נעמי שמר לצד הוריה בבית הקברות של כנרת

 

קראו עוד באתר הספרייה על נעמי שמר – הארכיון, כתבי יד, תמונות וסיפורים; על שירי נעמי שמר והסיפורים שמאחוריהם. את מילות השירים תוכלו למצוא בבית לזמר.

שירה | הלילה חם ולח ועירום למחצה

שירים מאת ריקי דסקל, גליה ברס, דן ערמון, דבורה זגורי ועמרי משורר הרים

יוסי מרק, מנוחה נכונה, שמן על בד, 195X100 ס"מ, 2002

.

ריקי דסקל

אחד ועוד אחד

הֶעָלִים נוֹשְׁרִים עַד לְעֵירֹם מָלֵא
מִלְּמַעְלָה אֲנִי רוֹאָה אֶת הֶעָרִים גַּחְלִילִיּוֹת
מִלְּמַטָּה אַתְּ הוֹפֶכֶת אַט אַט לִהְיוֹת
אֶבֶן רֹאשָׁה קֶשֶׁת קְבוּרָה
בְּלֵב הָאֲדָמָה שֶׁלִּי
וּכְמוֹ אוֹהֵד כַּדּוּרֶגֶל שָׁבוּר מֵהֶפְסֵדִים
אֲנִי רוֹצָה לִדְחֹף אֲגוּדָל וְזֶרֶת
אֶל מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן
לִשְׁרֹק וְלִשְׁרֹק עַד
שֶׁתִּתְנַעֲרִי וְתָקוּמִי
אֵינִי יְכוֹלָה לִכְתֹּב אֶת הַמִּלָּה עָפָר
אֲנִי חַיֶּבֶת
לֹא תִֹּשְמְעִי עוֹד קוֹל צִפּוֹר
אֲנִי חַיֶּבֶת
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָךְ תִּסְתַּכְּלִי עַל כָּל שׁוּרַת הַפְּסָלִים הַזּוֹ
לְהַצְחִיק אוֹתָךְ
אֵיךְ הַלַּשְׁלֶשֶׁת זוֹרֶמֶת עַל
חֲלוּדַת עֵינֵיהֶם בְּאֹפֶן שָׁוֶה
לְהַצְחִיק אוֹתָךְ
לִרְאוֹת אֶת שִׁנַּיִךְ הַקְּטַנּוֹת הַקְּצוּבוֹת
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָךְ תִּרְאִי אֵיךְ הַהִיסְטוֹרְיָה
נֶאֱנֶקֶת תַּחְתָּם תַּחַת
הָרְמָחִים הַגְּלִימוֹת הַצְּלָבִים הַזְּקָנִים הַסְּפָרִים
תַּחַת כְּבוֹד הַפָלוּס שֶׁלָּהֶם דּוֹקֵר
אֶת הַשָּׁמַיִם מִינָרֶט וְעוֹד מִינָרֶט וְעוֹד מִינָרֶט
לְהַצְחִיק אוֹתָךְ
אֲבָל אָז כְּבָר הִסְתַּכַּלְתְּ עָלַי שׁוּב
בַּמַּבָּט הַזֶּה שֶׁחָצָה זֶה מִכְּבָר אֶת מֶרְחַב הַכְּאֵב
וְיִשָּׁאֵר תָּמִיד בַּמֶּרְחָב הַקָּפוּא שֶׁל הַוַּדָּאוּת

אֶחָד וְעוֹד אֶחָד
שָׁלֵו וְזָקוּף נִצָּב מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּאִישׁוֹנַיִךְ.

 

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, פרסמה עד כה שישה ספרי שירה. משתתפת לצד הזמרת נגה אשד במופע "עוברות אורח", העוסק בהגירתם של המוני ישראלים לברלין (תיאטרון אלפא, ביימה מלכה מרין). במוסך התפרסמו שירים פרי עטה והספד למשוררת גבריאלה אלישע.

 

 

גליה ברס

 That Day At King’s College  

הָגְרַנְטָה מְפַתָּה אוֹתִי
נָהָר נוֹצֵץ בַּשֶּׁמֶשׁ
מַסִּיחַ אֶת דַּעְתִּי

הָרַעְיוֹן מֵקִיץ בִּי לַחְצוֹת
אֶת הַגְּבוּל וְלִרְמֹס
אֶת הַעֵשֶׂב הַלַּח אַךְ
וִירְגִ'ינְיָה מְזַנֶּקֶת לַעֲצֹר בַּעֲדִי
רַק לְחַבְרֵי סֶגֶל הַדֶּשֶׁא מֻתָּר

אֲנִי שׁוֹלַחַת יָד
אֶל הָרֶחֶם הַמֵּימִית
שֶׁל הַזְּאֵבָה הָאֵם
מְחַלֶּצֶת אֲבָנִים מִן הַכִּלְיָה
הַבֶּהָלָה מִשְׁתַּכְפֶּלֶת
אֲנִי מְחַלֶּצֶת אֲבָנִים מִן הַכִּלְיָה
כּוֹרָה לִי קֶבֶר בְּרַחְמָהּ

אִם לֹא הָיָה קַר כָּל כָּךְ,
הָיִיתִי יוֹרֶדֶת לִשְׂחוֹת

 

מיסטיקה מטריאליסטית

זְרוֹעוֹת דַּקּוֹת פְּרוּשׂוֹת עַל הַמִּיטָה, הַגּוּף מְבוּסַר הַנְּעוּרִים שׁוֹכֵב עַל צִלּוֹ חַלּוֹן פָּתוּחַ, הַלַּיְלָה חַם וְלָח וְעֵרֹם לְמֶחֱצָה, אֲלֻמַּת זָהָב מַרְגִּיעָה אֶת הַחֹשֶׁךְ. הַתַּחְתּוֹנִים בְּצֶבַע בְּרוֹנְזָה, כְּחֻלִּים מֵחֲלוּדָה. שָׁקֵט מִכְּדֵי לָזוּז. הָרָזוֹן הַבְּתוּלִי שֶׁלְּךָ נִשְׁקָף כְּצֵל עָמוּם, הַגּוּף שׁוֹכֵב עַל צִלּוֹ. הֶבְלֵי אַשְׁמָה נִשְׁאָפִים פְּנִימָה הַחוּצָה. הַיּוֹם אֵינֶנּוּ

 

גליה ברס היא משוררת ואמנית רב־תחומית. בוגרת בית הספר לאמנויות המילה בירושלים.

 

 

דן ערמון


יֶלֶד שֶׁהַשָּׂפָה הָיְתָה בּוֹ
רוֹחֶשֶׁת אֱמֶת

כְּמוֹ מִרְצֶפֶת רְטֻבָּה
בְּיוֹם גֶּשֶׁם
לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ בְּלִי לְמַהֵר
אֶל בּוֹר הַמְּצִיאוּת

 

דג

ֹשוּב שָלֶּכֶת.
פֶּלֶא בְּעֵינַי
ֹשֶׁהִגַּעְתִּי עַד כָּאן.

פְּרֵדָה מְחַדֶּדֶת
חִבּוּרֵי אַהֲבָה.
לֵךְ לְדַרְכְּךָ.

בַּדִּים חוּמִים
עַל רֶקַע אָפֹר.
נִפְלָא הַנִּגְלֶה.

מְרַצֵּד פִֹּשְרוֹ
הַנִּסְתָּר בַּכֹּל
כְּדָג חֲמַקְמָק.

 

דן ערמון, יליד 1948, בוגר החינוך הממלכתי-דתי ובעל תואר ראשון באוניברסיטה העברית. עוסק בטכניקת אלכסנדר. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה ב״סימן קריאה״ וב״קיבוץ המאוחד״. ספרו האחרון, "תנועות", ראה אור לפני שנתיים בהוצאת קשב לשירה.

 

 

דבורה זגורי

תמונה של אִמי

אֵין לִי תְּמוּנָה שֶׁל אִמִּי
כְּפִי שֶׁהָיְתָה פַּעַם,
יֵשׁ לִי תְּמוּנָה שֶׁל עַצְמִי
כְּפִי שֶׁאֲנִי הַיּוֹם.
אִלּוּ הִכַּרְנוּ זוֹ אֶת זוֹ
הָיִיתִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ אִם הֵן דּוֹמוֹת.
הַיּוֹם אֲנִי הָאֵם
וְלָךְ אֵין בְּרֵרָה אֶלָּא לִהְיוֹת בִּתִּי.
לָבוֹא לְמִטָּתִי בַּבֹּקֶר כְּדֵי שֶׁאֶקְלַע לָךְ צַמּוֹת
(יִתָּכֵן שֶׁהַשֵּׂעָר הַזֶּה שֶׁלָּךְ וְשֶׁלִּי הָיָה שֶׁל אִמִּי)
לָשֶׁבֶת אֶל הַשֻּׁלְחָן וּלְעַקֵּם אֶת הָאַף מוּל הַצַּלַּחַת.
עַד שֶׁאֶרְצֶה שֶׁתַּכִּירִי אוֹתִי מְאוֹד
גַּם כְּשֶׁאֲנִי בּוֹכָה וְצוֹעֶקֶת,
שֶׁלֹּא נַחְזֹר לְכָאן שׁוּב בְּגִלְגּוּל הָפוּךְ
וְלֹא אַכִּיר אוֹתָךְ
כְּשֶׁתִּהְיִי אַתְּ אִמִּי.
כְּשֶׁתִּתְעַבְּרִי בְּיַלְדָּה עִם הַשֵּׂעָר הַזֶּה שֶׁלָּנוּ.

שְׁעוֹן הַחוֹל שֶׁל אִמִּי הוֹלֵךְ וְאוֹזֵל
(זוֹ קְלִישָׁאָה שְׁעוֹן חוֹל,
גַּם הַמָּוֶת הוּא קְלִישָׁאָה נוֹרָאָה
וּבְכָל זֹאת, הַפַּחַד מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כָּל יוֹם.)
עוֹד מְעַט שׁוּב לֹא יִהְיֶה לִי אִכְפַּת.
לִפְנֵי שֶׁיִּפְּלוּ בִּי כָּל הַגַּרְגִּירִים
בּוֹאִי וַהֲיִי בִּתִּי.

 

דבורה זגורי היא בוגרת מסגרת החינוך החרדית. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ חינוכי, ומוסמכת לימודי טיפול זוגי ומשפחתי. הנחתה סדנאות כתיבה במגוון מסגרות. כותבת סיפור חודשי במגזין "לנשמה". משלימה בימים אלו רומן ביכורים וספר ילדים שני.

 

 

עמרי משורר הרים

שֶׁטֶט בִּקְצוֹת הַלַּיִל

כֹּה מְאֻחָר שֶׁהַכְּבָשִׂים סוֹפְרוֹת אוֹתְךָ.
בַּנָּהָר עָלִים רוֹקְדִים חֶרֶשׁ
לְגַלֵּי שִׁיר־אַשְׁכָּבָתָם…

יָרֵחַ מִתְרַפֵּק עַל עָנָן.
צְוָחָה דַּקָּה תּוֹעָה בַּחֹרֶשׁ.

תִּרְזָה מִתְעַרְטֶלֶת בְּרַעַד
לִבְדֹלַח פְּנִינֵי הַטַּל.

בִּרְחוֹב מוּגָף חַלּוֹן,
הָעֶלֶם עִם הַלַּיְלָה שַָׂח.

 

Vagabundentum an der Grenze der Nacht

So spät ist es, dass die Schafe dich zählen.
Im Flusse tanzen still die Blätter
Auf den Wellen ihres Trauerfeierlieds…

Verstohlen schmiegt der Mond sich ans Gewölk,
Im Haine irrt ein schriller Schrei umher.

Die Linde entblösst sich schaudernd
Zu Perlen aus kristallnem Taue.

In einer Gasse verschlossner Fenster
Spricht der Jüngling mit der Nacht.

 

עמרי משורר הרים, במקור מירושלים, מתגורר כיום בשוויץ. עוסק בכתיבה, תרגום שירה והוראת עברית. שיר פרי עטו הופיע בגיליון 32 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת יערי שלם, הדר לוטן, אבישי חורי ושחר ברם

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מבעד למראה יש רק פחדים

"אם כבר קמתי, אני אציץ במסדרון, אנסה לשמוע צעדים. השמיעה שלי מצוינת. אין צעדים. אם אני לא שומעת צעדים, אז אין, בטוח. למה שיהיו? האיש עם הפנים המפחידות מחכה לי בחדר, מחכה שם על הכיסא." סיפור קצר מאת אורית נוימאיר פוטשניק

ליאור שטיינר, לנשק ציור, שמן על בד, 120X60 ס"מ, 2013

.

השמיעה הכי טובה בעולם

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

הם מתעוררים מוקדם, יותר מדי מוקדם, ומדליקים את הרדיו בקולי קולות. כמו רעש אדמה קטן, אני מרגישה את קולות השדרנים של חדשות הבוקר, עולים מהרצפה ומרעידים את המיטה. אני קוברת את הראש מתחת לכרית, מנסה לא לשמוע, לישון עוד קצת, להשקיט. אבל מתחת לכרית חשוך, חשוך מדי. אי אפשר לא לשמוע ולא לראות בבת אחת, זה מפחיד, צריך לבחור. עדיף לא לשמוע. כן, בהחלט, לא לשמוע. אני תוהה, אולי בכל זאת עדיף לא לראות. לא לראות דבר, חושך מוחלט. קול הרדיו הבוקע מהרצפה ממשיך לטלטל את המיטה שלי. למה הם קמים כל כך מוקדם בבוקר? בשביל מה? הם ישנו טוב בלילה, זה מה שבטוח. אולי בכל זאת עדיף לא לראות דבר, מי שלא רואה ביום, בטח גם לא רואה את כל מה שמתרחש בלילה. בלילה, אנשים עם פנים מפחידות באים אל החדר שלי. אני יודעת שאני מדמיינת. אני יודעת שאלה רק הבגדים על הכיסא, אז אני מסתובבת לצד השני. אבל הפנים המאיימות עדיין מביטות בי מהכיסא. אני יודעת שהן שם. אז אני קמה ומזיזה את הבגדים, שייראו אחרת. אם כבר קמתי, אני אציץ במסדרון, אנסה לשמוע צעדים. השמיעה שלי מצוינת. אין צעדים. אם אני לא שומעת צעדים, אז אין, בטוח. למה שיהיו? האיש עם הפנים המפחידות מחכה לי בחדר, מחכה שם על הכיסא. אני נכנסת בזהירות, שוב מזיזה את הבגדים על הכיסא, בוחנת אותם מכל הצדדים ונכנסת למיטה, פנים לקיר. אני לא מתאפקת ומתהפכת, הוא שם, מסתכל בי. האיש עם העורב מסתכל בי והמקור המחודד של העורב קצת פתוח. כבר נורא מאוחר. הצליל של השקט משגע אותי. השקט נדחף לאוזניים כמו אוזניות הסיליקון של יאיר. השקט מנסה להחריש אותי, אבל אני שומעת הכול. כולם הופכים לעיוורים וחירשים בלילה, ישנים כדי שיהיה להם כוח לכל העיוורים והחירשים במשך היום. כולם חוץ ממני. אני תקועה כאן לבד בחדר, עם האיש הזה והעורב שלו עם המקור המחודד. הם מסתכלים בי ויודעים שאני כאן לבד, שאף אחד לא ישמע. אני מחליטה לברוח. אני עוקפת את הכיסא וממהרת במסדרון ועוצרת בפתח החדר שלהם. הם ישנים – חירשים ועיוורים. אני נכנסת ביניהם. הם לא זזים. מה זה עוזר לי להיות בין עיוורים וחירשים? אני מעירה את אמא. "אמא, יש לי פחדים". אם הייתי מספרת לה שהבגדים על הכיסא שלי הופכים לאנשים מפחידים וחיות מפחידות, אם הייתי אומרת לה שאני מפחדת מהבגדים שלי ואפילו שהם כבר לא בגדים, זאת אומרת שהם לא רק בגדים, עד שהייתי גומרת להסביר את כל זה, אבא היה מתעורר ומתעצבן. אז אני אומרת "יש לי פחדים". את המשפט הזה שמעתי ממנה. כלומר לא שמעתי, ראיתי. לפעמים אני רואה אותם מדברים. היא ישבה במטבח עם השכנה והן שתו את הקפה שלהן ואני ישבתי בסלון ורקמתי את הרקמה שלי לפי דוגמה וראיתי אותה: "לילדה יש פחדים בלילות". אני יכולה לראות את הלָמֶד מתגלגלת כאילו היא חישוק שעוזב את הלשון או בועה שפורחת ממנה ואת הדָלֶת שמקפיצה אותה כמו כדורסל: דָה. את השִׁין קל לראות. את זה בטח כולם יכולים לראות, כמו נשיקה. אבל נשיקות שכולם יכולים לקבל. נשיקות שכולם יכולים לקבל, לא שוות הרבה. שִׁין זו אות פּוּשְׁטִית. את הפֵּא קשה למצוא. היא מתחבאת מאחורי הבֵּית ומאחורי המֵם, קשה להבחין בה, קשה להבדיל. אבל אני רואה. ראיתי את המורה של יאיר מנסה ללמד אותו את זה. ראיתי דרך המראה, בשיעורים הפרטיים שלו במרכז לחינוך חירשים ברמת אביב. אמא תמיד גוררת אותי איתו לשיעורים האלה ברמת אביב. אני אחותו הגדולה, אבל קטנה מדי בשביל להישאר לבד. ככה היא אומרת. לפעמים אני מביאה איתי את הרקמה שלי, או ספר. פעם הבאתי כדור והקפצתי אותו במסדרון. אבל אז היא קראה לי ואמרה שזה עושה יותר מדי רעש. למי אכפת מהרעש? כל הבניין הזה מלא ילדים כמו יאיר שלא שומעים כלום. בסוף הבנתי שלא צריך רקמה וספרים וכדור. הכי מעניין לשבת איתה ולהסתכל לצד השני של המראה.

יש שם מראה מיוחדת. בשביל יאיר זו מראה רגילה והוא יכול לראות רק את עצמו ואת המורה שלו ואת מה שיש בתוך החדר. אני ואמא, שיושבות בתוך חדר קטן וחשוך מהצד השני, לא רואות את עצמנו. אנחנו רואות את יאיר ואת המורה שלו. הוא לא יודע שאנחנו מסתכלות עליו. הוא לא יודע שאנחנו יכולות לראות אותו. אנחנו כמו אלוהים שרואה דרך מראה מיוחדת כזו שהוא בנה מסביב לכל העולם. סתם, אין אלוהים באמת. זה רק סיפור, אגדה, כמו שלגייה או סינדרלה. ככה אבא הסביר לי. אלוהים זה סתם סיפור שאנשים מספרים כדי שיהיה להם קל לקבל דברים רעים שקורים להם, כמו למשל אם נולד להם ילד חירש או עיוור. יותר קל להם אם הם מאמינים שיש מישהו שחשב על כל הדברים האלה ושיש סיבה למה שהוא עשה. יותר קל להם אם הם מאמינים שמישהו שומר עליהם ומעמיד אותם בנסיונות, שאלה מין מבחנים כאלה שאלוהים יודע שהם יכולים להצליח בהם. האמונה בזה עוזרת להם להתמודד עם הפחדים שלהם. אבל אנחנו לא צריכים את הסיפור הזה. אנחנו יכולים להתמודד לבד. ככה אבא אמר. המורה הפרטית של יאיר מנסה, מהצד השני של המראה של אלוהים, ללמד אותו את ההבדל בין "בֵּית" ל"פֵּא". הם משחקים בבלונים ונושפים על נרות. הוא יושב שם עם האוזניות באוזניים ומכשיר השמיעה הגדול תלוי על החזה ומסתכל בה בעיניים גדולות. היא נורא יפה. יש לה תלתלים חומים ארוכים והיא לוקחת את היד הקטנה שלו ושמה אותה על השפתיים שלה: "פָּה!". איזה כיף לו. זאת לא היתה נשיקה פּוּשְׁטִית. נשיקה כזאת לא כל אחד יכול לקבל.

הרדיו ממשיך לטרטר מבעד לרצפה וברגלים של המיטה. למה הם קמים כל כך מוקדם? אין להם בעיה לישון וגם אם יש להם בעיה, אין להם בעיה לפתור אותה. "ליאורי לכי למיטה שלך, את חייבת ללמוד לישון לבד". "יורם, אי אפשר להמשיך ככה. אני רק מקווה שהיא תצליח להירדם סוף־סוף". אני שומעת אותה אחרי שאני יוצאת ומתחילה לחזור לכיוון החדר שלי. השמיעה שלי הכי טובה בעולם. אני הולכת בשקט לכיוון הכיסא, שולחת יד מעבר למשענת ומזיזה קצת את הבגדים ובקפיצה אחת נכנסת למיטה ומתהפכת לקיר. אני לא מעיזה להסתובב לכיוון החדר, לכיוון הכיסא. אני מסתובבת.

אוף! אני לא רוצה לקום כל כך מוקדם. עוד מעט ממילא אצטרך לקום, להתלבש, להסתרק. אמא מסרקת אותי כל בוקר. מתירה את הקשרים מהלילה וזה כואב. אני משתדלת לא לצעוק אבל אני צועקת. יש עוד כמה אנשים שהשמיעה שלהם די טובה, למשל השכנה שלנו מהדירה הסמוכה. אחרי שאני צועקת היא יוצאת מהדלת שלה ופותחת את שלנו, נשענת על המשקוף מחייכת את חיוך הליפסטיק שלה ואומרת לי: "ליאורה, בשביל להיות יפה צריך לסבול". איזה שטויות. אולי היא חושבת ככה כי היא כל כך מתעקשת להיות יפה אבל לא כל כך הולך לה עם כל הליפסטיק והצבעים לעיניים והעקבים והחצאיות המתנפחות שלה. את החצאיות היא גוזרת ומקצרת ותופרת מחדש במכונת התפירה שלה. היא בטח חושבת שהיא תופרת יותר טוב מאשר בחנות. חושבת את עצמה. אבא לא אוהב אנשים שחושבים את עצמם וגם אנשים שמדברים שטויות, אבל על השטויות של השכנה הוא לא אומר שום דבר אף פעם. אמא שלי הכי יפה. יותר יפה מהשכנה ואפילו יותר יפה מהמורה לדיבור של יאיר והיא לא סובלת בכלל בשביל זה ולא צריכה לסבול. היא לא צועקת ולא בוכה. יאיר בוכה כל הזמן וצורח. יש לו כאבי אוזניים והוא כל הזמן חולה. כל פעם הם לוקחים אותו לעשות ניקוז אצל ד"ר הורביץ שדוקר אותו באוזן והוא צורח. הם הסבירו לי מה קורה מאחורי הדלת אצל ד"ר הורביץ, אבל לא נתנו לי לראות. אני מחכה בחוץ. אצל ד"ר הורביץ אין מראה מיוחדת, רק קירות רגילים ודלת רגילה והם לא נותנים לי להיכנס. אני יושבת על כורסה מחוץ לחדר הטיפולים ומקשיבה לצרחות. השמיעה שלי הכי טובה בעולם, אבל גם אנשים עם שמיעה פחות טובה היו יכולים לשמוע את זה. כל הרחוב יכול לשמוע את זה.

בסוף אני יוצאת מהמיטה ומושכת את הבגדים מהכיסא. הם משמיעים מן לחש כזה, כמו נשיפה ומשק כנפיים. כמעט אי אפשר לשמוע אותו עם הצעקות של הקריין מהרדיו, אבל אני יכולה. אלה העורב והאיש עם הפנים המפחידות. אני יודעת את זה אפילו שאני כבר לא יכולה לראות אותם, אפילו שהם רק בגדים, מכנסיים וחולצת בית ספר כחולה. גם הם התעוררו מהשדרנים של החדשות, אם הם במקרה ישנו בלילה. אבל אני יודעת שהם לא ישנו כי גם אני לא ישנתי. השדרן של החדשות מעיר אותם ואומר להם להסתלק מהבגדים, כי אסור להם לגעת בי, אסור להם. הם רק פחדים ועם פחדים צריך להתמודד. ככה אמא ואבא אמרו לי.

השמיעה שלי הכי טובה בעולם ואני גם רואה מרחוק את כל מה שהמבוגרים אומרים. אני יכולה להסתכל על השפתיים שלהם ולראות את כל מה שהם אומרים. הם לא יודעים שאני רואה. הם עסוקים מדי ביאיר ובצרות שלהם, כאילו הם מאחורי מראה, כמו המראה המיוחדת מהשיעורים הפרטיים של יאיר ברמת אביב, מראה מיוחדת שאלוהים בנה מסביב לעולם. הם רואים רק את עצמם ואת ההשתקפות של הצרות שלהם ולא יודעים שאני מסתכלת עליהם מהצד השני, מהמקום שבו יושבים אלה שמחכים. הם לא יודעים. הם יכולים להתמודד בלעדיי.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. לאחרונה ראה אור ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל" (פרדס). סיפור זה הוא פרסום ראשון שלה בפרוזה.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: סיפור קצר מאת יונתן שגיב

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | המפקד שהתקרב יותר מדי

אילנה זפרן בסיפור גרפי קצר על הטרדה מינית, מתוך אנתולוגיית קומיקס שראתה אור לאחרונה באנגלית בארצות הברית

אילנה זפרן, מתוך "טופ סיקרט"

.

טופ סיקרט

מאת אילנה זפרן ובתרגומה

.

 

 

 

 

הסיפור ״טופ סיקרט״ הוא חלק מהאנתולוגיה Drawing Power: Women’s Stories of Sexual Violence, Harassment, and Survival שראתה אור לפני חודש בארצות הברית, בהשראת תנועת MeToo# העולמית. מכונסות בה יצירות של שישים קומיקסאיות מהעולם, המבוססות על סיפורים אישיים של מקרי הטרדה ואלימות מינית. אילנה זפרן תרגמה את סיפורה במיוחד עבור המוסך.

.

Diane Noomin (Editor), Roxane Gay (Foreword), Drawing Power: Women’s Stories of Sexual Violence, Harassment, and Survival, Abrams, 2019.

 

 

.

אילנה זפרן היא קומיקסאית ומאיירת, יוצרת המדור ״פינת ליטוף״ במוסף ״הארץ״. הרומן הגרפי הראשון שלה, ״סיפור ורוד״, ראה אור ב־2005, ומאז פרסמה עשרות סיפורי קומיקס, ובהם אסופת הטורים ״רשומון״ ועיבוד לסיפור ״יגון״ של צ׳כוב.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירה טורקית עכשווית

» פרק מתוך הרומן הגרפי "היי, מישהו שומע אותי" מאת אורית עריף

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן