תפילה חזותית – חאגית שמעוני
מה היה קורה אם אותיות היו מתפללות?
שוכחות מהכול וחוות התעלות רוחנית?
חוויה מיסטית-חזותית ביהדות אינה מתקיימת במישור אחד עם הציווי האוסר ליצור כל פסל ותמונה. לא בכדי הפכנו לעם הספר. האותיות ביהדות מקבלות משמעות אחרת. משמעות בעלת עוצמה, משום שרק המילה יכולה לייצג פשט, רמז, דרש וסוד. האותיות משמשות כאמצעי להעברת תוכן רוחני, ומייצגות את הדו שיח החוזר ונשנה בין מטה ומעלה ובין ממשי למופשט.
במחזור תפילה יומי ישנן שלוש תפילות מרכזיות: שמע, קדיש ותפילת שמונה עשרה, החוזרות כמנטרות ומחזקות את הקשר בין האדם לאלוהים. בבחינת הגבולות המתקיימים בין שני העולמות הללו הגעתי למסקנה כי כוחה של התפילה, המקצב, הטעמים והטראנס שחש האדם יועברו דרך התבוננות קסומה לתוך עולם סמלים (אותיות), שיתווסף לאותם זכרונות טקסטואליים ויחרט בראשו של המתבונן באופן שיחזק את התכנים הכתובים והתחושות המלוות אותו בתפילה.
מסעי לתפילה החזותית החל בבדיקת מקורותיו של הכתב העברי, הגדרת המושגים סימן וסמל והקשר בינהם, חקירת מבנים גיאומטריים במזמורים במקרא והשוואה לתכנים רלוונטיים הקשורים ברוחניות חזותית בדתות שונות.
נחשפתי לפילוסופיות יהודיות שונות שחיזקו אותי בהחלטות העיצוביות, ביניהן הסקתי כי גורם חשוב ליצירת המיתוס הוא קיומן של תבניות בינאריות (ניגודים משלימים): ראייה ושמיעה, איחוד והפרדה, שחור ולבן, הגותי וחוויתי (אמונה ורגש). כמו כן, גורם חשוב נוסף ביצירת החוויה האקסטאטית הוא הדיבור הכפוי (מקצב התפילה הנקבע ע”י שליח הציבור והקהל שבסביבת המתפלל).
במסגרת זו, התפילה היא השער להתעלות הרוחנית.