החתונה המעופפת של ציוני ברית המועצות

"פנינו לעבר שדה התעופה. היה זה בוקר יפה להפליא, יפה – אך זר: בוקר זר בארץ זרה"

"פנינו לעבר שדה התעופה. היה זה בוקר יפה להפליא, יפה – אך זר: בוקר זר בארץ זרה. ואילו ארצי שלי, הארץ שציווה האל לאברהם ולזרעו, היתה רחוקה ממני מרחק אלפי מילין. זכרה לא מש מלבי, ועתה הייתי צועד והולך, ממלא את המצווה: "לך-לך"… ללכת, לשוב הביתה – או למות." (יוסף מנדלביץ', מבצע חתונה: מאבקו, מעצרו ושחרורו של אסיר ציון)

כך תיאר יוסף מנדלביץ', אחד מחברי הקשר שנועד כ"מבצע חתונה", את יום המבצע – ה-15 ביוני 1970. הוא וחבריו לקשר ידעו מה יהיו ההשלכות הנוראיות שיחוו במידה ותכשל תכניתם הנועזת, והבינו שסיכוייהם אפסיים.

​מערכת היחסים הרשמית בין ישראל לברית המועצות הייתה קצרת ימים. עם מותו של סטלין בשנת 1953 החלו להתחמם היחסים בין המדינות, אך לא לזמן רב.

ימים אופטימיים יותר (מאוסף עיריית תל אביב)

בעקבות סדרת הניצחונות המזהירים של ישראל על צבאות ערב ביוני 1967, ניתקה ברית המועצות את היחסים הרשמיים עם ישראל. בזמן שהתעמולה הסובייטית תוקפת את ישראל בארסיות, הבין מארק דימשיץ – טייס לשעבר בצבא הסובייטי ויהודי-אוקראיני – שמקומו בארץ ישראל. הוא ידע היטב שפריצת "מסך הברזל" שהקימה ברית המועצות לא תהיה דבר קל, ושאינה תתאפשר ללא מאבק.

כרזת מחאה שמבהירה שמצבם של יהודי בריה"מ היה נושא כאוב ומוכר בארץ (מאוסף עיריית תל אביב)

הקבוצה שאיגד סביבו הטייס הסובייטי-ציוני החליטה על מבצע נועז: לעלות על מטוס נוסעים במסווה של חתונה משפחתית גדולה, ומשעה שהמטוס באוויר – להשתלט עליו ולהנחיתו בשוודיה. הייתה זו יותר מתכנית בריחה נועזת. הפעילים הציונים תיכננו לקיים שם מסיבת עיתונאים בינלאומית. הם גם הכירו באפשרות הסבירה יותר: שהק.ג.ב. יחדור לשורותיהם ויסכל את המבצע מבעוד מועד.

היות שהיו מוכנים לסכן את עתידם לטובת מטרה גדולה, הם היו משוכנעים שגם אם ייתפסו, המבצע שאליהם יצאו יעיר את דעת הקהל העולמית מתרדמתה ובכך יסייעו במעשיהם לעליית יהודי ברית המועצות אל מדינת ישראל.

סיפורה של סילווה זימנסון, חברה בהתארגנות שנודעה לימים כ"מבצע חתונה", בכתבה מעיתון מעריב, 16 בספטמבר 1974

​תחילה נתמכו דימשיץ וחבריו על ידי ועד הקבוצה הציונית בלנינגראד – ארגון מחתרת ציוני. אולם, ככל שהתקרבה שעת השין, התעוררו ספקות קשים בתוך הוועד הציוני. החשש היה שפעולה בעלת פרופיל גבוה כל כך, גם אם תצלח, עלולה לעורר את זעמה של הממשלה הסובייטית, והיא, בהיותה דיקטטורה רצחנית, לא תחשוש לחסל לאלתר את התנועה הציונית בכל ברית המועצות.

הדיונים הללו הולידו פשרה: הוחלט כי "הוועד הלנינגראדי" יעביר שאילתה לממשלת ישראל, בו יספר לה על התכנית ויבקש את חוות דעתה של הממשלה עליה. נחמיה לבנון, מי שמונה רק זמן קצר לפי כן לעמוד בראש ארגון "נתיב" החשאי על ידי גולדה מאיר, העביר את תשובת ממשלת ישראל לשאלה. על מנת שלא ייחשפו חברי "הוועד הלנינגרדי" באקט של בגידה במולדת הסובייטית, התבקשה ממשלת ישראל להעביר את תשובתה כתשובה לבקשת עצה רפואית. לבנון העביר את התשובה בטלפון: "הפרופסור שהוא סמכות רפואית גבוהה איננו יכול להמליץ על השימוש בתרופה". הוועד השיב שאם כך, הוא מסיר את ידיו מהמבצע. דימשיץ וחבריו החליטו להוציא אותו לפועל גם ללא תמיכת הוועד וממשלת ישראל.

ראש ארגון העלייה החשאי, "נתיב", נחמיה לבנון

אולם, כפי שאכן חשדו בטיסת הניסוי שביצעו, היה הק.ג.ב. על עקבותיהם מזה חודשים רבים. ב-15 ביוני 1970, נעצרו דימשיץ וחבריו לפני שהספיקו לעלות למטוס. הפעילים שהבטיחו לפגוש ולצרף לטיסה בריגה – סילווה זלמנסון, בעלה אדוארד קוזניקוב ובעלי משפחה וחברים נוספים – נעצרו כבר בלילה הקודם.

כותרת מתוך סדרת כתבות שחיבר ישראל זלמנסון על "מבצע חתונה", שהתפרסמה בשנת 1978 בעיתון מעריב
כותרת מתוך סדרת כתבות שחיבר ישראל זלמנסון על "מבצע חתונה", שהתפרסמה בשנת 1978 בעיתון מעריב

המשפט עורר סערה בתקשורת העולמית. כעבור חצי שנה ממעצרם חולקו גזרי הדין הקשים: שני ראשי ההתארגנות – מארק דימשיץ ואדוארד קוזניצוב (שכבר הספיק לשבת לא מעט שנים בכלא באשמת פעילות ציונית קודמת) – נידונו למוות. שאר הפעילים נידונו לתקופות מאסר שנעו בין 4 ל-15 שנים בכלא. דימשיץ ניצל את בימת בית המשפט וטען שלא הוא ולא חבריו הם פושעים, היות ש"כל משאלתי היא לחיות בישראל יחד עם משפחתי ולעבוד בה. אין לי כל ספק שעוד יבוא היום ואזכה להיות בישראל".

ההודעה לעיתונות על גזר הדין מתוך עיתון דבר, 25 בדצמבר 1970

בזכות לחץ בינלאומי כבד, הכולל התערבות ישירה של ממשל ארצות הברית, הומתק עונשם של הפעילים שהתפרסמו ברחבי העולם. בתום תשע שנים בכלא, שוחררו דימשיץ וקוזניצוב בעסקת חילופי אסירים והועברו לניו יורק. משם עשו את דרכם לישראל, להעביר את שארית חייהם במולדת שבחרו.

ההודעה לעיתונות על המתקת גזר הדין מתוך עיתון דבר, 1 בינואר 1971

ממרחק הזמן מעניקה לנו ההיסטוריה פרספקטיבה צלולה יותר על אירועים שחלפו. אמנם נדמה ש"מבצע חתונה" כשל נחרצות – הפעילים אפילו לא הספיקו לעלות על המטוס ומרביתם ישבו שנים ארוכות וקשות בכלא הסובייטי – אך למרות כל זאת, ועל אף שלא היו היחידים שפעלו בברית המועצות, בנכונותם לסכן את עצמם ולפעול ללא חת הם תרמו תרומה משמעותית לקידום המטרה שהציבו לעצמם: העלאת תשומת הלב למצבם המר של יהודי ברית המועצות ועזרה בפתיחת שערי העלייה לארץ.

אם בשנות השישים הורשו מאות בודדות של יהודים לעזוב את בריה"מ, בשנות השבעים הורשו לצאת את הרפובליקה הסובייטית כ-300 אלף יהודים, ויותר ממחציתם עלו ארצה.

 

 

 

הספר שלימד את האירופאים איך לבשל בארץ ישראל

החלוצות והחלוצים שהגיעו ארצה היו צריכים ללמוד מה לעשות עם המצרכים הזמינים במולדת החדשה

מתי בפעם האחרונה כיוונתם בקבוק קטשופ לחיץ לעבר הצלחת שלכם, ולחצתם?

לא, אני לא מתכוונת לנקניקיה בלחמנייה, לקציצת המבורגר, לצ'יפס או לשאר תירוצים מטוגנים שכיף לצרף להם את אותו רוטב עגבניות חריף-מתוק.

אצלי בבית – ואני יודעת שבשלנים אחרים יסכימו איתי – להוסיף קטשופ לצלחת זה מעשה שעלול להתפרש כעלבון למכין המנה. הטבח עבד כדי להשיג מרקם וטעם מסוימים למנה שלו, ועכשיו אתה, הפושע, שופך רוטב תעשייתי שמשנה את הטעם של האוכל. הו! החוצפה!

בעוד שחלקכם תחשבו שהשתגעתי, אני מעוניינת לקחת צעד אחורה ולחזור לתקופה שבה להוסיף קטשופ למזון נחשב הברקה קולינרית.

בשנות השלושים של המאה ה-20 הציפו גלי הגירה יהודית מאירופה ומצפון אמריקה את ארץ ישראל. משפחות ארזו מטלטליהן, ועלו על אוניות שעשו את המסע אל ארץ ישראל. התקווה הייתה אחת: לבנות חיים חדשים, טובים יותר, לעצמם ולבני עם ישראל.

בעבור עקרת הבית היה המעבר מניהול משק בית בתנאי השפע של אירופה ואמריקה לניהול משק ארץ-ישראלי מעבר קיצוני. החיים בארץ החדשה היו קשים, איכות החיים שהכירו בבית נפגמה והמלאכה הייתה רבה: היו אנשים לפגוש, בתים לבנות, אדמה לעבד, שפה ללמוד ואין-ספור מכשולים להתגבר עליהם.

מה עושים עולים המבקשים להרגיש בבית במקום מושבם החדש? בין שמדובר בקציץ הבשר המשובח של אימא ובין שבמרק העוף הסמיך של סבתא, פתרון בדוק הוא להכין אוכל מהסוג שמביא עימו זיכרונות מנחמים. העולים גילו עד מהרה שעם הסחורה המקומית של הארץ לא תמיד אפשר לשחזר את הטעמים והריחות של המטבח הביתי מארצות מוצאם.

כאן נכנסת לתמונה ד"ר ארנה מאייר, סופרת פורה ומורה לבישול ולתזונה בבית הספר למדעי הבית בעמותת ויצו. כבר לפני שנת 1933, השנה שבה עלתה ארצה, פרסמה ד"ר מאייר באירופה שורה של מאמרים על הדרך הנכונה לנהל משק בית. בשנת 1937, כתבה ד"ר מאייר ספר המאגד את כל הידע הנחוץ לעולה הטרייה לארץ ישראל, המבקשת להקים ולנהל משק בית במולדת החדשה.

"איך לבשל בארץ ישראל" נחשב לתנ"ך של עקרת הבית המבקשת להתאקלם בארץ. הספר הודפס כך שמצידו האחד מופיע הטקסט בגרמנית ובאנגלית, ומצידו השני בעברית. ניכר שד"ר מאייר רצתה להקל על הקוראת, ולכן הוסיפה חלקים מועילים כגון טבלת המרת מידות, כמויות הגשה, ואפילו מילון קצר הכולל מילים חשובות המתורגמות מאנגלית וגרמנית לעברית.

"כי ההבדלים שבאקלים ויתר התנאים הנובעים ממנו מכריכים את האשה הבאה מאירופה לשנות את אורח החיים שהיא רגילה בו ובכלל זה גם את אופן הבישול. והגשמת השנוי הזה קשה יותר מכפי שהדבר נראה", כתבה ד"ר מאייר בהקדמה לספר.

ד"ר מאייר ביקשה לתת מענה לעקרת הבית המוצאת את עצמה כורעת תחת נטל ניהול הבית, הדאגה לבריאות בני המשפחה והרצון להאכילם במזון בריא ומזין. הפתרון שלה? עזבי את אירופה ואמצי לך עולם קולינרי חדש בארץ ישראל.

"הגיע סוף-סוף הזמן שאנו, הנשים, ננסה ביתר מרץ, מאשר עד כה, לשחרר את מטבחנו מאותה מסורת-הגלות שדבקה בו, במדה שאינה מתאימה לתנאי ארצנו ושנחליף מתוך הכרה את המטבח האירופי במטבח ארצישראלי בריא".

הספר כולל פרקים מעמיקים על בישול באמצעות שמן ירקות במקום חמאה, כיצד לנווט בעולם האקזוטי של התבלינים המקומיים וכיצד לבשל נכון עם חשמל. רק בסוף הספר כללה ד"ר מאייר מתכונים למנות עיקריות, צדדיות, קינוחים ושתייה. כל המתכונים בחלק זה הותאמו לעקרת הבית הנסמכת רק על תוצרת מקומית.

אוקי, אתם ודאי שואלים את עצמכם מה לכל זה ולקטשופ?

ד"ר מאייר היא תומכת נלהבת של הקטשופ. בספרה היא ממליצה המלצה חמה לנשים להוסיף את הרוטב האדום מעת לעת למתכונים בספר, כדרך "להחמיא" לטעמי המנות. זה גם לא מזיק שהצבע האדום נחשב, לטענת המחברת, צבע קישוט נעים המשתלב במנות רבות.

לדעת ד"ר מאייר, "אין זאת אלא בשר עגבניות שהוכן באופן עקורי (סטרילי) יחד עם תבלין נעימים ופיקנטיים וזהו כידוע כקטשופ-עגבניות מתוצרת 'עסיס.' בעלת-הבית מוצאת בזה לא רק אמצעי-תבול בלבד אלא גם תוספת עשירה בויטמינים, כי כידוע שייכת העגבנייה לאותם הפירות המעטים שהויטימינים שלהם נשמרים בהם כמעט במלואם גם לאחר עיקיר (סטרליזציה), מלבד זאת הצבע האדום מוסיף מראה נעים לתבשילים".

פרסומת לחברת "עסיס" מתוך הספר "איך לבשל בארץ ישראל?", מתוך אוספי הספרייה הלאומית

עוד לא הזיקה העובדה שחברת עסיס, יצרנית הקטשופ הארץ-ישראלי הנמכר ביותר באותן השנים, סייעה במימון ובהוצאת הספר.

פרסומת לקטשופ של חברת "עסיס", מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

ובכן, לאלו מאיתנו שתמיד חייבים קטשופ בצלחת, זכיתם בזאת באישור גורף ממומחית – אישור המקבל משנה תוקף לאלו הגרים בישראל או לאלו המחפשים תוספת לבשר או לדג. אם מדובר בכם, ממליצה ד"ר מאייר, "רוטב לבשר ולדגים דיה לכך מלא כף אחת, ולשם יתר פיקנטיות אפשר לשים מ-2-3 כפות הכל לפי טעם האיש".

 

עולם האוכל היהודי

לדף הפרויקט המיוחד

"דיי יידישע קוך"

הדגן שהציל את ישראל

מדוע רשימת קניות מימי הביניים נכתבה בצד האחורי של גט?

 

הסערה סביב פתיחת הסופרמרקט העברי הראשון

"הסופרמרקט ינשל אנשים ממקור פרנסתם" או "גן עדן לעקרת הבית"?

סופרמרקט

הודעה על פתיחת הסופרמרקט הראשון ברחוב בן יהודה בתל אביב. אוגוסט, 1958

דמיינו לכם את הסיטואציה הזו: אולם שלם שכולו אוכל. כל אחד יכול פשוט לקחת ולשים בעגלה את מצרכי המזון שהוא רוצה. בלי תיווך, בלי שבעל המכולת יצטרך לשלוף אותו מהמדפים. איש הישר בעיניו יעשה.

באמצע שנות ה-50 נפל דבר בישראל, כאשר החלו לצוף הידיעות הראשונות כי הסופרמרקט יעשה עלייה לארץ ישראל. היזמים טענו כי הסופרמרקט יהיה לא פחות מאשר "גן עדן לעקרת הבית", אך בארץ ישראל הצעירה ממש לא אהבו לשמוע על היוזמה החדשה. השנים 1958-1957 כללו מחאות וקפמיינים זועמים נגד היוזמה, כאשר הסוחרים והקמעונים היו הראשונים להתנגד – הסופרמרקט יחסל אותנו – זו הייתה טענתם המרכזית.

אבל היו עוד ועוד טענות נגד נטע הזר שרצה להשתקע בישראל. מבט חטוף באתר העיתונות ההיסטורית שלנו חושף חלק מההתנגדויות:

סופרמרקט

 

סופרמרקט

הגדיל לעשות עיתון הימין "חרות" שהאשים את השמאל בחרפת הסופרמרקט:

סופרמרקט
לחצו על התמונה לכתבה המלאה

בשלב כלשהו המחאה יצאה מהעיתונים ועברה לרחובות, הסוחרים החלו להפגין; להם היה ברור: הקמת סופרים בערים תביא לכך שאין יותר צורך במכולות ובחנויות הנוחות.

סופרמרקט

אך השיא היה כמובן ביום שייכנס לספרי ההיסטוריה: 29 באוגוסט 1958, אז פתח את שעריו הסופרמרקט הראשון בארץ ישראל ברחוב בן יהודה בתל אביב. מהצד האחד – מאות צרכנים שחיכו והסתערו על דלתות הסופרמרקט מיד בפתיחתו, ומהצד השני מאות סוחרים שהפגינו נגד הפתיחה. המאבק אפילו הגיע לאלימות פיזית וזריקת אבנים על שמשות הסופר.

סופרמרקט
לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

סופרמרקט
פתיחת הסופרמרקט העברי הראשון בבן-יהודה, תל אביב. אוגוסט, 1958. צילום: הצלמניה

הבלגן הגדול ביום הפתיחה אפילו הביא את הנהלת הסופר להוציא הודעה חריגה בעיתונות:

סופרמרקט

הסופרמרקט נפתח והעולם לא קרס. בזה אחר זה נפתחו סופרמרקטים בחיפה, בירושלים, ובשאר ערי ישראל. והמתנגדים? – הם הבינו שהקרב הוכרע והסופרמרקטים נעשו חלק משגרת יומנו.

 

 

כתבות נוספות

בואו לפתור את התשבץ העברי הראשון!

הכירו את הרמזור העברי הראשון!

פלא בירושלים: אוטומוביל!

סולניק מלך ישראל!

שמואל סולניק ביקש לשחזר את ממלכת ישראל העתיקה. ומי יחבוש את הכתר? הוא כמובן!

שמואל סולניק יצר לעצמו סמל אצולה, שבו נראה גור אריה יהודה כשמעליו כתב מלכות

מחד, שמואל סולניק היה בחור שאפתן. עם זאת, אי אפשר באמת לכונן מחדש שושלת מקראית עתיקה, בלי מעט חוצפה.

הצעיר המטופח לא נראה שייך כל כך בנוף הפשוט של ארץ ישראל המנדטורית, על בנייניה הצנועים, רחובותיה הצרים והמאובקים והשווקים המלוכלכים.

אבל סולניק היה טיפוס של נעמיד-פנים-ובסוף-זה-יצליח. הוא התנהל כמו בן אצולה אירופי – לבש חליפות איכותיות, סירק את שיערו לאחור ונהג במכונית יקרה, בתקופה שבה מכוניות היו מצרך נדיר בירושלים.

שמואל סולניק טען שהוא יורש לכס המלוכה של ממלכת ישראל העתיקה. התמונה מתוך ספרו של סולניק "מלכות ישראל – מלכות בית דוד לאור מציאותנו היום" (עברית, דפוס שרגא וינפלד, ירושלים 1942)

סולניק נולד בשנת 1910 בעיירה קאליש (Kalisz) שבפולין. אביו, הרמן סולניק, היה סופר ופעיל ציוני מקומי, ואימו, גיטל, הייתה מורה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, היגר שמואל לפריז כדי ללמוד רפואת שיניים בסורבון. ואולם, עד מהרה פלשו הנאצים לבירה הצרפתית והסטודנט היהודי הצעיר נמלט לשווייץ כדי להמשיך בלימודיו.

בתחילת שנות הארבעים התגלגל סולניק לבסוף לארץ ישראל, התיישב בירושלים והחל לעבוד בתור רופא שיניים. באותם ימים הגיעו לידיו מסמכים שהאמין כי הם מוכיחים שמועה ארוכת ימים במשפחתו – שמוצאה של משפחת סולניק מגיע למעשה מדון יצחק אברבנאל, המדינאי, הפילוסוף ופרשן המקרא היהודי הדגול, שהיה במאה החמש-עשרה שר אוצר למלך אפונסו החמישי מפורטוגל.

כבר לפני דורות רבים, בני משפחת אברבנאל עצמם טענו כי הם נצר לדוד המלך, וכאן זיהה שמואל סולניק את ההזדמנות הגדולה שלו.

סולניק התחקה אחר מוצא משפחתו, עד לדון יצחק אברבנאל, בן המאה החמש עשרה, שטען בעצמו שמוצאו מבית דוד

בעת ההיא כבר ניכר שסע פוליטי בין הציונות הסוציאליסטית של דוד בן גוריון משמאל לבין הציונות הרביזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי ובן טיפוחיו, מנחם בגין, מימין.

סולניק החל בניסיונות לשכנע את אחיו העבריים שהם מבזבזים את זמנם במחלוקות הפוליטיות האינסופיות הללו ובלוחמנות מטופשת.

אחרי הכול, למה לטרוח? הרי ניצב לפניהם המועמד המושלם להנהיג את לידתה-מחדש של הריבונות היהודית במולדת העתיקה – לא אחר מיורש בשר ודם לכסאו של דוד המלך!

בשנת 1942 שטח סולניק את טיעונו בספר "מלכות ישראל – מלכות בית דוד לאור מציאותנו היום" (דפוס שרגא וינפלד, ירושלים 1942).

החלק הראשון בספר הטרחני מזכיר את אילנות היוחסין המקראיים מספר בראשית ומהברית החדשה, והוא פורש בשיטתיות היסטוריה קצרה של כל אחד מאבות-אבותיו של סולניק – החל ברב שמואל אברבנאל, סבו של דון יצחק – ומדגים כיצד כל דור של משפחת אברבנאל הוליד את הדור הבא אחריו. הוא מספר על ענף מסוים במשפחה שהתיישב בעיר סלוניקי (מקור השם 'סולניק'), ומסביר כיצד נדדו צאצאיו של אותו ענף למזרח אירופה, ששם נולד לבסוף אביו של שמואל, הרמן.

כמה עמודים לאחר מכן, כתב סולניק בענווה:

"עד היום חיות בינינו משפחות, ואגרות יחוסין בידיהן, המגיעות לתקופת המלכים בישראל. כמשל, עלי להצביע על משפחת סולניק, שמוצאה ממשפחת דון אברבנאל הספרדי, וידוע הרי שבידו היתה תעודה המאשרת את מוצאו מדוד המלך. […] למרות הגרושים והפרעות לא נפסקת שלשלת היחוסין, והעם העברי נושא בדמו את כתר המלוכה בגאון!"

ספרו של סולניק אפילו נשא את החותם המלכותי שלו – גור אריה יהודה שואג, שצועד באופן מאיים וחושף את שיניו, ומעליו כתר מלכות שעליו הוצב מגן דוד. אולי לא המעודן שבסמלים, אבל כאמור – האיש רצה להיות מלך.

Beneath the sigil in his book, Solnik wrote: Let the "Lion of David", on a field of blue and white, this symbol of national unity and honor, fly amongst the flags of the nations
החותם המלכותי. מתוך ספרו של סולניק "מלכות ישראל – מלכות בית דוד לאור מציאותנו היום" (עברית, דפוס שרגא וינפלד, ירושלים 1942)

טענותיו היומרניות של סולניק הפכו אותו מושא לסקרנות בירושלים המנדטורית. הוא ואשתו, סימה, נהגו לארח מסיבות מפוארות לאליטה העברית בביתם שבשכונת רחביה, ודווח כי גם שרי ממשלה נכללו בין האורחים הרבים. התקשורת המקומית מצאה את סולניק ואת שאיפותיו משעשעים למדי, ולעיתים קרובות הוא כיכב בטורי רכילות כאלה ואחרים. ואולם, חרף התחככויותיו הקלות בתהילה, נראה שלא ממש עלה בידו לשכנע את חבריו היהודים שהם זקוקים למלך.

ההיסטוריה מלאה במלכים שנסחפו לשלטון על גלי תמיכה המונית תודות לכריזמה האדירה שבה ניחנו, אבל סולניק לא נמנה עימם. הוא גם לא פיקד על צבאות כלשהם שיכלו לכבוש לו את הכס בדרך החרב, אף שפעם נטען ששכנע כמה חיילים להצטרף אליו אחרי הילולת פורים רוויית אלכוהול, לכמה שעות לפחות (ראו להלן).

ידיעה קצרה מתוך ה'פלסטיין פוסט', מיום 17 במרס, 1949, המספרת כי יותר מ-150 חיילים חתמו על עצומה הקוראת לשחזר את המשטר המלוכני בארץ ישראל תחת הנהגתו של סולניק, בעקבות מסיבת פורים שייתכן ויצאה משליטה. האירוע השתוי לא התברר בסופו של דבר כ"נקודת מפנה בהיסטוריה הישראלית…", למרות דבריו של הטוען לכתר שצוטט בידיעה.

ואולם, נתיב אחר למלוכה נראה היה המתקבל יותר על הדעת באותה עת.

בראשית 1946 החלה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל את עבודתה באזור. הוועדה הורכבה מנציגים בריטים ואמריקנים, שחברו אלה לאלה בירושלים כדי לבחון את שאלת ההגירה היהודית לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה ולהמליץ בעניינה, וגם בעניין עתידה של ארץ ישראל המנדטורית.

David Ben Gurion speaks before the Anglo-American Comittee of Inquiry. Photo courtesy of the David B. Keidan Collection of Digital Images at the Central Zionist Archives
דוד בן גוריון מעיד בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית. התמונה באדיבות אוסף התמונות הדיגיטליות על שם דוד ב' קידן בארכיון הציוני המרכזי

שמואל סולניק הבין שזוהי ההזדמנות שלו לשכנע את המעצמות הגדולות בעולם שראוי להושיב את משפחתו על כס המלכות העתיק של ישראל. עם זאת, בשלב זה הוא שינה מעט את עמדתו. ייתכן שהבין שמאמציו הקודמים נתפסו כניסיון לקידום עצמי, ולכן כעת הציע מועמד אחר לכס – בנו, עמנואל הראשון, שנולד שלוש שנים קודם לכן.

לאחרונה התגלתה בארכיון הספרייה הלאומית טיוטה מוקדמת של מכתבו של סולניק לוועדה האנגלו-אמריקאית, שהוקלדה במכונת כתיבה, בצירוף תוספות ותיקונים בעט המציינות שגיאות הקלדה וטעויות אחרות.

מכתבו של שמואל סולניק לוועדה האנגלו-אמריקאית, שבו הוא מבקש שבנו, עמנואל, יוכתר למלך. אוסף הספרייה הלאומית

סולניק, שכמובן רק ביקש להקל על חייהם של כל המעורבים, הצביע על המעשיות הפשוטה שברעיון שלו כבר בפסקאות הראשונות (תוך הדגשת חסרונותיה של השיטה הדמוקרטית הייצוגית):

"העולם כולו, והעולם האנגלו-אמריקאי במיוחד, יוכל למצוא בקלות רבה יותר שפה משותפת עם השושלת המלכותית, בנוגע למגוון בעיות כלכליות ואחרות, מאשר עם עשרות סיעות, קבוצות ומפלגות יהודיות."

סולניק מסביר מדוע המלוכה תהיה פיתרון קל ומעשי יותר מבחינת כל הנוגעים בדבר. אוסף הספרייה הלאומית

נראה שסולניק קיווה לשכנע נוצרים ציונים כלשהם, שאולי היו מהפקידים הבריטים והאמריקנים, לתמוך בתוכנית המלוכנית שלו:

"הנצרות תומכת באידיאולוגיה של מלכות ישראל. במיוחד תומכת ברעיון הכנסייה האנגליקנית, שמתבססת בעיקר על התנ"ך ומכירה בקשר שבין ממלכת ישראל לבין בית דוד.

לפיכך, הכנסייה תוסיף לתמוך ולהכיר במלך היהודי עמנואל הראשון, ובכך תביא לשביעות רצון מלאה של האומה היהודית."

סולניק הבטיח להגן על האינטרסים של המערב וניסה לדבר אל נוצרים ציונים. אוסף הספרייה הלאומית

אשר לניהולה בפועל של הממלכה עד שהמלך הצעיר יגיע לפרקו:

"הוועדה – בהתאם להבטחתם של האל ושל הנביאים, תשקול בכובד ראש כינון ממלכה יהודית של בית דוד, שבראשו עוצרים זמניים. העוצרים, שלושה במספר, יחליפו את ממשלת המנדט בארץ ישראל בתפקידיה. […]

[…] העוצרים לממלכת ישראל יהיו האישים הבאים:

  1. ד"ר חיים וייצמן
  2. אריה אלטמן
  3. שמואל סולניק

לראשות הממשלה ימונה דוד בן גוריון."

Solnik signs off, not before naming himself a member of a proposed three-man regency to rule in the name of his son Emmanuel. The National Library collections
סולניק מסיים את המכתב, לא לפני ש שהוא ממנה עצמו לחבר בחבר-העוצרים המשולש, שישלוט בשם בנו, עמנואל הראשון. אוסף הספרייה הלאומית

אך למרבה הצער, הוועדה לא התרשמה מטיעוניו של שמואל בזכות השיטה המלוכנית – לא רק שהמלצותיהם הסופיות לא כללו את ייסודה של ממלכה יהודית, אלא שהוועדה נמנעה כליל מהמלצה על הקמת מדינה יהודית, אף שבסופו של דבר – העניינים הסתדרו אחרת.

נראה שסביב שנת 1949 כבר הרים סולניק ידיים, והעיתונות המקומית דיווחה כי הטוען לכתר שיגר מברק לחיים וייצמן, ובירך אותו על מינויו לנשיא המדינה הצעירה – מעשה שנתפס כוויתור על כל טענה לכתר.

תמונתו של יורש העצר המוצע, עמנואל הראשון, בנו של שמואל סולניק, הופיעה במהדורת העיתון 'מעריב' ב-1 במרס, 1949

מי שראה עצמו מלך נותר רופא שיניים פשוט, עזב את ירושלים, העתיק את מרפאתו לעיר נתניה שלחוף הים התיכון ושקע בתחביבו האחר: איסוף בולים.

סולניק עתיד היה לעזוב עד מהרה את הארץ לטובת קנדה, שם חי כמעט שני עשורים, ושם עדיין מתגוררים כמה מבני משפחתו. הוא שב לישראל בשנת 1969 אבל נפטר שנתיים לאחר מכן משבץ.

השאיפה לממלכה יהודית תחת הנהגת צאצאיו, נותרה חלום.

הכתבה הוכנה בסיועה של איימי סימון, מקטלגת במחלקה לשפות זרות של הספרייה הלאומית.