"האנדל ערליך" – מונופול אליבא דסאטמר

דווקא כשנראה שזה מצליח לך, את מגלה שיש דרך אחרת לחלוטין לשחק "מונופול": דרך שבה הכסף והנכסים הגשמיים חשובים הרבה פחות

הם אף פעם לא האמינו בך באמת. תייגו אותך מההתחלה כסתם עוד ילדה ששקועה בהזיות על אימפריות נוצצות, מנסה לצוף באוקיינוס מלא כרישי נדל"ן. אז את עושה מה שמוטל עלייך, מוכנה לסכן הכול עם כל זריקת קובייה. מתפללת לא לגמור את הלילה בתא מעופש בלי זכות לעבור בדרך צלחה.

דווקא כשנראה שזה מצליח לך, את מגלה שיש דרך אחרת לחלוטין לשחק "מונופול": דרך שבה הכסף והנכסים הגשמיים חשובים הרבה פחות.

​כשרשמה מגי ליזי בשנת 1903 פטנט על משחק הקופסה שהמציאה, משאת נפשה הייתה ללמד ילדים רכים בשנים על זוועות הקפיטליזם. בתור תומכת נלהבת של הכלכלן והפוליטיקאי הפרוגרסיבי הנרי ג'ורג', ניצלה מגי כל דקה שלא הוקדשה לעבודה או לשינה כדי לייצר את המשחק. מי ששיחקו בו גילו במהרה שממציאת המשחק כלל לא ניסתה להחביא את דעותיה. היו שתי דרכים אפשריות לשחק: האחת – חתירה להקמת מונופול שיחסל את כל המתחרים, והשנייה – יצירת שיתופי פעולה כך שכל השחקנים ירוויחו.

בשנת 1935 קנו האחים פרקר את הפטנט על המשחק ובתוך שנה השתנה המשחק מן הקצה אל הקצה וה"מונופול" המוכר והאהוב יצא לאור. מעתה הייתה רק דרך אחרת לנצח במשחק: הקמת מונופול מצליח שיביא את המתחרים האחרים לפשיטת רגל. המשחק הישן באריזה החדשה הפך לסנסציה אדירה: בתקופת "השפל הגדול" שבה נפגעה פרנסתם של מיליוני אמריקנים, האפשרות להפוך לבעל קרקעות אמיד ולו על גבי לוח המשחק, קסמה כנראה לשחקנים רבים. המשחק האנטי-קפיטלסטי נעשה עתה לסמל הקפטיליזם האמריקני.

שלל גרסאות ומהדורות של מונפול ראו אור במהלך השנים, אך את אחת הפרשנויות המעניינות ביותר למשחק, העניקו לנו חסידי סאטמר בארה"ב כשיצרו את הגרסה שלהם למשחק הקלאסי וקראו לו "האנדל ערליך", או בעברית – "סחור בהגינות!"

משחק קופסה למספידי היידיש

באמצע שנות התשעים זכה המונופול לתרגום מספר 27 והפעם ליידיש! היה זה הרבה יותר מתרגום משפה לשפה: ב"האנדל ערליך" החליף עולם הערכים של קהילת סאטמר את שיר ההלל לקפיטליזם. את הכיף שבדחיפת המתחרים אל סף פשיטת רגל (ואולי עם קצת מזל ותכנון נכון, גם הרבה מעבר לשם) החליפה הדבקות בחוקים ובמנהגים של חסידות סאטמר.

הגרסה הסאטמרית למונופול: האנדל ערליך

קהל היעד של המונופול של סאטמר היו ילדות מגיל שמונה ומעלה. המטרה הייתה לחנך ולהדריך את האמהות לעתיד לאור הערכים, האיסורים והמנהגים של החסידות. המשחק כוון אל הילדות ולא אל הילדים כי אלה היו פטורים ממשחקי קופסה והוטל עליהם לעסוק בלימוד תורה.

דוברי עברית מודרנית לגי-הנם!

נדל"ן בקרקוב, קופת צדקה וטיול לגהנום

כבר ממבט ראשון ניכרים ההבדלים בין המונופול המוכר והאהוב לגרסתו הסאטמרית: אם בגרסה הישראלית יזכו השחקניות והשחקנים לרכוש נדל"ן מובחר באזורים כמו תל אביב, ירושלים וחיפה, המקומות הניתנים להשכרה ולקנייה ב"האנדל ערליך" הם מעוזי העבר של חסידות סאטמר – קרקוב ולובלין – הקהילות שחרבו בזמן השואה, או אנטוורפן, לונדון ומונטריאול – מקיבוצי החסידות הגדולים ביותר בזמן הזה. בת המזל שתנחת על המשבצת הנכונה תוכל לרכוש אפילו את השטריימל היחיד במשחק – חנות לממכר כובעי השטריימל הייחודים של הגברים בקהילה.

קרקוב, לובלין, הכנסת אורחים, חשבון נפש וצדקה

את הרכישות המסחררות שלהן תבצענה הנערות באמצעות שטרות כסף ייחודיים: כל שטר מכיל משפט ביידיש המלמד את השחקנית אחד מערכי הקהילה. בתרגום לעברית: "חיי חיים של אדיקות ותצליחי", "עם אמון באל כל הדאגות נעלמות" או "אל תדאגי, תאמיני ותהיי שמחה".

במשחק יש הרבה צדדים חיוביים כמו "עשיית צדקה" – המשחק חוזר ומורה לנערות לתרום חלק מהכנסתן לעזרה לנזקקים: 200 דולר מהאלפיים שמקבלות השחקניות מועברים אוטומטית ל"קופת הצדקה". כך גם לגבי כל מעבר ב"דרך צלחה" – 25 דולר מתוך ה-250 שמקבלת כל שחקנית הם קודש לעניים. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שהמשחק נועד לנערות החברות בקהילה הנסמכת רבות על עזרה הדדית.

אך לא הכל חיובי ב"האנדל ערליך": התיאולוגיה והמסורת הסאטמרית משתקפת בצורה הטובה ביותר במיקום מרכזי על הלוח: "הגי-הנם". אם בגרסה המוכרת יישלח השחקן לכלא בלי הזכות לעבור בדרך צלחה, בגלל שדרך על משבצת הכלא או כי הרים כרטיס המורה לו על כך, השחקנית חסרת המזל של "האנדל ערליך" תשלח לגיהינום, שבו תאלץ לחכות שני תורות בזמן שהיא מתבשלת בלהבות בגלל שהפרה (לפי הכרטיס שאיתרע מזלה והרימה) שלל איסורים בתקנון החסידי: לא הקפידה על הכשר מחמיר בארוחת השבת שבישלה, דיברה אנגלית או עברית מודרנית – שפתם השנואה של הציונים – ועוד כהנה וכהנה איסורים.

לך לגי-הנם בלי זכות לעבור בדרך צלחה

מה קורה למשל, אם שחקנית מוצאת את עצמה חסרה במזומנים? ב"האנדל ערליך" היא יכולה ללוות 300 דולר מקופת הגמ"ח שהוקמה לשם כך. זה אולי ההבדל הבולט והמרתק ביותר בין ה"מונופול" המוכר לבין "האנדל ערליך" – משחק שבו עשיית כסף היא מטרה משנית לחלוטין.

הקול היהודי קובע: "פרעזידענט לינקאלן" חייב ללכת!

אחת מנקודות השבר של מלחמת האזרחים האמריקנית הגיעה לקראת בחירות 1864: הנשיא המכהן אברהם לינקולן ידע היטב שאם יפסיד בבחירות, ייבחר במקומו נשיא חדש שיחתור לפשרה עם הקונפדרציה. עתידה של ארצות הברית היה תלוי בתוצאות הבחירות האלה. הרחק הרחק מזירת העימות המדמם, חשבו יהודי מזרח אירופה בצורה שונה לחלוטין על נושאים אלה

כרזת בחירות של המפלגה הרפובליקנית, שנת 1864

השבעתו של אברהם לינקולן לנשיאות ארצות הברית בשנת 1861 הייתה הזרז שהוביל לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. אחת אחת פרשו מדינות הדרום מהברית משנודע להם שהמועמד שהציב במוקד קמפיין הבחירות שלו את עצירת התפשטותה של העבדות לטריטוריות האמריקניות החדשות, הוא זה שנבחר לנשיאם.

הנשיא הטרי ניצב בפני האתגר הגדול ביותר שניצב בפני נשיא אמריקני מכהן: מלחמת אזרחים. בתור פוליטיקאי ומדינאי מחונן ידע לינקולן שלא מדובר אך ורק במאבק מול אויבים מבחוץ: על כל צעד ושעל נתקל לינקולן בהתנגדות מסיעות רבות ושונות – רפובליקנים רדיקלים אשר דרשו נקמה בדרום המורד, דמוקרטים מתונים שנאבקו להפסקת המלחמה ושימור העבדות ומתנגדים נחרצים יותר שהיו נחושים להתנקש בחייו.

לנוכח המוני ארונות הקבורה והחיילים הפצועים החוזרים מהחזית, הבין המדינאי המחונן שהדרום לא צריך לנצח במלחמה כדי להגשים את יעדיו: שימור העבדות ופרישה מהברית. כל שהקונפדרציה המורדת צריכה לעשות הוא להחזיק מעמד עד שהנחישות הצפונית תתפרק. אחת מנקודות השבר הגיעה לקראת בחירות 1864: לינקולן ידע היטב שאם יפסיד בבחירות, ייבחר במקומו יריבו מהמפלגה הדמוקרטית ג'ורג' מקללן אשר יחתור לפשרה עם הקונפדרציה. עתידה של ארצות הברית היה תלוי בתוצאות הבחירות האלה.

הרחק הרחק מזירת העימות המדמם, חשבו יהודי מזרח אירופה בצורה שונה לחלוטין על נושאים אלה.

"פרעזידענט לינקאלן" מחרחר המלחמה

העיסוק הנרחב ביותר בבחירות הקרבות באמריקה דווחו מעל דפי 'המגיד'. כתב העת שהוקם בפרוסיה המזרחית שם לעצמו מטרה (כפי שציין בשערו) לספר "ליעקב (הכוונה לעם ישראל) מהנעשה בכל חלקי תבל בין כל יושבי חלד".

ומה היה ל'המגיד' לספר ליושבי פרוסיה בנושא? הידיעה הראשונה שמצאנו התפרסמה ב-14 בספטמבר 1864.

 

ידיעה שהתפרסמה ב'המגיד' ב-14 בספטמבר 1864

 

לאחר כמה שורות דיווח על מרידות בטוניס ואלגיריה (אלגיריען), משתף 'המגיד' את קוראיו ש"באמעריקא יש תקוה לשלום" כיוון ש"ממשלת ראש ארצות הברית עומדת בפני בחירות". מעניין לגלות שהידיעות על עייפות אזרחי הצפון מהמלחמה הגיעו עד עורכי 'המגיד'. זו כנראה הסיבה שהם חזו את הפסדו של "הפרעזידענט לינקאלן" בבחירות ונצחונו של "איש אחר אשר מחשבותיו כמחשבותיהם בדבר השלום, אז יש תקוה כי יושם קץ אל המלחמה האיומה ההיא".

בהמשך אותו חודש מספק 'המגיד' דיווח ברור יותר לגבי דמותו של אותו איש בעל מחשבות שלום וקובע שדעת הקהל האמריקנית נחלקת בין הנשיא הנוכחי ובין "שר הצבא מאק קלעלאן" אשר אם ייבחר "תשוב החרב אל תערה". אולם אם ישוב וייבחר לינקולן, מזהיר כותב הידיעה, "אז לא תשקוט המלחמה כי אם בהכרת (הכרעת) אחד משני צדדי הלוחמים עד תומו כי מנויה וגמורה בסוד לינקאלן וממשלתו ללחום עם בעלי הנגב (המורדים בדרום) עד רדתם" (המגיד, 21 בספטמבר 1864).

 

ידיעה שהתפרסמה ב'המגיד' ב-21 בספטמבר 1864

 

גם ברוסיה הצארית עקבו היהודים אחר ההתפתחויות הגורליות באמריקה הרחוקה. כתב העת 'המליץ', אשר בחר להיות "לפה לכל דבר הנוגע לכנסת ישראל", דיווח ב-15 בספטמבר 1864 על כינוס פוליטי מעניין בניו יורק אשר במהלכו התאספו "עם רב כמאת אלף איש… ושם נמנו וגמרו לבחור את שר הצבא מאק-קלעלאן לראש הכנסיה על ארבעת השנים הבאות".

'המליץ' הרחיק לכת בהתקפתו את לינקולן והאשים אותו לא רק בהיותו מחרחר מלחמה שאינו מעוניין בסיומה השלו, אלא בהיותו האחראי הראשי (שלא לומר היחיד) בפרוץ המלחמה אשר "אכלה את מבחר הצעירים".

 

ידיעה שהתפרסמה ב'המליץ' ב-15 בספטמבר 1864

 

בסופו של דבר נצחונו בבחירות של לינקולן הוכרע בספטמבר 1864 עם כיבוש אטלנטה בידי יוליסס ס. גרנט, מפקד צבא הצפון שמינה לינקולן. היה זה הניצחון האסטרטגי שסייע לשכנע את אזרחי הצפון בכך שהניצחון הסופי במלחמה קרוב ושארצות הברית תוכל לשרוד את המלחמה הנוראית ולהפוך למדינה אחת שוב, אך ורק אם יימשך המאמץ בכל הכוח.

ב-30 בנובמבר 1864 דיווח 'המגיד' בעצב על הזכייה של לינקולן בכהונה שנייה וקבע כי "בזה אבדה תקות חפצי השלום". רק בכתבה זו מוזכר רצונו של הנשיא לבטל את העבדות.

 

ידיעה שהתפרסמה ב-30 בנובמבר 1864

 

מחברה של הידיעה מוסיף הוראה תמוהה שנתן "הפרעזידענט של יושבי הנגב": בניסיון נואש למנוע את התבוסה הקרבה של הדרום הורה נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דיוויס "לתת כלי קרב בידי כל עבדי-עולם אשר בנגב ללחום נגד בני הצפון." לא ברור מהיכן קיבלו אנשי 'המגיד' את המידע הזה אך הם התייחסו אליו ברצינות תהומית וקבעו שחימוש העבדים מדרום דווקא יסייע להביא את הקץ למלחמה ולעבדות. למרות שדיוויס מעולם לא נתן הוראה זו, הדיווח בכתב העת משקף את הדי התבוסה הקרבה שהגיעו עד מזרח אירופה.

בתשעה באפריל 1865, נכנעו כוחות הדרום בראשותו של הגנרל רוברט אי לי ומלחמת האזרחים הגיעה לסיומה.

 

העיתונות היהודית מספידה "ההרוג האחרון של מלחמת האזרחים"

ב-15 באפריל 1865, חמישה ימים בלבד מקץ מלחמת האזרחים, חמק השחקן ותומך הדרום ג'ון ווילקס בות' אל התא הנשיאותי בתיאטרון פורד וירה בעורפו של אברהם לינקולן. לאחר שירה בנשיא, דקר את מאבטחו האישי באמצעות פיגיון ואז קפץ מהקומה השנייה אל הבמה בניסיון להימלט. המתנקש – ששבר את רגלו בנפילה – הניף באוויר את הפיגיון המדמם וצעק לעבר הקהל בלטינית, "סיק סמפר טיראניס" – כך תמיד לעריצים. הוא ניצל את הבלבול שאחז בקהל על מנת להימלט בשעה שהנשיא מחוסר ההכרה הוצא מהמקום.

בבוקר שלמחרת ההתנקשות, בשעה שהמרדף אחרי בות' התרחב לכל שטחי הצפון, מת אברהם לינקולן מפצעיו. בות' עצמו – שהשבר ברגלו הסב לו כאבים עצומים – הצליח לחמוק מרודפיו מעל לעשרה ימים, ולחצות את הגבול לשטח הדרום המובס. הוא השתכן בחוות טבק בווירג'יניה יחד עם שותף נוסף לקשר, אולם יחידת פרשים של צבא ארה"ב איתרה את השניים וכיתרה את החווה.  השותף שלו לפשע בחר להיכנע, אך בות' התבצר וסירב לצאת ללא קרב – כשהציתו החיילים את בית המסתור שלו, ניסה להימלט תוך כדי ירי , אך נורה בצווארו. מילותיו האחרונות היו, "חסר תועלת, חסר תועלת."

רק עם מותו של אברהם לינקולן, "ההרוג האחרון של מלחמת האזרחים", התחלף הטון הביקורתי של עיתוני ההשכלה במילות שבח והספד. עתה ספדו אותם עיתונים לנשיא עטור ההישגים ופיארו את הניצחון המוחץ במלחמה אשר בזכותו הושג מבוקשו של הנשיא – ביטולה של העבדות באמריקה.

ב-20 ביולי 1865 כתב 'המליץ' ש"הרצח הנורא" היכה "בשלי נפש איש צדק" והביא "גועל נפש בלב כל ילידי תבל לכל דבר הדרומים, לחשבם כחבר בוגדים, שואפי שוד ועיניהם רק אל בצעם, לעשות עושר ומלוכה לא במשפט; הרצח המתועב הזה, אשר כפי הנראה היתה יד רבים וגדולים בו, הוא נחשב לחותם תכנית מלחמת האחים במשך ארבעת השנים".

 

ההספד לנשיא הנרצח, אברהם לינקולן, שהתפרסם ב'המליץ' ב-20 ביולי 1865

 

'המגיד' כהרגלו התעלה מעל כולם בקובעו ש"אין איש באמעריקא אשר לא יודע כי פני לינקאלן לשלום היו מועדות תמיד". (המגיד, 4 ביולי 1866)

 

ההספד לנשיא הנרצח, אברהם לינקולן, שהתפרסם ב'המגיד' ב-4 ביולי 1866

סיפורים מהמכביה: והפעם, על אלופת המכביה שחילטרה כמלכת היופי

ראיון מיוחד שנערך עם לינדה ווימן – האדם היחיד שיכול לספר שעד גיל 17 הספיק גם לזכות במדליות זהב בתחרויות האתלטיקה במכביה וגם בתואר 'מלכת היופי' – וכל זה באותה השנה

לינדה שארפ זוכה במדליית זהב במכביה ה-8

הכתבה בשיתוף המכביה ה-20

"רוב האנשים מדמיינים ספורטאיות כאותן הודפות ברזל מבריה"מ מימי מסך הברזל, אלה שהיו מפוצצות בסטרואידים ושרירים נפוחים", מסבירה לנו לינדה, מביתה שבאוסטרליה, "אבל זה ממש לא חייב להיות ככה. זה לגמרי אפשרי להיות פאשיניסטה ונשית ועדיין להיות סופר תחרותית על המגרש". ולינדה יודעת על מה היא מדברת: כשהיתה בת 16 היא זכתה במדליות זהב במכביה ה-8 באתלטיקה קלה, ושנה לאחר מכן, עם שובה לאוסטרליה זכתה גם בתואר "מלכת היופי של מדינת ויקטוריה" באוסטרליה (אז לינדה שארפ). ואז, ב-1973, היא זכתה בעוד כמה מדליות באתלטיקה במכביה ה-9.

ראשית היתה האתלטיקה

"מגיל צעיר רצתי מהר מאוד. סבא שלי היה מודד לי את הזמנים בזמן הריצה במורד הרחוב שלנו במלבורן. הייתי מהירה יותר מכל הבנים בשכונה! בבית הספר הצטיינתי בריצה ובקפיצות", ווינבורן נזכרת בתחילת ימי האתלטיקה שלה.

בגיל 13 החלה ווינבורן להתחרות באתלטיקה באופן רציני, ובגיל 16 היא נבחרה לייצג את אוסטרליה במכביה ה-8 ב-1969. "אני זוכרת שמאוד התרגשתי לייצג את אוסטרליה ולטוס לישראל עם כל המשלחת הישראלית", היא מספרת. "אף פעם לא אשכח את ההתרגשות שאחזה בי כששמעתי את 'ירושלים של זהב' בפעם הראשונה בחיי בטקס הפתיחה. רעדתי מהתרגשות לפני התחרות ב-100 מטר משוכות – כמה רציתי את מדליית הזהב ההיא!".

לשמחתה, היא זכתה במדליית הזהב במקצה ההוא, והשיגה עוד 2 מדליות כסף בתחרויות. במהלך שהותה בישראל הספיקה גם לפגוש את סבא רבא שלה בירושלים, שהיה בן 96 באותה עתה. בעקבות ההצלחה שקצרה ווינבורן על מגרשי האתלטיקה היא נבחרה, יחד עם 5 ספורטאיות נוספות, לפגוש את גולדה מאיר, ראשת הממשלה באותה העת. "הבאתי לה כמתנה בובה של דב קואלה שהבאתי איתי מאוסטרליה", היא צוחקת.

 

מקבלים את פני גולדה, כתבה מעיתון מעריב שהתפרסמה ב-7 באוגוסט 1969

 

ממלכת המכביה למלכת היופי

לעיסוק בדוגמנות היא הגיעה דווקא ממש במקרה. "ההורים שלי הלכו לערב התרמה לבית ספר יהודי במלבורן, ואמא שלי זכתה בהגרלה לקורס דוגמנות, וכמובן שאני נשלחתי במקומה", ווינמן נזכרת. "הייתי אז בת 16 ולצד האתלטיקה, מאוד אהבתי איפור ואופנה, ובקורס למדתי להתאפר, ללכת כמו דוגמנית, נימוסים, סטיילינג, לדבר לפני קהל ועוד. הקורס היה כיף גדול, אבל לא לקחתי אותו מאוד ברצינות, והייתי הרבה יותר מרוכזת באתלטיקה אז".

להפתעתה, למרות הקלילות שבה לקחה את קורס הדוגמנות, הגוף שארגן את הקורס זיהה את הפוטנציאל שבה, והחליט לרשום אותה כנציג מטעמו לתחרות מלכת היופי של מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה. "היו המון אירועים ומפגשים עם כל ה-83 מתמודדות, והמון ערבים לגיוס תרומות לבתי חולים. מאוד נהניתי להתלבש יפה ומההזדמנות להיות מאוד נשית, בניגוד לבגדי הספורט של האתלטיקה שהייתי רגילה אליהם", היא נזכרת.

לדבריה, ההכנה לתחרות יופי שונה מאוד מההכנה לתחרות אתלטיקה. "לתחרות יופי פשוט בוחרים מה ללבוש, חושבים על תשובות אפשריות לכל מיני שאלות שהשופטים אולי ישאלו, ומתאפרים בזהירות רבה. התחרויות האתלטיות היו סיפור אחר לגמרי. מגיל צעיר השקעתי שעות רבות של אימונים, וככל שהתבגרתי השקעתי גם שעות בהכנה מנטלית. באותן שנים החיים שלי היו האתלטיקה! התאמנתי 5 ימים בשבוע, גם בקיץ וגם בחורף, ובימי הקיץ התחריתי בכמה שיותר תחרויות ואירועים – לעיתים אף 5 תחרויות ביום. בקבוצה שלי הייתי הספורטאית הטובה ביותר, והיה עלי לחץ רב לנצח כל הזמן. במיוחד בתחרויות של המועדונים היהודים, שם השיאים שקבעתי החזיקו מעמד 40 שנה", היא משתפת. "לפני כל תחרות לא הייתי מצליחה לישון מלחץ והתרגשות, והיית נשבעת לעצמי שמחר תהיה התחרות האחרונה שלי. אבל אז הייתי מנצחת או שוברת שיא, והייתי שוכחת את הלילה הקודם ורק סופרת את הדקות עד התחרות הבאה", היא צוחקת.

להפתעת כולם כמעט, ובעיקר להפתעתה, ווינמן ניצחה בתחרות והוכתרה כמלכת היופי של מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה לשנת 1970 בעודה בת 17 בלבד. הפרס היה שווה במיוחד: כרטיס זוגי לטיסה במחלקה ראשונה לטיסה מסביב לעולם. "כמובן שלקחתי את אמא שלי, והיה לנו יחד טיול מדהים בסינגפור, לונדון, פריז, רומא, ניו יורק, לוס אנגל'ס ופיג'י", היא מספרת.

 

מלכת היופי של מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה לשנת 1970, לינדה וונברן (שארפ)

 

הטיול והתהילה כמלכת היופי לא סנוורו את עיניה של ווינמן, ועם שובה מהטיול היא המשיכה להתרכז באימוני האתלטיקה. כאשר שבה והתמודדה במכביה ה-9 של שנת 1973, החוויה הייתה כבר שונה  מאוד מחוויותיה במכביה הקודמת. הפעם ווינבורן לא היתה אוסטרלית אלמונית, אלא מלכת יופי בדימוס ואלופת מכביה מכהנת.

 

מדוע עצובה האצנית האוסטרלית? כתבה מעיתון מעריב שהתפרסמה ב-29 ביולי 1969

 

בהתאם לכך, הפעם היא זכתה בכבוד לשאת את דגל המשלחת האוסטרלית בטקס הפתיחה, אך הישגיה הספורטאים הפעם היו מרשימים פחות, בעיקר בשל פציעה שסחבה איתה, ושמנעה ממנה להשתתף בכמה מהמקצים החזקים שלה. "בסופו של דבר, הודות להרבה משככי כאבים ופיזיותרפיה הצלחתי לזכות בכסף במרוץ ב-400 מטר, וזהב ב-100 מטר שליחים", היא משתפת.

 

לינדה ווינבורן (שארפ) זוכה בגביע נוסף

 

הניסיון שצברה כמלכת ויקטוריה גם הוא לא היה לחינם – מאז הזכייה ועד גיל 21 היא התפרנסה מדוגמנות. "זה בהחלט סייע לי לממן את הלימודים באוניברסיטה", היא צוחקת. עם סיום לימודיה היא פרשה גם מקריירת האתלטיקה שלה.

בן של רב, חזן ו.. שיאן העולם בהרמת משקולות

מי אמר שאנחנו עם של חלשלושים? הכירו את הירושלמי איזק "אייק" ברגר, ואז... קחו צעד אחורה, כי עם היהודי הזה לא כדאי לכם להסתבך.

מתוך: "דבר", 28.4.1961.

הכתבה בשיתוף המכביה ה-20

כשחושבים על שיאני עולם בהרמת משקולות, חזנים הם לא הדבר הראשון שעולה לרובנו לראש (בלי להעליב אף חזן כמובן). אבל בשנות ה-50 וה-60, שלט בעולם הרמת המשקולות המקצועי יצחק (אייזק 'אייק') ברגר. דבר בימיו הראשונים של ברגר לא רמז שהוא עתיד להפוך למרים המשקולות הראשון בעולם במשקל נוצה, שירים יותר מ-363 ק"ג ושישבור כמה שיאי עולם במהלך שנות ה-60. בכל זאת, בראשית ימיו היה תלמיד ישיבה, בנו של רב, ולמד להיות חזן. עד גיל 15 הוא לא הרים משקולות כלל, וגם אז, שהחל להתאמן, היה זה לאור איומים שקיבל מבריונים, וכל שרצה לדעת היה איך להשיב מלחמה.

ברגר נולד בירושלים ב-16 בנובמבר 1936, ובגיל 15 היגר עם משפחתו לארה"ב. עד המעבר לארה"ב לא התנסה בהרמת משקולות. בראיון לאתר האינטרנט של הנבחרת האולימפית של ארצות הברית, סיפר איך הוא הגיע לעסוק בתחום:

"כשהגרתי לארצות הברית היו כמה בריונים, והיה אחד שהוא ואחיו לא הפסיקו להציק לי. באיזשהו שלב נמאס לי מההצקות שלהם. אז הלכתי לחדר כושר היחידי שהיה בעיר שלי, ושם פגשתי בבחור אחד שהיו לו שרירים ענקיים במיוחד. הלכתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה להתאמן יחד איתו ולפתח שרירים כמו שלו. נראה לי שילמתי לו דולר בשבוע כי לא היה לי אז כסף. הוא שאל אותי אם אי פעם התאמנתי ואמרתי לו שלא. הוא אמר שאני נראה שרירי ושאל אם אני מרים משקולות, ואמרתי לו שאני אפילו לא מבין מה הכוונה ב'מרים משקולות'. הוא נתן לי להרים משקולות והתלהב שבפעם הראשונה שלי הצלחתי להרים 55 קילו. הוא אמר לי 'תראה, נראה לי שיש לך פוטנציאל גדול בהרמת משקולות ומעכשיו אני אאמן אותך ואולי תוכל ללכת בעתיד לאולימפיאדה ולזכות בזהב ולהיות האדם החזק בעולם'. זה היה נשמע לי מאוד מלהיב האפשרות להיות האדם החזק בעולם, אבל בעיקר רציתי לנצח את הבריון ההוא שלא הפסיק להציק לי, אז חשבתי שככה אני אוכל לנצח שתי סיפורים במכה אחת".

​ברגר החל להתאמן בקביעות, ובמהרה הסתבר שכפי שחזה אותו מתאמן, ברגר הוא עילוי בתחום. תוך שנים ספורות הפך לאחד ממרימי המשקולות המובילים בעולם, ובמהלך הקריירה שלו השתתף בשלוש אולימפיאדות: מלבורן (1956), רומא (1960), וטוקיו (1964) בהן זכה במדליית זהב ו-2 מדליות כסף. בנוסף, בין השנים 1957 ל-,1964, זכה פעמיים בתואר אלוף העולם, שלוש פעמים היה לסגן אלוף העולם, ופעם אחת זכה במדליית ארד.

 

Isaac Berger Clean & Jerk World Record, Tokyo, 1964 from CrossFit Virtuosity on Vimeo.

 

בהיסטוריה של ארצנו הקטנטונת שמור לברגר מקום מיוחד, ולא רק משום שהחזן הבלונדיני נולד 'אצלנו': הוא האדם היחיד ששבר שיא עולם על אדמת ישראל. זה קרה בשנת 1957, כאשר הגיע לישראל להתחרות במכביה ה-5, כשהוא נמצא בשיאו. תוכניותיו היו שאפתניות: הוא קיווה לא רק לזכות במדליית זהב במכביה, אלא גם לשבור שיא עולמי. לאורך כל הקריירה שלו היה לברגר יריב רוסי עקשן, מנאייב שמו, והשניים התחרו ביניהם על תואר אלוף העולם: פעם ברגר היה מנצח ושובר את שיא העולם, ובתחרות הבאה היה זה מנאייב שהיה זוכה בכל הקופה, וברגר היה מוכתר לסגנו. וכך, ב-1957, היה ברגר נחוש לשבור את שיאי העולם של מנאייב שנקבעו באולימפיאדה במלבורן, ולהשיב לעצמו את הבכורה העולמית.

בטקס הנעילה של המכביה הוא קיבל את מבוקשו: 40 אלף צופים, ביניהם ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, צפו בברגר שובר את שיא העולם. במהלך התחרויות ברגר זכה כמובן במדליות זהב, אך בטקס הסיום, נתנו מארגני המכביה לברגר הזדמנות לשבור את שיא העולם. שני שופטים בינלאומיים הוטסו לישראל, והקהל הרב שימש כעד. תחילה, היה חשש שברגר לא יצליח לעמוד במשימה, שכן בשני נסיונותיו הראשונים כשל, אך בניסיון השלישי, לשמחתם של כולם – הצליח.

"הס הושלך באולם שעה שברגר הניף את המשקולות ולאחר שניות אחדות כשהשופטים הניפו את דגליהם הלבנים, סימן להצלחה, פרצה סערת מחיאות כפיים באיצטדיון כשרבים מהנמצאים ליד ברגר חלקו לו חיבוקים ונשיקות".

(מתוך: "דבר", 25.9.1957)

עד כה, שיאו של ברגר הוא שיא העולם היחיד שנשבר על אדמת ישראל. לאחר סיום המכביה חזר לארה"ב, שם הוא מתגורר עד היום.