הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה והאחיינית של פרויד

תום זיידמן-פרויד הייתה חלוצה בתחום איור הספר העברי בתקופה קצרה ומשמעותית בברלין אחרי מלחמת העולם הראשונה. היא שיתפה פעולה עם ש"י עגנון ועם ח"נ ביאליק, אך רק מעטים בארץ מכירים את יצירתה הנפלאה ואת סיפור חייה הטראגי של האחיינית של פרויד.

איור מתוך "מסע הדג" כתבה ואיירה תום זיידמן-פרויד. הוצאת "אופיר" לספרות ילדים עברית מאוירת, ברלין 1924

יום אחד נרדם אורי במיטתו וגילה שהוא הוֹלֵך בָּרְחוֹב: "בָּתִּים כְּחֻלִּים, אֲדֻמִּים וּטְלוּאִים מִשְׁתַּחֲוִים לְפָנָיו וְכוֹפְפִים גָּג. וּרְאֵה פֶלֶא: בְּיָדוֹ צִנְצֶנֶת וּבְתוֹכָהּ, רְאֵה, הִנֵּה דָג!"

כך נפתח "מסע הדג" ספר הילדים המופלא שחיברה ואיירה תום זיידמן-פרויד, ושתירגם מגרמנית לעברית חיים נחמן ביאליק.

אם השם פרויד זורק אתכם לעולם של רופאים מזוקנים המחטטים בראשי מטופלים השֹרועים על ספה, אתם בכיוון הנכון. זיידמן-פרויד הייתה אחייניתו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, והיא חיברה את "מסע הדג" מתוך היכרות עם עולם החלומות ועולם הלא-מודע. אורי גיבור "מסע הדג", עובר מסע חוצה ימים על גבו של דג דמיוני ומגיע אל ארץ שכולה טוב, מסע עשיר בסמלים יהודיים אבל גם ברמיזות המזכירות את חזונו המפואר של הרצל, "אלטנוילד".

אך מאחורי מסע הדג עומד סיפור אישי כואב, הספר נכתב בעקבות הטרגדיה שפקדה את תום זיידמן-פרויד כאשר אחיה האהוב תיאודור מת בטביעה. לרוע המזל, זו הייתה רק טרגדיה ראשונה בחייה.

 

תום

תום נולדה באוסטריה ב-1892 למשפחת פרויד המפורסמת, משפחה יהודית, בורגנית וחילונית. השם שנתנו לה היה בכלל מרתה גרטרוד, אך בגיל 15 היא בחרה לעצמה שם חדש "תום". המשפחה נדדה לברלין וגם ללונדון, שם למדה תום אמנות. כשחזרה, המשיכה ללמוד במינכן והוציאה לאור את ספרה הראשון ובו שירים פרי עטה ואיורים יפהפיים.

תום התבלטה בתור ציירת ומאיירת כשרונית ומבטיחה. היא העלתה עם אחותה האהובה והיפה לילי, ערבים של סיפורי עמים ושירים לילדים שלוו במשחקים ובשקופיות עם ציוריה של תום. הילדים והמבוגרים נשבו בקסם ציוריה.

 

ספר האלף-בית

במינכן התיידדה זיידמן-פרויד עם ש"י עגנון, גרשם שלום וזלמן שוקן, המפגש איתם הוליד ניסיון מהפכני ליצור ספר על אותיות האלף-בית עם איוריה המודרניסטים שילוו בטקסט של עגנון.

הזיווג לא עלה יפה, כלל הנראה כי עגנון התקשה לכתוב טקסטים פשוטים לפעוטות וכי האיורים של פרויד היו מורכבים מדי.

הספר נגנז, אבל בזכות העבודה עליו גילתה זיידמן-פרויד את הטכניקה האהובה עליה – צביעה ביד על סטנסיל (בצרפתית "פושואר") שעשתה את איוריה כאילו נצבעו בצבעי מים – איורים שקופים, עליזים וקסומים.

איור מתוך ספר האלף בית הגנוז
איור מתוך ספר האלף בית הגנוז

 

אופיר

בשנת 1921 פגשה תום את מי שיהיה לבעלה, יעקב זיידמן, איש ספר מבריק שהוציא לאור ב-1920 ספר ליקוטים מ"הזוהר" שהוא עצמו תרגם לגרמנית. הם היו חברים בלב ובנפש והייתה ביניהם אהבה עצומה. הם נישאו בברלין וכעבור שנה נולדה בתם היחידה אנג'לה.

בברלין של אותם ימים, אולי כמו בברלין של היום, היה ריכוז גדול של אומנים, סופרים ויוצרים, כאשר רוב תעשיית המו"לות העברית התרכזה ברובע אחד, שרלוטנבורג. בגלל ריבוי המהגרים מרוסיה שחיו בו נקרא הרובע בשם החיבה "שרלוטנגראד".  שם גרו גם תום ויעקב ובתם אנג'לה.

בשנים האלה, בין 1923-1921 יצאו לאור בברלין מאות ספרים עבריים. היו בה עשרות הוצאות לאור. דובנוב, ביאליק, רבניצקי, כולם פעלו בשרלוטנבורג ועסקו בפעילות מו"לית אדירה.

 

גרסה מוקדמת של "רוץ בן סוסי" מתוך ספר הדברים מאת חיים נחמן ביאליק​ . איור: תום זיידמן-פרויד​
גרסה מוקדמת של "רוץ בן סוסי" מתוך ספר הדברים מאת חיים נחמן ביאליק​ . איור: תום זיידמן-פרויד​

ביאליק של ימי שרלוטנבורג חלם להקים הוצאת בוטיק לספרי ילדים, שהאיור בה יהיה הצד העיקרי. בתור שותפים לדרך בחר בזוג יעקב זיידמן ותום זיידמן-פרויד.

ביולי 1922 נפתחה הוצאת "אופיר". זיידמן השקיע בה ממון רב, ההסכם בין ביאליק וזיידמן היה שביאליק יהיה מופקד על התכנים ושתום זיידמן-פרויד תהיה המנהלת האמנותית של ההוצאה, תפקיד שלא היה קיים לפני כן במו"לות העברית.

ophir
סמל הוצאת "אופיר"

"הוא ואשתו אנשים ישרים, צעירים, מסורים לדבר בלב ובנפש"  כתב עליהם ביאליק כשהעבודה על ההוצאה החלה ולפני שהיחסים בינו לבין בני הזוג התקלקלו.

תום זיידמן-פרויד ציירה את האיורים ובחרה את הטקסטים, ביאליק תרגם לעברית וחיבר שירים בהשראת האיורים. בסך הכול הניבה השותפות ארבעה ספרים שלימים יהיו לספרי מופת בספרות העברית, בהם, "ספר הדברים".

 

ויַיִּקץַ אוּרִי וְהִנֵּה חֲלוֹם…

התקופה הייתה הפכפכה וההתמוטטות הכלכלית לא איחרה לבוא. כאשר נבלמה האינפלציה בגרמניה ונעשה בברלין יקר מכדי לחיות, להתפרנס בכבוד ולהוציא לאור ספרים, עזבו המהגרים ואיתם הסופרים והאומנים היהודים, וביאליק בראשם. הוא עלה לארץ ב-1924. עם עלייתו התמוטטה הוצאת "אופיר".

יעקב זיידמן נקלע לחובות עצומים וביקש את עזרת ביאליק. הוא כתב לו מכתבים נואשים על מצבו הקשה ועל כך שהוא ואשתו "לא הרוויחו מ'אופיר' אפילו פרוטה". בני הזוג לא שיתפו את בני משפחתם במצבם הקשה, וניסו להתמודד בכוחות עצמם. איש הספר יעקב זיידמן מכר את כל רכושו ונאלץ להיפרד אפילו מהספרים היקרים לליבו, אך לא הצליח להיחלץ מהחובות.

איור: תום זיידמן-פרויד
איור: תום זיידמן-פרויד

באחד ביוני 1929 תום זיידמן-פרויד ישבה עם חברים ונקראה פתאום לשוב הביתה מיד. היא הלכה עם בתה בת השבע אנג'לה, לבית בשטרלוטנבורג, ומצאה את בעלה האהוב משתלשל מהתקרה, חבל סביב צווארו.

המאיירת עדינת הנפש מעולם לא הצליחה להתאושש ממות בעלה האהוב. היא שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה ואיש ממשפחתה ומאוהביה, ביניהם אפילו הדוד פרויד שבא לבקרה ולטפל בה, לא הצליח לעודד את רוחה. כעבור כמה חודשים מתה מאנורקסיה והיא בת 38 שנים בלבד.

יצירותיה של תום זיידמן-פרויד והסגנון המיוחד שלה, הצליחו להתעלות מעל זמן ומרחב. גם אם לא שמעתם עליה קודם אפשר שכעת תצטרפו אלינו, לקהל האוהב שמכיר וזוכר אותה, את יצירתה ואת פעילותה החלוצית בתחום איור ספרי הילדים וספרות הילדים העברית.

איור מתוך "ספר הדברים": תום זיידמן-פרויד
איור מתוך "ספר הדברים": תום זיידמן-פרויד

 

הכתבה חוברה בעזרתו האדיבה של ד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים.

 

לקריאה נוספת:

איורים עבריים, הספר העברי המאויר לילדים העידן הבינלאומי 1900-1925 מאת: אילה גורדון

 

כתבות נוספות:

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

מירב זרביב מספרת את סיפורה של סבתא שמחה, סיפור שטומן בחובו את הכיסופים והחלום שנשאו עימם היהודים לכל מקום במשך אלפי שנות גלות.

שמחה מלול בארץ ישראל

שמחה מלול נולדה בשנת 1919 במכנאס שבמרוקו. בהיותה ילדה קטנה עזרה ליהודי מבוגר. בתמורה, רצה האיש לברך אותה ושאל אותה למבוקשה. לשמחה בת ה-5 הייתה בקשה לא שגרתית: "תברך אותי שאזכה להיקבר בירושלים". המבוגרים שהיו בסביבה שמעו את משאלת ליבה, וצחקו. מי האמין אז שבעוד כ-25 שנה תקום ליהודים מדינה והם יוכלו לחיות להיקבר בה?

סבתא שמחה אהבה מאד את ארץ ישראל ואת ירושלים. היא זכתה לעלות לארץ, לגור בחיפה ואף להגשים את חלומה: היא נקברה בירושלים , בט"ז בסיון תשע"ב.

פעמים רבות שמעתי את הסיפור מסבתא. בילדותי, הוא לא עורר בי שאלות או תמיהות. ובכל פעם ריתק אותי מחדש. דמיינתי את סבתא כילדה, את הסיטואציה בה כל המבוגרים צוחקים, כי לא האמינו למה שבעיני סבתא היה נראה לגמרי אפשרי.

ולמרות שזכיתי להיוולד בארץ, אחרי ששת הימים, קסמה של ירושלים שבה גם אותי. כשאני נזכרת בסיפור הזה כיום, כאימא, לא ברור לי מדוע ילדה בת 5 חולמת על קבורתה. אני חושבת שסבתא, באהבתה לירושלים, ביטאה את הכיסופים והחלום שנשאו עימם היהודים לכל מקום במשך אלפיים שנות גלות. לולא הכיסופים והגעגועים האלו שעברו מדור לדור, לא היינו זוכים לשוב לכאן, להילחם על הארץ, לחיות למות ולהיקבר בה.

סבתא שמחה מלול בצעירותה

 

לסבתא היה ביטוי במרוקאית שהיא נהגה לומר – "ב"ללה ובל"ארץ", שמשמעותו "בחסדי ה" והארץ" – והיא אמרה אותו בכל פעם שרצתה לבטא את אהבתה והתפעלותה מארץ ישראל, על אף כל הקשיים שבה. ​כשעלתה לארץ, גרה עם סבי וילדיהם, תחילה במעברה בעתלית, ולאחר מכן עברו למושב מגדים. שם סבא מרדכי נפטר והיא עברה לגור בחיפה – העיר הקרובה.

סבתא ביקרה בירושלים פעמים רבות את אחיה יהודה ושמואל ואת אחותה נזמה. ועלתה לרגל בכל הזדמנות שרק הייתה לה. בכל פעם שסיימה סבתא לספר את הסיפור הייתה אומרת, ספק לי ספק לעצמה, "למה לא ביקשתי לגור בירושלים? למה רק להיקבר בה?". סבתא אמנם לא גרה בירושלים, אבל אני זכיתי לקבוע את ביתי וחיי בירושלים, והרבה מזה בזכותה.

"Robin" לאמילי דיקנסון, בלחן וביצוע של אפרת בן-צור

"אם לב יחיד אעצור משבֶר / לא שווא חלפו ימַי"

If I can stop one heart from breaking,

I shall not live in vain;

If I can ease one life the aching,

Or cool one pain,

Or help one fainting robin

Unto his nest again,

I shall not live in vain.

 

Emily Dickinson (1830-1886)

אם לב יחיד אעצור משבֶרלא שווא חלפו ימַיאם על יחיד אקל הסבלאו אשכך דוויאו דרור מעולף יחיד אשיבלקן במו ידילא שווא חלפו ימַי.

תרגום: אליעזרה איג-זקוב, מתוך "חיי ניצבו רובה טעון" (קשב לשירה, 2000)

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

מאחורי הקלעים של מפגש הפסגה בין העיתונאי הצעיר והסופר לעתיד ובין המשורר, העורך ומחדש המילים.

דויד גרוסמן הצעיר והנרגש עם המשורר אברהם שלונסקי. הצילום והכתבה של רוני עוזר פורסמו בעיתון "משמר לילדים", שנה כ' חוברת, 42, 1965 ומצאנו אותם בארכיון דוד גרוסמן שבספרייה שמכיל גם יצירות ילדות של הסופר.

להלן תמליל הכתבה שפורסמה בשנת 1965 בעיתון ב"משמר לילדים" על המפגש המרגש בין הילד דויד גרוסמן והמשורר אברהם שלונסקי. לא נגענו:

דוד גרוסמן בן ה-11 היה נרגש מאד: הנה, עוד מעט, ייפגש פנים אל פנים עם המשורר אברהם שלונסקי.

דוד, ג"ינג"י ממושקף, תלמיד כיתה ו", בית-הכרם בירושלים, ביקש להיפגש עם המשורר ולשאול אותו על עבודתו, על חייו ועל יצירותיו. אברהם שלונסקי נעתר ברצון לבקשתו וכבר יושבים להם השניים בצוותא, מסובים על הספה הרחבה בביתו של המשורר. דוד הכין את שאלותיו מראש ועתה הוא מציג אותן אחת אחת:

– האם לכל משורר יש יצירה אהובה, שרק אותה הוא אוהב? או שמא אוהב המשורר את כל יצירותיו במידה שווה?

אברהם שלונסקי מהרהר מעט, ומשיב:

– לא, אין סופר או משורר אוהב את כל יצירותיו במידה שווה. בדרך כלל קשור המשורר ביצירתו האחרונה יותר מכל יצירותיו. אך בייחוד אוהב המשורר והוגה בספר או בשיר שעדיין לא נכתב. הוא כל כך שקוע ביצירה הזאת שעדיין לא נכתב, עד שהוא שוכח את כל שאר יצירותיו.

"מיום שקונצצו קונצים, לא קונצץ עוד קונץ כזה."

שאלה – ותשובה בצידה; הנה עתה שואל דוד על המשורר עצמו:

– בספרך "מיקי מהו" כתבת: "קמץ אלף אינו אָ, קמץ בית אינו בָּ, הגדולים, דברי שמעו", הרי כך אומר ילד?!

אברהם שלונסקי מחייך, ומסביר:

– אני נמנה עם הגדולים שהם גם קטנים. אני אוהב ילדים קטנים ומשתדל לחשוב כמוהם. כשאני עושה כך, אני קטן. אך מצד שני – אני גם גדול, וחושב כמו הגדולים… אני מתפאר שאני קטן! אתה אינך יכול להיות גם גדול וגם קטן, ואני כן יכול. גם אתה, כשתגדל, תוכל.

הכתבה מעיתון משמר לילדים, שנה כ, חוברת 42, 1965
הכתבה מעיתון משמר לילדים, שנה כ, חוברת 42, 1965

דוד מחייך, ומסתכל בפתק: מפליא אותו כיצד יכול שלונסקי לחרוז חרוזים בן-רגע – "על השנייה" – כפי שהוא מתבטא, ושלונסקי מתקן לו מיד: "לאלתר!" למשל, משחק המלים הידוע שלו: "מיום שקונצצו קונצים, לא קונצץ עוד קונץ כזה".

– התוכל לחרוז כל מלה שאומר לך? – הוא מתגרה ושואל.

– אנסה – משיב לו המשורר.

– "שטיח" – מטיל דוד מלה לחלל.

– "אבטיח" – משיב מיד המשורר.

– "פרח".

– "זקן כתרח".

– אומר לך מנין אני לוקח את משחקי המלים שלי – מגלה שלונסקי את אחד מסודותיו – מהילדים.

– מהילדים?! – מתפלא דוד.

– כמובן, אין כמו ילדים מומחים למשחקי מלים. אתן לך דוגמא קטנה: ליד המרפסת שלנו גדל עץ, וכל לילה באים אליו עטלפים ומלכלכים את העלים, את המרפסת. נכדתי הקטנה טלי, שאלה אותי יום אחד: "מדוע קוראים לעטלפים עטלפים?". ניסיתי להסביר לה שהם מן עכברי-לילה, והם מצייצים… אתה יודע, כל אותם הסברים שהמבוגרים נותנים. אך היא קפצה מיד ואמרה: "אני יודעת מדוע קוראים להם עטלפים: כל בוקר שאני קמה, אני רואה שהם מטנפים את המרפסת, ולכן צריך לקרוא להם עטנפלים…" חידוש זה ייכנס, למשל, לספרי הבא, בו אסביר בצורה מצחיקה ומשעשעת מדוע קוראים לכל מיני דברים בשמותיהם ולא בשמות אחרים…

שער חוברת 42 של "משמר לילדים"
שער חוברת 42 של "משמר לילדים"

דוד מחייך, מרוצה מן הדוגמא. הוא מעיר, שטלי היתה כנראה לעזר רב למשורר, ואברהם שלונסקי מאשר – אכן, נכון הדבר. הלא משום כך נקרא ספרו "אני וטלי בארץ הלמה".

שאלה רודפת שאלה, והנה עוד אחת:

– אני וילדים רבים אחרים כותבים לפעמים שירים. כיצד היית מייעץ לנו לכתוב, ובעיקר – כיצד להמשיך?

אברהם שלונסקי מרצין מעט ומסביר:

– הרבה ילדים כותבים שירים, ויש אפילו שכותבים יפה. אולם אין זו הוכחה שבחייהם, לכשתיבגרו, יהיו באמת משוררים. הכתיבה מעידה על רצונות ומאוויים. עצתי: מלאו את רצונותיכם. כתבו, עשו כל העולה על רוחכם. ולעתיד פתרונים. אני, למשל – ממשיך אברהם שלונסקי – הייתי פוטבוליסט מצויין…

אתה מתכוון: כדורגלן – מתקן דוד את המשורר.

– אכן, אכן, אבל כיוון שבאותם ימים קראו לכדורגל פוטבול, הרשיני להישאר פוטבוליסט. ובכן, הייתי משחק פוטבול, וכולם ניבאו לי עתיד גדול על מגרש הכדורגל. ואתה רואה – היום אני משורר, ואיני הולך אפילו לתחרויות הכדורגל… עצתי, על כן: הוסיפו לכתוב, ועשו כרצונכם. כשתגדלו, תחליט אם להמשיך בכתיבה או לא.

דוד מודה למשורר אברהם שלונסקי, וקם להפרד ממנו. שלונסקי מגיש לו שי – אחד מספריו עם הקדשה.

אכן, פגישה נפלאה שלא תישכח במהרה.