כשהנסיכה הפרסית ביקרה את מעצבות האופנה היהודיות

מעצבות האופנה היהודיות באיראן: אוסף התמונות הנמצא בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, חושף את איראן של שנות ה-50 וה-60.

צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

אוסף התמונות המדהים הנמצא בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי נראה כאילו נלקח מעולם אחר. במידה מסוימת, אפשר לומר כי הוא באמת כזה; אכן, איראן של שנות ה-50 וה-60 שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים כיום.

התמונות לקוחות מתיקי האוספים של מטה ארגון אורט העולמי בז"נבה, ארגון שנוסד בשנת 1880, והתמקד בקידום הכשרה מקצועית בקרב הקהילות היהודיות השונות ברחבי העולם. אנשי הארגון פעלו בין היתר במדינות ברית המועצות לשעבר, כמו גם בגרמניה, בצרפת ובמדינות אירופיות אחרות, וכן – גם בבתי ספר בטהרן, בשיראז ובערים נוספות באיראן.

באוסף התמונות – שאת חלקו אנחנו חושפים לראשונה – מצויות עשרות תמונות של נערות יהודיות שלומדות תפירה ורוצות להשתלב בעולם עיצוב האופנה באיראן.

מה למדו מעצבות האופנה הצעירות בגרסה האיראנית של פרויקט מסלול?

הן השתתפו בשיעורי מדידות, בשיעורים בהיסטוריה של האופנה, בסדנאות להכנת הדפסים ולהעתקות גזרות על בדים, וכמובן, בשיעורי עיצוב ומיומנויות תפירה וגזירה.

את היוקרה שלה זכו יהודי איראן וגם תחום האופנה באותה תקופה, ממחישים האורחים רמי המעלה שבאו לצפות בפרויקט הגמר: בין הפוליטיקאים ואישי הציבור שבאו לחזות בעיצובי הנערות היהודיות מאורט, היו שרי המשפטים והחינוך וגם בתו ואשתו של השאה הפרסי.

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

בשנת 1935, התפרסם באוסטריה ספר שאפתני להפליא. הספר, שפורסם תחת הכותרת "מאבקו – תשובה להיטלר", שם לו למטרה לפוצץ את הבלון האנטישמי והגזעני של היטלר. סיפורה של איירין הרנד, האישה שחיברה את ספר התגובה ל'מיין קאמף", תוך הידיעה שבכך היא מסכנת את חייה.

"מאבקו: תשובה להיטלר" מאת איירין הרנד

היום יצא לאור לראשונה אחד הספרים הידועים ביותר לשמצה בהיסטוריה האנושית, "מיין קאמפף" (מאבקי) מאת אדולף היטלר. סיפורו של הספר, מחברו ותוצאות מעשיו ידועים לכל.

היום, אנחנו רוצים לספר לכם דווקא את סיפורה של אישה אמיצה אחת, איירין הרנד, שחיברה את ספר התגובה ההולם מתוך ידיעה ברורה שבכך היא מסכנת את חייה.

זהו סיפורו הלא יאומן של "מאבקו – תשובה להיטלר".

בשנת 1935, התפרסם באוסטריה ספר שאפתני להפליא. הספר, שפורסם תחת הכותרת "מאבקו – תשובה להיטלר", בדיוק כפי שהבטיח שמו, שם לו למטרה לפוצץ את הבלון האנטישמי והגזעני של היטלר. באופן שיטתי ומוקפד תוקפת ומפריכה המחברת, איירין הרנד, את כל הטענות, ההאשמות ואת כלל האידיאולוגיה הנאצית שהפיץ אדולף היטלר באמצעות ספרו האוטוביוגרפי, "מיין קאמפף" (מאבקי).

הרנד, קתולית אדוקה בעצמה, לא כוונה את חיצי הביקורת רק כלפי היטלר והמפלגה שעמד בראשה. בכנותה ובחדות מחשבתה לא חששה לבקר בנחרצות גם את הנצרות האירופאית שדאגה להציג במהלך הדורות את היהודים כמקור כל רע, וכתוצאה מכך אפשרה את הפיכת היהודים למוקצים חברתית, גם ללא קשר לדתם.

בין עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 לסיפוחה של אוסטריה (האנשלוס של שנת 1938), פעלה הרנד ללא לאות כנגד האנטישמיות שסחפה את אוסטריה. היא הפכה במהרה לאחת מהאויבות המוצהרות של המפלגה הנאצית האוסטרית, עובדה שהקשתה לא מעט על חייה ועל חיי משפחתה.

במסגרת פעילותה כנגד האנטישמיות הנאצית, יצאה הרנד לסיבוב הרצאות ברחבי אירופה. הידיעה הטרגית על האנשלוס של היטלר תפסה אותה באנגליה. מחשש לבטחונה בחרה בגלות כפויה מאוסטריה והיגרה לארצות הברית. שם, הפעילה את קשריה ומעמדה כלוחמת אנטי-נאצית אמיצה והצליחה להשיג ויזות הגירה למעל 100 יהודים אוסטרים. המהגרים החדשים הספיקו להשתקע בצפון אמריקה חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה שתמיט את האסון הגדול ביותר שידע העם היהודי ושידע העולם כולו.

בשנת 1968 הוכרה איירין הרנד על ידי "יד ושם" כחסידת אומות עולם.

מסביב לעולם בשמונים יום עם אליעזר בן יהודה

כאשר פגש מחייה המד"ב את מחייה השפה העברית, נולד התרגום הראשון אי פעם לשפת הקודש של "מסביב לעולם בשמונים יום" - גרסת מופת עם פתגמים בארמית, סלנג ערבי ואפילו תפילת העמידה

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי הספרים והשירים האהובים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

בשנות ה-70 של המאה ה-19 עוברת על העם הצרפתי תקופה סוערת: צרפת מפסידה במלחמת צרפת-פרוסיה, הדיקטטור שלה, נפוליאון השלישי יוצא לגלות בבריטניה והרפובליקה השלישית מוקמת על רק מהומות ומלחמת אזרחים.

העולם לא שוקט על שמריו וצועד קדימה: בבריטניה ובארצות הברית יש התפתחויות טכנולוגיות מסחררות ואיתן נפתחים קווי תחבורה שמאפשרים לכל אדם להגיע ממקום למקום בביטחון רב יותר ובמהירות רבה בהרבה.

על רקע האירועים וההתפתחויות האלה כותב הסופר ז'ול ורן את "מסביב לעולם בשמונים יום" שיוצא לאור בסופו של דבר כספר בדצמבר 1872. ספר זה ייעשה לקלאסיקה של ממש, ולאחד מהספרים האהובים ביותר שכתב ממציא המדע הבדיוני וחוזה הטכנולוגיה המודרנית.

כעבור 12 שנים, הרחק הרחק בירושלים שתחת השלטון העות'מאני, מקים יהודי בשם אליעזר בן יהודה עיתון חדש בשם "הצבי". בן יהודה מתאר את עיתונו כ"עיתון לחדשות, ספרות, מדעי הלשון וענייני המדינות". בזכות אהבתו הגדולה של אליעזר בן יהודה לשפה העברית ולעולם הספרות בכלל, מפרסם העיתון בין עמודיו גם תרגומים לכמה מיצירות המופת של ספרות התקופה.

וכך, בגיליון הראשון של השנה הרביעית של "הצבי" ב-30 בספטמבר 1887 מחליט בן יהודה לפרסם בעיתונו גם את "מסביב לעולם בשמונים יום" כסיפור בהמשכים.

"מוצא שפתנו נשמור, להגדיל את הצבי מעט מעט ולהשתדל לחבר בו הערב והמועיל יחד", כותב בן יהודה ב"דבר העורך" של הגיליון. "מראשית השנה הזאת נגדיל את ההוספה, לאמר כי תהיה מעתה כתובה פנים ואחור. ויבא בה ספור נפלא, להסופר המפורסם הצרפתי שול ורן".

 

עמודו הראשון של "הצבי", 30.9.1887. לחצו לעיתון המלא באתר העיתונות ההיסטורית

 

השם בעברית שהוא בוחר לתת ליצירה הוא "סביב הארץ בשמונים יום", וכך במשך שנתיים, טיפין טיפין, קוראי "הצבי" זוכים לקרוא את הקלאסיקה הצרפתית בלבוש עברי.

 

"במחילה מכבודו הרם, לא דשון שמי כי אם שַן פַּסְפַּרְטוּ"

והנה הפרק הראשון כתוב בכתב רש"י – בפעם הראשונה שתורגם הספר לעברית – כפי שהופיע בעמוד 4 של הגיליון:

 

 קראו את הפרק הראשון כפי שהופיע ב"הצבי" באתר העיתונות ההיסטורית

 

פיליאס פוג היה ג'נתלמן אנגלי, אחד מבעלי בית הועד לאצילים "ריפורם כלוב" בלונדון. הוא היה איש עשיר, לא פזרן. אבל גם קמצן לא היה, ולכל מקום שהיה צריך לנדבה הגונה, לדבר טוב ומועיל, היה הוא תמיד משתתף במצוה ביד נדיבה. הוא היה מדבר מעט, ומנהגו כל הימים היה בחשבון מדיק, ואשר עשה ביום הראשון בשבוע, היה עושה ביום השני, ביום השלישי וכו' בלי כל שנוי.

כפי הנראה סבב הרבה בארצות תבל, כי איש לא ידע כמוהו את מפת הארץ, ובכל פעם אשר התגלגלה השיחה בפניו על אחת הארצות ומנהגי יושביה, היה פוג מתקן בדבור קצר ומדיק את משגות המדברים. בדרך אחת היתר קצרה היה בא בכל יום מביתו לבית הועד ושם היה קורא עתונים ומשחק בקלפים. איש לא ראה אותו מעולם במקום אחר; סעודת הצהרים והערב היה אוכל בהכלוב, על שלחן שעליו אכלו יתר באי הבית, אך לא דבר כמעט את איש ולא הזמין מעולם איש לסעודתו. שעות הסעודה היו קבועות בצמצום גדול, ובחצי הלילה בדיוק היה שב הביתה ויישן שנתו עשר שעות בצמצום.

גם ממשרתו האחד שהיה לו בביתו דרש פיליאס פוג כי כל מעשיו יהיו מדקדקים בדיוק גדול. ויהי ביום ב' אוקטוברו, ומשרתו הביא לו מים חמים לפספס זקנו, אך חמם היה ארבעה ושמנים מעלות כמעלות פרנהיט, ולא ששהושמנים כמנהגו, ויפטרהו מלפניו, והנה הוא יושב ומחכה למשרת חדש.

פיליאס פוג ישב בכסאו. שתי רגליו מקרבות, כרגלי המתפלל תפלת שמ"ע, ידיו על ברכיו, גופו ישר, ראשו למעלה, יושב ומתבונן מחלך מחט השעון אשר על הכתל. בעשתי עשרה שעה וחצי היה למנהגו לצאת מביתו ללכת לבית הועד.
והנה איש דופק בדלת. ויבוא המשרת ויאמר: המשרת החדש בא.

ונער כבן שלשים בא הביתה וישתחוה. ויאמר לו פוג: אתה צרפת ושמך דשון.

ויען הנער: במחילה מכבודו הרם, לא דשון שמי כי אם שַן פַּסְפַּרְטוּ, כנוי שנתן לי בצרפת בגלל דעתי לבצע כל ענין ולמצוא מוצא מכל מבוכה; אנכי איש ישר, ולבלתי כסות מכבודו כל דבר, הנני אומר לו כי היו לי אומניות הרבה: סבבתי בארץ לזמר זמירות, הייתי ברוכבי הסוסים בקרקסאות, רקדתי על חבל, למדתי התעמלות, ובאחרונה עבדתי בצבע המכבים בפריז. זה חמש שנים כי מאסתי בכל זה ואשתוקק לחיי מנוחה, ואבא אנגליהוהנני משרת בבתי האצילים, והנני מקוה כי בבית כבודו אמצא מנוחתי עד אם נשיתי את שם כנויי פספרטו.

ויאמר הג'נתלמן: פספרטו יסכן לי. גם חקרתי ודרשתי על אודותיך ויעידו טוב עליך. הידעת תנאי?
– כן, אדוני.
– טוב, כמה עתה השעה בשעונך?
ויוציא פספרטו מכיסו שעון כסף גדול ויאמר: עשתי עשרה ושנים ועשרים דק.
– שעונך מאחר.
– מחילה, אדוני, אי אפשר.
– שעונך מאחר ארבעה דקים, אך אין דבר, רק דע לך כי ארבעה דקים ביני ובינך. אם כן איפוא, מהרגע הזה עשתי עשרה שעה ותשעה ועשרים דק בבקר, יום ה' ב' אוקטוברו 1872, אתה לי לשרתני.

 

ז'ול ב'ירן הוצאת ירושלם

בשנת 1909, הסיפור בהמשכים כבר ראה אור כספר מלא – והופך לתרגום המלא הראשון של הספר בעברית. את הספר דאגנו להנגיש, ואתם מוזמנים לקרוא אותו במלואו פה.

כריכת הספר. לחצו על התמונה לספר המלא והמקוון

מי שיעיין בטקסט יגלה שכיוון שאליעזר בן יהודה היה יהודי, עברי וירושלמי, הוא הרשה לעצמו לשנות מעט את הטקסט המקורי ולהתאים אותו לציבור קוראיו. הוא נטל לעצמו חירות תירגומית וגם לא פחד לקצץ בספר כדי שיתאים לסיפור בהמשכים בעיתון. כיאה לשפה מתחדשת שנשענת על שפה עתיקה, הספר כולו כתוב בעברית מקראית.

הנה כמה דוגמאות משעשעות מתוך התרגום של מחייה השפה העברית:

 

"ויאמר? פשיטא!"

ויוצא פספרטו שעונו הגדול, ויאמר:
– צהרים? לא אדוני. עתה רק תשע שעות ושנים וחמשים דק.
– שעונו מאחר.
– שעוני מאחר! שעון שנפל לי בירושה עוד מאבי אבי! גם חמשה דקים לשנה לא יאחר ולא יקדים השעון הזה. הוא תכן עת גמור.
– הבינותי מה זה. שעונו לפי שעון לונדון. ובין שעון לונדון לשעון סואיץ כשתי שעות. עליך לכון את שעונך לפי עת הצהרים בכל ארץ.
– האנכי אגע בשעוני? לעולם לא אעשה כזאת!
– אם כן, לא יהיה שעונך מכֻון לפי מהלך השמש.
– אם כן, רע רע להשמש! והוא האשם! ובמעוף יד נעלה השיב פספרטו את שעונו לכיסו.
ויעברו רגעים אחדים, ויאמר לו פיקס:
– יצא יצאתם איפוא מלונדון פתאם בחפזון?
– אמנם כן! ביום הרביעי האחרון, בשמנה שעות בערב, שב אדוני פוג ממסבת מרעיו, לא לפי מנהגו, ושלשת רבעי שעה אחרי כן יצאנו מלונדון.
– ואנה ילך, זה פוג אדונך?
– קדמה, קדמה. הקיף יקיף את הארץ.
ויקרא השוטר:
– סביב הארץ?
– כן, בשמנים יום! אמר יאמר, כי המרה בזה את מרעיו. אך אודה, כי האמין לא אאמין בדבר. השכל הישר לא יסכים לזה, דברים בגו.
– זה האדון פוג, כנראה, איש אוהב זרות.
– כן, אדוני.
– והוא עשיר.
– פשיטא! ויש אתו בדרכו סכום מסוים, שטרות הבנק, חדשים כלם. ואיננו מקמץ בכספו בדרכו! הנה, לבעל המכונה באניה מונגוליה הבטיח מתנה טובה מאד אם יקדים הרבה לבוא לבומבי.
– ואתה ידעתו מכבר, את אדונך?
– אנכי? אני באתי אליו לשרתהו בעצם יום צאתנו.

החייל במסדר הופך למתפלל תפילת שמונה עשרה

פיליאס פוג ישב בכסאו. שתי רגליו מקרבות, כרגלי המתפלל תפלת שמ"ע, ידיו על ברכיו, גופו ישר, ראשו למעלה, יושב ומתבונן מהלך מחט השעון אשר על הכתל.

 

איפה הכסף? בים המלח!

ותומס פלנגן שאל את רלף:
– אם כן איפוא, מה בדבר הגנבה?
ויען אנדריו שטיוארט, הלכה לים המלח.
וגויטיה רלף אמר: ואנכי חושב להפך, כי האיש ששלח ידו בגנבה יפול בידינו. שוטרים חרוצים נשלחו לאמריקה ובאירפה, בכל מבואות הים, ויפלא ממנו להמלט מידיהם.

 

אליעזר בן יהודה, אסף שבדרון

 

מחייה העברית משלב מילים בערבית ובארמית

– שלום, אדוני פיקס. וגם לי, אדוני. אכל אכל כלודי שישב בתענית. אויר הים הוא הפועל עלי.
– אדוניו, בוא לא יבא כלל על הצהר?
– כלל. הוא לא משתוקק לראות דבר. איננו חשיר.

(חשיר – כפי שמוסבר בפרויקט בן יהודה: בערבית אדם המשתוקק לדעת כל דבר)

ויעמדו בצהרים בחרשת עצי מוז, ופריו, שיאמרו עליו: טוב ומבריא כלחם ומלא עסיס וערב לחך כחלב, מתק לחכם מאד.
ובשתי שעות באו בצל חרש מצל, והמנהיג אמר לעבור פרסאות אחדות דרך החרש, וכבר חשבו כי עוד מעט ומסעם עד אלהבד יגמר בטוב, והנה פתאם והפיל עשה אות חרדה, ויעמד.
אז היה ארבע שעות אחרי הצהרים.
וירם סיר פרנסיס את ראשו מעל לתיבתו, וישאל: מה שם?
ויען הפרסי: לא ידעתי, אדוני פקיד הצבא. ואזנו הקשיבה לקול דממה שנשמע מבין העפאים.
עוד רגעים מספר, והקול נכר יתר. קול כרנת אנשים ונגינת כלי נחשת.
פספרטו היה כלו עין, כלו אזן. ומר פוג חכה בארך רוח, ולא דבר דבר.
ויקפוץ הפרסי ארצה, ויאסור את הפיל בעץ, ויבא בעב החרש, וישב מהרה ויאמר:
– זיחת ברהמינים הולכת הלך וקרב הנה. אם אפשר, נשט מלפניהם לבלתי יראונו.

("עצי מוז" הם כמובן עצי בננה. "זיחת ברהמינים" כפי שמוסבר בפרויקט בן יהודה: בערבית, אנשים רבים הולכים בקול רנה והמון חוגג, בתפלה וזמרה)

 

 

מוזמנים לקרוא את הספר המלא גם דרך "פרויקט בן יהודה" שבא לשמר ולהעלות לרשת את הספרות העברית הישנה.

 

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי הספרים והשירים האהובים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

כתבות נוספות

מכתב האהבה ששלח אליעזר בן יהודה לרעייתו חמדה מהכלא

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

סיפורו של ספר החינוך המיני הראשון (והגנוז) בעברית

 

 

 

כשכדורים שורקים מעל הראש, האמן הצרפתי חולם על קלאופטרה

דומיניק דנון לא הוזמן למסע נפוליאון למצרים, אך בזכות קשריו וכישרונותיו השיג מקום במסע וזכה במקום של כבוד בדפי ההיסטוריה של המדע והאמנות העולמית

דיוקן מדומיין של דומיניק ויונט דנון יושב בחדר העבודה שלו במוזיאון הלובר ומוקף בשלל שסחב עמו ממצרים. ציור משנת 1811. צייר: בנג'ימין זיקס (Zix)

"טיילתי בארץ שהייתה ידועה לאירופה בשם בלבד: לכן, היה זה חשוב לתאר הכל; והייתי ער לעובדה שבזמן חזרתי אחקר מכל הכיוונים."

(דומיניק ויונט דנון, מסעות במצרים העליונה והתחתונה).

אחת הדמויות המוכרות ביותר במסע למצרים ולארץ ישראל כלל לא הוזמן אליה. כששמע דומיניק ויונט דנון על המסע הסודי של נפוליאון, השתמש האמן, הדיפלומט והכותב הפורה בשלל קשריו כדי להשיג לעצמו הזמנה. הוא היה בן 54, המבוגר ברחבי המשלחת המדעית שאסף נפוליאון כדי לחקור ולתעד את הארץ הנשכחת שהיא מצרים, אך צעיר ברוחו ובפועלו. החיזור הצליח ודנון זכה לא רק בהזמנה, אלא אף במגורים בספינת הדגל של המסע, האוריינט. לא כל חברי המשלחת זכו לכבוד הזה.

 

העתק של רשימת המשלחת המדעית והאמנים, חברי "מכון מצרים", וכל מצבת הכוחות הצרפתיים וציודם במהלך המערכה המצרית. הרשימה המקורית הוכנה ערב היציאה מטולון ב- 17.5.1798. ההעתק מתוארך ל-31 במאי 1826. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

המשלחת יוצאת לדרך

היה זה מראה שכמותו לא נראה עד אותו הזמן. 151 המלומדים והחוקרים שהרכיבו את המשלחת המדעית למצרים התאמצו בכל מאודם לא להתבלט בין 50 אלף החיילים והמלחים שהרכיבו את המסע למצרים. היו ביניהם חוקרים בעלי שם בתחומם שהצליחו למצב את עצמם כהרפתקנים סוערים – דוגמת גספרד מונג', הגאון המתמטי שלא יצא מפתח ביתו בלי אקדח או משקה אלכוהולי. אחרים – דוגמת הכימאי קלוד-לואי ברתולה היו מאופקים יותר מטבעם, אך מחושבים להפליא. כולם ללא יוצא מן הכלל העריכו, ומרביתם אף העריצו, את הגנרל בן 28 שפיקד על המסע הסודי.

 

מדלית דיוקן של גספר מונג' מאת אנדרה ווטיה-גל. יחד עם ברתולה היה מונג', מתמטיקאי וממציא הגיאומטריה התיאורית, מבכירי המשלחת המדעית. מונג' היה מקורב לבונפרטה, ומונה על ידו לראש המכון המצרי הראשון. כאשר יצא בונפרטה בחשאי ממצרים באוגוסט 1799, חזר עמו מונג' לצרפת. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

קשה לחשוב על תחום מחקר מרכזי בצרפת המהפכנית שלא קיבל ביטוי במשלחת: פיזיקאים, מהנדסים, בוטניקאים, אסטרונומים, אמנים ואפילו משורר אחד ומוזיקולוג הצטרפו לקריאה של נפוליאון להצטרף למסע אל יעד לא ידוע.

מגורי המשלחת המדעית בצי היוצא מטולון אל מצרים סודרו בהתאם לחלוקה הצבאית המקובלת: גיל, דרגה וחשיבות בתחום הידע הספציפי שלהם. פרופסורים, ממציאים ואמנים ידועים השתכנו יחד עם הקצונה הגבוהה, החוקרים הצעירים יותר – יחד עם החיילים הפשוטים. האם הבחינו חדי העין שביניהם בעובדה הזאת בתור סימן מבשר לבאות? האם תייגו אותה כעדות למעמד החצוי של המשלחת המדעית למצרים? על אף שכל חברי המשלחת התנדבו למסע (בניגוד לאנשי הצבא והצי), האם תפקידם יהיה לשרת מטרה צבאית ומדינית או לקדם את המחקר המדעי על ארץ הנילוס?

תהיה אשר תהיה התשובה לכך: היות שהידע שהיה ברשותם הסתכם במיתוסים עתיקים ובמידע לא אמין שמצאו בספרי מסעות של אירופאים לאזור, ניצבו דנון ושאר חברי המשלחת בפני משימה אדירה.

 

מפגש ראשון עם מצרים

 

הנחיתה באלכסנדריה הייתה המפגש הראשון של חברי המשלחת עם מצבה האמתי של מצרים: בזמן שדנון מביט דרך המשקפת בחורבות אלכסנדריה, התקשו החיילים לעצור את התלהבותו של מונג', אשר רצה להוביל בעצמו את ההסתערות על עיר הנמל. לכל מקום בו הביט דנון, דמיין את תהילת העבר של הארץ שאליה הגיע.

"ראיתי את ניצחון האמנות על הידע: את גאוני אלכסנדריה משתמשים במסחר כדי להניח את יסודותיה של עיר נפלאה על חופים יחפים; הפתולומאים הזמינו את האמנויות והמדעים ואספו את הספרייה אשר לקח לברבריזם שנים כה רבות להשמיד. הייתי שם, חשבתי לעצמי, שם עם קלאופטרה, עם קיסר ואנטוני באותה אימפריה של תהילה…"

(דומיניק ויונט דנון, מסעות במצרים העליונה והתחתונה).

 

במשך שלוש שנות שהותם במצרים חקרו, תיעדו וציירו חברי המשלחת המדעית (כולל הציירים שבהם) את העושר העצום של מצרים. התמונה לקוחה מתוך 23 הכרכים שהנפיקו עם חזרתם לצרפת: Description de l'Égypte

 

ביום בו נחתו חברי המשלחת המדעית באלכסנדריה, יומיים אחרי שהצבא עמל לכבוש את העיר, סירב דנון לעצום עין ויצא לחקור את עירו של אלכסנדר. הוא לא מצא שריד יחיד לספרייה העתיקה שהקים או לעברה המפואר של העיר. במהלך שיטוטיו בעיר, התנפלו עליו כלבי רחוב ורדפו אחריו בין הסמטאות הצרות של אלכסנדריה. הוא הצליח לטפס על חומה נמוכה ומצא מחסה עד שעברו מספר חיילים במקום והצילו אותו. הוא לקח כמה רגעים להסדיר את נשימתו וחזר לעבודה. הפעילות הקדחתנית של דנון וחברי המשלחת הפתיעה את התושבים המקומיים: מדוע אנשים לא חמושים מסתובבים ברחבי העיר, ובוחנים כל חפץ או מבנה שהם נתקלים בו בסקרנות עמוקה כל כך?

ב-22 באוגוסט 1798 נעדר דנון מטקס הקמת המוסד המדעי לחקר מצרים שהוקם בקהיר שנכבשה לא מכבר. בזמן שחברי המשלחת חוקרים כל היבט מדעי אפשרי תחת השמש המצרית הקופחת ומהללים את קהיר כ"עיר המדע" של המזרח, הצטרף האמן לכוח שיצא לרדוף אחרי מורד ביי, אחד משני המנהיגים הממלוכים של מצרים. תשעה חודשים עשה דנון במרדף אחרי מורד ביי לאורך הנילוס.

 

תלבושות ודיוקנאות של תושבי ארץ הנילוס. התמונה לקוחה מתוך 23 הכרכים שהנפיקו עם חזרתם לצרפת: Description de l'Égypte

 

דנון תיעד כל פריט שנתקל בו, רעד בהתרגשות מול ההריסות שפגש ובזמן שהחיילים עצרו לנוח או יצאו להילחם – ניצל את הזמן כדי לצייר את מה שראה גם כשהכדורים שורקים מעל ראשו. כשהצליח להסיט את עיניו מהעתיקות של מצרים, הבחין בסבל הרב שהממלוכים והצבא הצרפתי משיתים על האוכלוסייה הכפרית במהלך המרדף. למרות זאת, סירב לנטוש את המרדף וחזר רק עם הצבא ביולי 1799.

במהלך המרדף בן תשעת החודשים לא נחשף דנון לידיעות על שורת הכישלונות שאיימו על המסע המצרי כולו. הרס הצי באבוקיר מנעה מחברי המשלחת המדעית את האפשרות לשלוח את תגליותיהם בחזרה אל צרפת, מעט ההתכתבות שנתפסה על ידי הבריטים הפכה למקור השראה לקריקטורות סאטיריות שהופיעו בעיתונות הבריטית והמרד הגדול בקהיר חיסל את אשליותיהם על שלטון נאור של המצרים. מתוך הכרה בכך שסיכויי הצלחת המסע הולכים וקטנים, מיהרו חברי המשלחת המדעית למצוא, לקטלג ולאחסן כל פריט שיוכלו בעתיד לשאת איתם חזרה לפריז.

 

המצור על עמוד פומפיי. האיור מציג סצנה דמיונית בה תושבי אלכסנדריה מתמרדים בחברי המשלחת המדעית ומנסים להורגם. איור של הקריקטוריסט הבריטי ג'ימס גילריי (Gillray) התפרסם יחד עם התכתובת האישית שיורטה על ידי הבריטים

 

התבוסה בעכו הייתה נקודת המפנה של המסע כולו. מפקד המסע, נפוליאון בונפרטה, הבין לאחריה שעליו למהר ולתכנן את הימלטותו החשאית לאירופה. הוא הזמין את שלושת חברי המשלחת הבכירים ביותר להצטרף אליו בהימלטותו החשאית לאירופה. מונג', ברתולה ודנון עשו ככל יכולתם לשמור על הסוד, אך השמועה פשטה וחברי "המוסד המצרי" חשדו בהמשך צעדיו של הגנרל הכושל.

יומיים לאחר מכן, עם קבלת הבשורה שהצי הטורקי והאנגלי המשיכו הלאה, אספו השלושה את חפציהם ועלו על כרכרה מלווה בחיילי משמר. לעיני החוקרים המתאספים יצאו השלושה אל הספינה שתיקח אותם הרחק מארץ הנילוס. רבים מחבריהם ראו בכך בגידה בפרויקט הגדול שהם היו ממנהיגיו.

דנון עזב את מצרים בשילוב של שמחה וצער. הוא אסף את הציורים הרבים שהנפיק (מעל 200) ואת היומן המפורט שניהל, ערך והרחיב את זיכרונותיו ופרסם בשנת 1802 את רב המכר הראשון של המאה התשע-עשרה על מצרים. הוא אף העניק לז'וזפין, אשת הגנרל שמינה את עצמו בהפיכה צבאית לשליט צרפת, מתנה אקזוטית: קוף אפריקני קטן שאומן בפתיחת מכתבים. רבים מהציורים שלו הופיעו מאוחר יותר ב-23 הכרכים שהנפיקו חברי המשלחת המדעית ששרדו את השהות במצרים. כהוקרה על פעילותו יוצאת הדופן במצרים ועל נאמנותו למפקד המסע למצרים, מינה אותו הקונסול הראשון נפוליאון למנהל הלובר (שנקרא אז מוזיאון נפוליאון).