עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

עם עליית הנאצים באירופה, נחשף הישוב היהודי לזוועות ההולכות והמתגברות, שהותירו אותו חסר-אונים מול ההשתוללות הנאצית. עיתוני התקופה חושפים את ההתמודדות ההומריסטית של אנשי הישוב עם המצב בתחילת המלחמה, במהלכה ולאחריה.

הימים הם ימי עליית הנאצים באירופה, והפיהרר החדש של גרמניה מקדיש נאום אחר נאום לתקיפת היהודים. אלו גם הימים בהם העם היהודי נמצא בפתחה – ובחלק מהמקרים אף במהלכה – של הטרגדיה הגדולה מכולן. היישוב העברי הנאבק להתבסס בארץ אמנם עקב באובססיביות אחר הידיעות הזורמות מהיבשת, אך בהיותו חסר אונים מול ההשתוללות הנאצית – התמודד עם הזוועות ההולכות והמתגברות בין היתר באמצעות הומור.

באמצעות אתר עיתונות יהודית היסטורית, שמאפשר חיפוש קטעי עיתונות מזמנים עברו, אספנו שורה של בדיחות על "המצב". חלק מהבדיחות הומצאו פה בארץ ישראל, וחלק "יובאו" מאירופה. חלק מהבדיחות פורסמו בשנים של עליית הנאציזם, וחלק פורסמו במהלך המלחמה ולאחריה.

מעולם ההומור והטרגדיה לא שולבו​ כך. אנחנו מזמינים אתכם לעיין גם בעיתונים המלאים עצמם ששופכים אור על הדרך שבה ראה הישוב העברי בארץ ישראל את הסכנות שבאירופה.

לחיצה על הבדיחה תפתח את העיתון המלא בו היא מופיעה.

 

בדיחה שפורסמה בטור ההומור "בבת-צחוק" בעיתון "דבר" של ה-10 באוקטובר, 1934:

 

השפם של היטלר והשפם של צ'רלי צ'פלין – בדיחה שפורסמה ב-22 בנובמבר 1934:

היהודי בעל הפיאות הארוכות שם ללעג את קבוצת הנאצים הנלהבים בבדיחה שפורסמה ב-26 בדצמבר 1934 ב"דואר היום":

 

מייחלים לסופו של היטלר שנה וחצי לפני פרוץ המלחמה. בדיחות שפורסמו ב"דבר" ב-30 במרץ 1938:

 

"המשקיף" של התנועה הרוויזיוניסיטית מביא "צרור בדיחות" מגרמניה ב-14 באפריל 1939:

 

אלו הם כבר ימי המלחמה, ו"המשקיף" מייבא מלונדון בדיחה על ברית היטלר-מוסוליני ב-24 בנובמבר 1940:

בדיחה מיובאת נוספת, הפעם מצרפת, שפורסמה גם היא ב"המשקיף" ב-19 ביוני 1944:

 

וזהו כבר צרור של בדיחות שפורסם אחרי המלחמה ב"דבר" ב-28 בפרואר 1947:


אתם מוזמנים לקרוא גם את הכתבות הבאות:

1. היישוב העברי מדווח על תעלומת מותו של היטלר

2. איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

3. מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

המצאת האופנה בעברית: הצצה לטורי האופנה השבועיים של חמדה בן-יהודה, אשתו של מחייה השפה העברית, מראשית המאה ה-20

חמדה בן-יהודה

"זו הפעם הראשונה בימי חייה תבוא האפנה בשערי העתונות העברית. בפחד ובחרדה אמתית אני כותבת השורות האלה, מי לא ילגלג? מי לא יצחק לי? מי לא ידינני לחובה? ומי יודע, אם גם לא יחרימוני"

(השקפה, 14/6/1904)

 

חמדה בן-יהודה

האופנה עתיקה היא מאוד, אבל בעברית זו המצאה של תחילת המאה ה-20. האישה שהמציאה את המילה אופנה בעברית (או בכתיב חסר 'אָפְנָה'), ואפילו כתבה טור שבועי בנושא היא חמדה בן יהודה. וכן, לא במקרה היא אחראית על התחדשות השפה העברית, שהרי היא הייתה אשתו (השנייה) של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה.

אי שם ביוני 1904, החלה חמדה לכתוב טור שבועי, בעיתון "השקפה" אותו ערך בעלה (ולתקופה קצרה, גם היא). היא החליטה שגם לבנות ישראל מגיע לדעת מה חדש בעולם הביגוד העולמי, והתקינה את המילה 'אָפְנָה' אותה היא גזרה מהמילה הלועזית Modaa.

וכך, כאשר הז'ורנלים הכי נחשבים מפריז נמצאים מול עיניה היא ישבה וכתבה את טוריה, אותם חתמה בשם "שושנה לבנה". חלק מהטורים הם טורי אופנה דומים למה שאנחנו מכירים, בהם היא מציגה את הטרנדים החמים מצרפת וממדינות אחרות באירופה בכל תחומי ההלבשה. אך בחלק מהטורים גם מסתתרים מסרים חברתיים על מעמד האישה, והאמונה שלה בחוסנה ובחשיבותה של האישה העבריה:

"מה ינעם לראות ארץ-ישראלית יפה, בעלת העיניים השחורות, שזופת השמש ומברכה בחן, לבושה איזה לבוש ממין החדש הנושם רעננות גם מתוך הישן, מתוך העבר."

(השקפה, 14/6/1904)

 

מצאנו באתר עיתונות יהודית היסטורית כמה טיפים של "שושנה לבנה", שבמפתיע (או אולי לא ממש) – רלוונטיים גם היום.

 


נעליים: מה הולך עם מה?

"הנעלים היותר מקבלים כיום הם הירוקים והאדומים. אבל לובשים גם כן נעלים שחורים ללבוש לבן או גון אחר פתוח, ולהפך נעלים לבנים ללבוש שחור.

גם נעלים אפורים מעור או מארג מקשטים בשפת שנים עמוקים מעור שחור או מבריק עושים רשם יפה. ולהם יתרון בזה כי אפשר ללבשם לכל השמלות מכל הגונים. הם יפים מאוד על הרגל שנראה בם דקה ושפירה מאוד.

גם נעלי תכלת – עמוקה לובשים הרבה גם שחופים, וכל הנעלים תופרים עתה גבוהים מאוד. נעלים חצאים ופתוחים ילבשו רק לנשף לחתונה לרקודים. "

(השקפה, 14/6/1904)

השורה התחתונה:

ירוק ואדום זה מעולה
נעליים אפורות מעור או עם קישוטים – מתאימות לכל ומשוות גזרה רזה
נעליים שחורות הולכות עם לבוש לבן
נעליים לבנות הולכות עם לבוש שחור
נעלי חצי או סנדלים – רק לאירועים חגיגיים!

 

כובעי נוצות? תנו לחיות לחיות!

"זה שנתים שהחלה בעולם מלחמה על ה נ ו צ ו ת, החלו לצעוק ככרוכיה כי זה מעשה פראים להתקשט בנוצות, כי זה לא נאה למין היפה של זמננו, שזו אכזריות. סוף סוף, לגזול מהצפרים ומהעופות את נוצותיהם, כנפיהם וזנביהם ותדיר ימרטון בעודם בחיים וזה מסב להאמללות יסורים וענויים קשים…

אך לגמרה להגמל בפעם אחת מהנוצות לא היה להנשים היפוות אמץ לב וע"כ החלו לשאת הנוצות מאחורי הכובע, מתחת לשפת הכובע, ובשנה זו צעדה הקדמה עוד צעד אחד ויסירו כליל הנוצות מהכובים ובמקומן ישימו פרחים עשויים ברוב אומנות כפרחים טבעים ממש או רמונים ממשי קל, מגז – סמרטוט (לא "ספונג'דרור" חלילה)… ובאמת יש בזה יתר טעם מאשר לשאת סל-קש על הראש אפילו אם הסל יפה וקל.

אך מי יודע כמה זמן יארך נצחון וזה ואם לא תשובה היפהפיות לשאת שנית נוצות… מפני שזה נאה לפניהםן ומפני שזה בינינו, יפה, יפה מאוד."

(השקפה 21/6/1904)

 

השורה התחתונה

נוצות הכי יפה, אבל מסכנות הציפורים, אז עדיף לוותר.
קישוטים אחרים כמו פרחים, או קישוטים מבדים (לא ספונג'דרור חלילה) – תחליף ראוי.

 

מחוך? את הכי יפה כשנוח לך!

"מזה כמה שנים שקצת נשים החלו מלחמה נגד תלבשת האשה, המתנגדת כלה לפי דעתן להתפתחות הטבעית של האשה, כמו המחוך הלוחץ באופן נורא את המעים ודוחה את חלקיהם ממקומם הרגיל…

'התלבשת המתוקנה' היום נלחמה בכל תקף ועוז עם התלבשת הקדמת וכמעט שנוכל לאמר כי התלבשת הזאת היתה לאפנת היום."

ואלה שלושה עקרי ה'תלבשת המתוקנה':

א) חבור החלוק והמכנסים למין לבוש חדש אחד הנקרא 'צרוף'.

ב) בית החזה, או מחוך מתוקן, המחזיק ואינו לוחץ רק את החלק העליון של הגוף ואינו מגיע גם להמתן.

ג) השמלה שלמה, ולא מחלקה לחליקה ועצם השמלה כאשר לבשו לפנים, אך אינה נופלת כמו שק מלמעלה למטה, אלא תפושה על הירכים.

(השקפה 5/7/1904)

 

השורה התחתונה:

חדשות מעולות לנשים באשר הן! את יפה שנוח לך! אבל… זה לא אומר שאת יכולה ללבוש פיג'מה.

 

שחור זה נחמה

"באותו יום שהגיעתנו השמועה המחרידה, כי הרצל איננו – נשים ועלמות צעירות לבשו אבלות עמוקה…

כשהלב נשבר ושתת דם יאות כי יהיה הגוף עטוף שחור, אז נדמה כאלו העולם חשך כלו – והוקל לנו."

(השקפה 15/7/1904)

 

השורה התחתונה:

ללבש שחור בצער ובאבל, זה משהו שהוא נכון ואפילו עוזר.​

 

אביב הגיע, בגד קל ובהיר בא!

"אביב, אביב! מה רבה השמחה אשר תביא אתך. לא את הטבע בלבד תלביש בגונים עליזים, אלא גם אותנו המושלים, או יתר נכון המושלות, תזמין לאסוף את החרף לתוך ארגזינו ומגדלינו ולקבל פני האביב בשמלות וכובעים קלים מהגונים היותר בהירים היתר פתוחים…

השנה נלבש הארגים היתר קלים מצמר או מצמר גפן, בד קל בטיסט, תול, לינון, מוסלין, צעיף, הגונים של האפנה האחרונה הם: ערמוני – פתוח, אגוזי ורזרה (כגון הפרח רודה) אך יש עוד גון אחד אשר מעולם ועד עולם היה ויהיה לפי האפנה – זה הגון הלבן, וזה הוא גון היתר נאה ויאות לתושבי ארצנו."

(השקפה 28/3/1905)

 

השורה התחתונה:

אביב היא עונה כיפית! אז אנא לבשו רק בגדים מבדים קלילים. בגדים כהים OUT, בגדים בהירים (וכמובן לבנים) INN!

 

בגדי ילדים: תנו לילדה לנשום!

"מאמר מענין קראתי על דבר תלבשת הילדים. המחבר מבקר את האמהות המוציאות הרבה כסף על שמלות בנותיהן הקטנות.

הילד, או יותר נכון הילדה, לא תבין מה זה ענוי ההלבשים. יכולים לשים עליה השמלה היותר יפה, תפורה ברוב פאר, באמר לה היום כי תשמר על שמלתה זאת היפה, תבטיח, אך תצא נא החוצה, תבא בין חברותיה, אזי בעבר רק רגעי הגאוה, תשכח כל הבטחותיה, ותרוץ אל בריכת מים או תשב לה על הארץ או מתוך התלהבות המשחק תפל ארצה ותלכלכך או תקרע את שמלתה היקרה וכל הכסף והעמל לשוא.

ועל כן העצה היותר טובה לאמהות היא להלביש את הילדים באופן היותר פשוט, לא לענות אותם בכל רגע בצעקות וגם לפעמים במכות על השתבבותם. שמלותיהם צריכות להפך להיות פשוטות ונוחות להתכבס כדי להרשות להם לשחק לרוץ ולהשתובב כאות נפשם."

(השקפה 11/7/1905)

 

השורה התחתונה:

די לעינוי! תעשו טובה, תנו לילדים להיות ילדים! הם לא צריכים כל מיני בגדים יקרים ומפוארים, תנו להם משהו פשוט שקל לכבס.​

 

בתי זרוע? לא בבית ספרנו!

"בעתונים הרבים המונחים לפני, שהם המלה החדשה של האפנה, אני רואה: בתי זרוע מקבצים מלמעלה עד למטה התופסים את הזרוע ועוטפים איתו כאלו נדבקו או נתפרו יחדיו…

לא תאמיננה לי קוראותי, מה רחבות מאד מלמעלה מקבצות אל הכתף, ולמטה צרים לגמרה לפי היד, ממש כמו שלבשו לפני עשר, שמנה שנים!

איזה ריח זקנה נוסף מבתי זרוע אלה, ונדמה לי: לא, לא נקבלם! בשום אופן!".

(השקפה 27/12/1904)

 

שורה תחתונה

בתי זרוע? אז זהו שלא. ​

שיא המתיקות: ככה התחפשנו פעם

תיעודים פורימיים של תחפושות משנות ה-30, ה-40, ה-50 וה-60, מאוספי התמונות של הספרייה הלאומית

נראה אתכם נשארים אדישים לתמונות האלו! ריכזנו יחד תחפושות מתוקות משנות ה-30, ה-40, ה-50 וה-60 מאוספי התמונות שלנו. כמו היום, גם אז ילדים ומבוגרים כאחד קיימו את מנהג החג ולבשו תחפושות מקוריות יותר ומקוריות פחות. נתקלנו בהרבה כלות ונסיכות, שוטרים וליצנים, אבל גם בכמה תחפושות קצת יותר יצירתיות – כמו צילומים של ילדה שהתחפשה (או, ליתר דיוק, חופשֹה בידי הוריה) למצוות "פרו ורבו" ברוח תקופת עידוד הילודה, ואפילו תיעוד פורימי של ילדי הקהילה היהודית במרוקו זמן קצר לפני עלייתם ארצה. מה לא ראינו פה? בוב-ספוג, ספיידרמן, אלזה ובוב הבנאי…

רוב התמונות לקוחות משני מאגרי התצלומים המרהיבים: הצלמניה, וביתמונה/אוסף אשר בנארי