הספרים העבריים הכי "הכי" בספרייה

אוסף הספרים המודפסים ​העצום והמגוון בעברית שבספרייה הלאומית איפשר לנו לצלול לפרויקט אדיר. חיפשנו ומצאנו את הספרים הכי "הכי" שנמצאים בספרייה: הספרים הכי ארוכים, הספרים הכי עתיקים, הספרים הכי גדולים או קטנים וספרים בעוד שלל קטגוריות יצירתיות. אנחנו מזמינים אתכם למסע מיוחד במינו בין מדפי הספרייה.

חברי קיבוץ בית-אלפא יואל שבת עוסק במלאכה שלמד בספרייה הלאומית - כריכת ספרים. התמונה לקוחה מתוך אוסף ביתמונה השמור בספרייה הלאומית

הכי עתיק

הספר הראשון שהודפס בהדפסה המונית הוא תנ"ך גוטנברג בלטינית. הדפסתו החלה באמצע המאה ה-15, וההערכה היא שהודפסו אז כ-180 עותקים ממנו. התנ"ך הוא גם הספר שהודפס הכי הרבה פעמים, כמו גם הספר שזכה למספר התרגומים הגבוה ביותר.

 

 

הספרים הראשונים שנדפסו בעברית נקראים "דפוסי ערש" (או עריסה) ומוכרים גם בשמם הלטיני: אינקונבולות, והם ראו אור באיטליה החל בשנות ה-70 של המאה ה-15. לא כולם מתוארכים, אך נראה ש"פרושי התורה של הרמב'ן" הוא אחד הראשונים אם לא הראשון שבהם:

 

 

ובארץ ישראל? תעשיית הדפוס הושקה בארץ כבר בשנת 1578, ובתקופה זו הודפס בה "ספר לקח טוב" – אחד הראשונים שראו אור בארצנו.

 

 

 

הכי ארוך

כצפוי, התנ"ך זכה – ועודנו זוכה – לגרסאות דפוס שונות ומיוחדות, וכך יצא שהספר בעל מספר העמודים הרב ביותר (יחיד, ללא כרכים) הוא תנ"ך מתורגם לאנגלית, שהודפס בשנת 1969 ע"י הוצאת הספרים התל אביבית "סיני" וכולל 1,884 עמודים.

הוצאת סיני היא אחת הוותיקות שבהוצאות הספרים היהודיות. היא נוסדה בשנת 1853 בפטרסבורג, ועד שהגיעה לישראל, היא עברה גם בווינה ובבודפשט.

חנות ההוצאה ממשיכה לפעול גם כיום מרחוב רמב"ם שבתל אביב.

 

הכי קטן

אחד הספרים בעל הממדים הקטנים ביותר הוא תנ"ך שגודלו 2×3 ס"מ, וככל הנראה יועד להוות מעין תליון לשרשרת:

 

 

הספר (במרכז) נמצא בתוך קופסת מתכת קטנה (מימין) בה קבועה זכוכית מגדלת, והוא הודפס והוצא לאור בוורשה ע"י הממציא מנחם מ. שאלטץ בשנת 1896.

מאוחר יותר, התפתחותה של אומת הסטארט-אפ שלנו הביאה להדפסה של ננו-תנ"כים, שכבשו את ספר השיאים של גינס.

 

הכי גדול

לאתר את הספר הגדול ביותר בעברית היה קשה יותר. מצאנו כמה מועמדים מכובדים במחסני הספרייה: "מפת הנדסת קרקע של איזור נמל אשדוד" שפורסם בשנת 1966, שנה לאחר פתיחת הנמל, ו"האטלס הענק שלי", ספר אטלס לילדים (כ-60 ס"מ!) שראה אור באנגלית בשנת 1993, ויצא בעברית, מאויר ומנוקד, ב-1999:

 

 

הרומן הכי ישן

בשנת 1853, חמש שנים לפני לידתו של אליעזר בן-יהודה, הוציא לאור אברהם מאפו את הרומן הראשון בעברית: "אהבת ציון".

 

 

מאפו השתמש בכתיבתו רק במילים מהמקורות, בעיקר כי פשוט לא היו בנמצא מילים אחרות, שכן מחייה השפה העברית טרם נולד. למאפו לקח 23 שנים לכתוב את הרומן (הוא התחיל במלאכה ב-1830), וכשיצא, עורר גל של התעוררות לאומית בקרב יהודי הגולה, שנים רבות לפני הקמת התנועה הציונית.

אתם מוזמנים לקרוא את הרומן "אהבת ציון" בפרויקט בן יהודה.

 

ספר הילדים הכי מוקדם

​ספר הילדים ההומוריסטי הראשון שנמצא בספרייה הוא "שעשועים לילדי בתי הספר" מסוף המאה ה-19.

 

 

את הספר כתבו שלושה מורים, שדרך אמרות, משלים וסיפורים שונים, קיוו להטמיע בילדים את השימוש בלשון העברית. שווה קריאה!

 

השם הכי קצר

הספר הראשון בקטלוג הספרייה יצא בשנת 2010, נכתב ע"י ענבל מינין, והוא נקרא "א", מה שמעניק לו גם את תואר הספר בעל השם הקצר ביותר.

לא מדובר ב"עוד ספר"; לטענת הסופרת מינין, הספר עבר ברובו בתקשור, ומתאר בפרטי פרטים את התהליכים שמתקיימים אחרי המוות!

 

הכי ראשונים והכי אחרונים בקטלוג

אחרי "א", שממש פותח את הקטלוג, נמצא גם הספר "7" של אסף בר.

 

 

 

כנראה שיש חיבור חזק בין ספרים עם כותרת קצרה ומיסטיקה, כי כמו הספר "א", גם "7" הוא סיפור שעוסק בעולם שמעבר, ובחיפושים אחר "האני האמיתי".

הספר שאלפביתית מגיע אחריו הוא ספר שירים קטן יחסית, שנקרא "א אב אבר אברם אברהם", ונכתב על ידי מחבר בשם אברהם שיין. מכיוון שגילינו שהספרים הראשונים בקטלוג נוטים להיות בעלי אלמנטים על-טבעיים, אז נוסיף ונספר שאותו אברהם שיין מכנה עצמו בשם העט "בן עב"מ שיין":

 

 

והספרים האחרונים בקטלוג?
אחרי שסיימתם לקרוא את כל הספרים בקטלוג, בהחלט אפשר להגיד "תתחדשו!", ואכן, שני האחרונים הם סיפור הילדים העתיק "תתחדש" של דוד פרישמן (סיפור נחמד מאוד, מוזמנים לקרוא אותו כאן), ו"תתחדש: ספורים לילדים" של הסופר והמשורר לוין קיפניס:

 

 

* על אף הבדיקות שערכנו, חשוב לציין כי מאגרי הנתונים איתם עבדנו אינם מסודרים בצורה המאפשרת שליפה נוחה של חלק מהנתונים. ראו את הכתבה הזו כמבחר מגוון ומיוחד מאוספי הספרייה הלאומית, ולא כספר הרשמי של גינס! אם נפלו טעויות, אנא כתבו לנו ונשמח לעדכן.

תחקיר: אייל שלו

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

כשבוקובסקי בכה, מאת ריקי כהן

שני סרטונים מציגים צדדים מקוטבים ומפתיעים של המשורר צ"רלס בוקובסקי. כשהמשורר נשבר ובוכה מול המצלמה

איך מתרגמים את שירתו של צ"רלס בוקובסקי למדיום הקולנועי? את השירה הבוטה, הישירה, הערומה והאקספרסיבית כל כך? המתרגמת והמשוררת דורית ויסמן, שתרגמה קובץ משירתו בשם "עד שהאצבעות יתחילו לדמם" (כרמל), שלחה לי תשובה שתענוג לחלוק כאן. בסרט האנימציה של הקולנוען ג"ונתן הודג"סון לשיר "The man with the beautiful eyes", אותו תרגמה, השפה החזותית של האנימציה עדינה, מינורית, אפילו מזכירה ספרי ילדים.  אמנם השיר הזה של צ"רלס בוקובסקי הוא מאלו שמציגים את הצד הרך ואפילו נוסטלגי, הפחות מוכר של המשורר, מה שהופך את הבחירה לעיבוד כזה הולמת, אך עדיין זו אינטרפטציה מפתיעה ומרגשת, אפילו את הקוראת הבקיאה היטב כמו ויסמן. הפרוזה הפואטית של בוקובסקי מתאימה לנרטיב הויזואלי בקצב, בתיאורים, המבע המוכר של בוקובסקי מקבל פרשנות מעודנת ומלנכולית. הקורא בדרך כלל לא מדמיין צבעים רכים כשהוא קורא בוקובסקי, הנוכחות של הצבע מכניסה טון חדש לטקסט. גם ההקראה הקורקטית ועצורה תורמת לתהליך הזה. ולבסוף הסרטון היפהפה עומד בפני עצמו ולא רק כשלוחה פרשנית של הטקסט.

 

הָאִישׁ עִם הָעֵינַיִם הַיָּפוֹת / צ"רלס בוקובסקי בתרגום דורית ויסמן

כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִיםהָיָה בַּיִת מוּזָר אֶחָדכָּל הַתְּרִיסִים הָיוּתָּמִידמוּרָדִיםוְאַף פַּעַם לֹא שָׁמַעְנוּ מִשָּׁםקוֹלוֹתוְהֶחָצֵר הָיְתָה מְלֵאָהבַּמְבּוּקוְאָהַבְנוּ לְשַׂחֵק בְּתוֹךהַבַּמְבּוּקמַעֲמִידִים פָּנִים שֶׁאֲנַחְנוּטַרְזָן(עַל אַף שֶׁלֹּא הָיְתָהגֵ"יין).וְהָיְתָה שָׁםבְּרֵכַת דָּגִיםגְּדוֹלָהמְלֵאָהבִּדְגֵי זָהָב הַשְּׁמֵנִים בְּיוֹתֵרשֶׁרָאִיתָוְהֵם הָיוּמְאֻלָּפִים.הֵם הָיוּ בָּאִים אֶלפְּנֵי הַמַּיִםוְלוֹקְחִים חֲתִיכוֹתלֶחֶםמֵהַיָּדַיִם שֶׁלָּנוּ.

הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּאָמְרוּ לָנוּ:"אַף פַּעַם אַל תִּתְקָרְבוּלַבַּיִת הַזֶּה".כָּך שֶׁבֶּטַחהָלַכְנוּ.תָּהִינוּ אִם חַי שָׁם מִישֶׁהוּ.חָלְפוּ שָׁבוּעוֹתוְלֹא רָאִינוּאַף אֶחָד.

וְיוֹם אֶחָדשָׁמַעְנוּקוֹלמֵהַבַּיִת"חֲתִיכַת זוֹנָהמְחֻרְבֶּנֶת!"

זֶה הָיָה קוֹל שֶׁלגֶּבֶר.

וְהַדֶּלֶתהַקִּדְמִיתשֶׁל הַבַּיִתנִזְרְקָה בְּכֹחַוְהָאִישׁיָצָאהַחוּצָה.

הוּא הֶחְזִיקבְּיָד יָמִיןשֶׁלּוֹבַּקְבּוּק וִיסְקִי.הָיָה כְּבֶן30.הָיָה לוֹ סִיגָרבַּפֶּה,הָיָה זָקוּקלְגִלּוּחַ.שְׂעָרוֹפָּרוּעַוְלֹא מְסֹרָקוְהוּא הָיָהיָחֵףבְּגוּפִיָּהוּמִכְנָסַיִם.אֲבָל עֵינָיוהִבְהִיקוּ.הֵן זָהֲרוּבִּבְהִיקוּתוְהוּא אָמַר,"הֵי, אֲדוֹנִיםקְטַנִּים,מְבַלִּים יָפֶה, אֲנִימְקַוֶּה?"

וְהוּא זָרַקצְחוֹק קָטָןוְחָזַרחֲזָרָה אֶל תּוֹךהַבַּיִת.

עָזַבְנוּ,הָלַכְנוּ חֲזָרָה לֶחָצֵרשֶׁל הוֹרַיוְחָשַׁבְנוּעַל זֶה.

הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ,הֶחְלַטְנוּ,רָצוּשֶׁנִּתְרַחֵקמִשָּׁםבִּגְלַל שֶׁהֵםלֹא רָצוּשֶׁנִּרְאֶה אִישׁכָּזֶה,אִישׁחָזָק וְטִבְעִיעִםעֵינַיִםיָפוֹת.

הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּהִתְבַּיְּשׁוּשֶׁהֵםלֹאכְּמוֹהָאִישׁ הַזֶּה,זֶה לָמָּה הֵםרָצוּשֶׁנִּתְרַחֵק.

אֲבָלחָזַרְנוּלַבַּיִת הַזֶּהעִם הַבַּמְבּוּקוּדְגֵי הַזָּהָבהַמְאֻלָּפִים.חָזַרְנוּהַרְבֵּה פְּעָמִיםהַרְבֵּהשָׁבוּעוֹתאֲבָל יוֹתֵר לֹארָאִינוּאוֹ שָׁמַעְנוּאֶת הָאִישׁ.

הַתְּרִיסִים הָיוּמוּרָדִיםכְּמוֹ תָּמִידוְהָיָהשֶׁקֶט.

וְאָז יוֹם אֶחָדכְּשֶׁחָזַרְנוּמִבֵּית סֵפֶררָאִינוּ אֶתהַבַּיִת.

הוּא נִשְׂרַףכֻּלּוֹ,לֹא נִשְׁאַרכְּלוּם,רַק יְסוֹדוֹתעֲשֵׁנִיםשְׁחֹרִים וּמְעֻקָּמִיםוְהָלַכְנוּלִבְרֵכַת הַדָּגִיםוְלֹא הָיוּבְּתוֹכָהּמַיִםוּדְגֵי הַזָּהָב הַשְּׁמֵנִיםהַכְּתֻמִּיםהָיוּ מֵתִים,יְבֵשִׁים.

הָלַכְנוּ חֲזָרָהלֶחָצֵר שֶׁל הוֹרַיוְדִבַּרְנוּ עַלזֶהוְהֶחְלַטְנוּשֶׁהַהוֹרִים שֶׁלָּנוּשָׂרְפוּ אֶת הַבַּיִתשֶׁלָּהֶם,הָרְגוּאוֹתָםהָרְגוּ אֶתדְּגֵי הַזָּהָבבִּגְלַל שֶׁכָּל זֶההָיָה יוֹתֵר מִדַּייָפֶה,אֲפִלּוּ יַעַרהַבַּמְבּוּקנִשְׂרַף.הֵםפָּחֲדוּמֵהָאִישׁ בַּעַלהָעֵינַיִםהַיָּפוֹת.

וּפָחַדְנוּשֶׁמֶּשֶׁך כָּל חַיֵּינוּיִקְרוּ לָנוּ דְּבָרִיםכָּאֵלֶּה,שֶׁאַף אֶחָדלֹא יִרְצֶהשֶׁמִּישֶׁהוּיִהְיֶהכָּזֶהחָזָקוְיָפֶה,שֶׁאֲחֵרִים אַף פַּעַם לֹאיַרְשׁוּ אֶת זֶה,וְשֶׁהַרְבֵּהאֲנָשִׁיםיִצְטָרְכוּלָמוּת.

 

2. הסרטון לשיר "המקלחת" מציג את בוקובסקי קורא את השיר ואיורים מצחיקים שלו מלווים את קריאתו. ובמהלך הקריאה, כשהוא מגיע לשורה המזכירה את שם אהובתו קולו נשבר והוא בוכה. הוא מתעשת, חוזר לקרוא, כוס משקה לצדו על הכורסה וכשהוא מסיים הוא מסנן, שיט, אני סנטימנטלי.

 

הַמִּקְלַחַת/ צ"רלס בוקובסקי בתרגום דורית ויסמן

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים לְהִתְקַלֵּחַ אַחֲרֵי זֶה(אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַמַּיִם יוֹתֵר חַמִּים מִמֶּנָּה)וְהַפָּנִים שֶׁלָּהּ תָּמִיד רַכּוֹת וּשְׁלֵווֹתוְהִיא רוֹחֶצֶת אוֹתִי רִאשׁוֹןמְפַזֶּרֶת לִי אֶת הַסַּבּוֹן עַל הַבֵּיצִיםמְרִימָה אֶת הַבֵּיצִיםלוֹחֶצֶת אוֹתָם,אַחַר כָּך רוֹחֶצֶת אֶת הַזַּיִן:"הֵי, הַדָּבָר הַזֶּה עוֹד קָשֶׁה!"אַחַר כָּך תּוֹפֶסֶת אֶת כָּל הַשֵּׂעָר שָׁם לְמַטָּה, –הַבֶּטֶן, הַגַּב, הַצַּוָּאר, הָרַגְלַיִם,אֲנִי מְחַיֵּך מְחַיֵּך מְחַיֵּך,אַחַר כָּך אֲנִי רוֹחֵץ אוֹתָהּ…קֹדֶם אֶת הַכּוּס, אֲנִיעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֶיהָ, הַזַּיִן שֶׁלִּי בַּפְּלָחִים שֶׁל יַשְׁבָנָהּמְסַבֵּן בַּעֲדִינוּת אֶת שַׂעֲרוֹת הַכּוּס,רוֹחֵץ שָׁם בִּתְנוּעָה חֲלָקָה,מִשְׁתַּהֶה אוּלַי יוֹתֵר מֵהַנָּחוּץ,אַחַר כָּך אֲנִי מַגִּיעַ לַאֲחוֹרֵי הָרַגְלַיִם, הַתַּחַת,הַגַּב, הַצַּוָּאר, אֲנִי מְסוֹבֵב אוֹתָהּ, מְנַשֵּׁק אוֹתָהּ,מְסַבֵּן אֶת הַשָּׁדַיִם, אוֹתָם וְאֶת הַבֶּטֶן, הַצַּוָּאר,הַחֵלֶק הַקִּדְמִי שֶׁל הָרַגְלַיִם, הַקַּרְסֻלַּיִם, כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם,וְאַחַר כָּך הַכּוּס, פַּעַם נוֹסֶפֶת, לְמַזָּל…עוֹד נְשִׁיקָה, וְהִיא יוֹצֵאת רִאשׁוֹנָה,מִתְנַגֶּבֶת, לִפְעָמִים שָׁרָה כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאָר בִּפְנִיםמְכַוֵּן אֶת הַמַּיִם חַם יוֹתֵרמַרְגִּישׁ אֶת הַזְּמַנִּים הַטּוֹבִים שֶׁל נֵס הָאַהֲבָהאַחַר כָּך אֲנִי יוֹצֵא…בְּדֶרֶך כְּלָל זֶה אֶמְצַע אַחַר צָהֳרַיִם וְשָׁקֵט,וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ מִתְלַבְּשִׁים אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל מָה אֶפְשָׁרלַעֲשׂוֹת עוֹד,אֲבָל זֶה שֶׁאֲנַחְנוּ יַחַד פּוֹתֵר אֶת הָרֹב,לְמַעֲשֶׂה, פּוֹתֵר אֶת הַכֹּלכִּי כְּכָל שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ נִשְׁאָרִים פְּתוּרִיםבַּהִסְטוֹרְיָה שֶׁל אִשָּׁהוְגֶבֶר, זֶה שׁוֹנֶה לְכָל אֶחָדיוֹתֵר טוֹב אוֹ יוֹתֵר גָּרוּעַ לְכָל אֶחָד –אֲשֶׁר לִי, מַסְפִּיק נֶהְדָּר לִזְכֹּרמֵעֵבֶר לְמִצְעַד הַצְּבָאוֹתוְהַסּוּסִים שֶׁהוֹלְכִים בַּחוּץ בָּרְחוֹבוֹתמֵעֵבֶר לַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁל כְּאֵב וּתְבוּסָה וְאֻמְלָלוּת:לִינְדָה, אַתְּ הֵבֵאת אֶת זֶה אֵלַי,כְּשֶׁתִּקְּחִי אֶת זֶה מִמֶּנִּיעֲשִׂי זֹאת לְאַט וּבַעֲדִינוּתעֲשִׂי כְּאִלּוּ אֲנִי מֵת בִּשְׁנָתִי בִּמְקוֹםבְּחַיַּי, אָמֵן.

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                         

הכירו את הבולים ל"הגנת פלסטין" של 1946

אל מול עיניהם ראו הערבים כיצד רוכשים העולים היהודים את אדמותיהם. הכירו את אחת הדרכים שבחרו כדי להשיב מלחמה.

דוגמה לבול ירדני להגנת פלסטין

עם סוף מלחמת העולם השנייה נדמה שיהודי היישוב הגבירו את קצב בניית "המדינה שבדרך". חדשות מטרידות מהארץ המשיכו לזרום אל מדינות ערב: אנשי עסקים יהודים קונים אדמות מבעליהם הערבים ב"כסף רב". על מנת להילחם בתופעה המדאיגה, ידעו השלטונות במדינות האזור כי עליהם לתאם את מאבקם. לשם כך, התכנסו במאי 1946 שגרירים ונציגים של מדינות ערב בכנס באלכסנדריה כדי לדון בהתפתחויות האחרונות בסכסוך הפלסטיני-ציוני, והחליטו להקים קרן כדי לסייע לערבים בפלסטין.

כבר במפגשי ההכנה ל"כנס הערבי הכללי" באלכסנדריה הציעו חלק מהנוכחים את הרעיון הבא: הנפקת בולים אשר יוצמדו לכל ההתכתבות הרשמיות בתוך מדינות ערב, בולים אשר הרווחים ממכירתם יוקדשו לייסוד קרן האומה הערבית שמטרתה הצלת אדמות הערבים בפלסטין. הרעיון קסם לרבים מהמשתתפים.

 

כתבות נוספות:

האירוע שפתח מלחמת דת בכותל המערבי ב-1928

מבצע קוקה קולה: כך הבסנו את החרם הערבי

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

 

 

את הדיווח הראשון על תמיכת אחת ממדינות ערב ביוזמה החדשה אנו מוצאים בעיתון היפואי "פלסטין". בתאריך 13 באוקטובר 1946, מדווח "פלסטין", כי הממשלה הסורית החליטה להנפיק בולים אלה  לכל ההתכתבויות הרשמיות.

 

ידיעה מעיתון "פלסטין" שפורסמה ב-13 באוקטובר 1946, הידיעה לקוחה מאתר "ג'ראיד"

 

ב-15 ביוני 1947 פרסם עיתון "אל-דפאע" (ההגנה) ידיעה המבשרת שמיום המחר מתחילה ממשלת הממלכה הירדנית להשתמש בבולים המיוחדים כדי לסייע לערבים בפלסטין. על מנת למשוך את תושבי הממלכה לרכוש את אותם בולים, הבינו הרשויות כי יצטרכו להוזיל את מחירם בהשוואה לבולים שבשימוש. הבולים להצלת פלסטין נמכרו ב-50 אחוז מערכם של הבולים בשימוש.

 

ידיעה מעיתון "אלדפאע" (ההגנה) שפורסמה ב-15 ביוני 1947, הידיעה לקוחה מאתר "ג'ראיד"

 

כיצד נראו הבולים המיוחדים? הידיעה בעיתון "אל-דפאע" מסבירה שבאמצע הבול מופיע ציור של כיפת הסלע, יחד עם ציור נוסף של מסגד – רפרודוקציה של מסגד אל-אקצא. בראש הבול הוטבע שמו של מלך ירדן "עבדאללה בן אל-חוסיין" ולמטה התווסף הכיתוב "הממלכה הירדנית ההאשמית", יחד עם הסבר על הבול – "לסיוע הערבים בפלסטין".

 

 

 

 הבולים "להגנת פלסטין"

 

מדובר באחד המאמצים המתואמים הראשונים של מדינות ערב הצעירות לסייע לערביי הארץ להגן על אדמותיהם מפני אובדנן. אך כל ניסיונותינו לאתר איך ולאן הועבר הכסף העלו חרס.

 

סייע בהכנת הכתבה: חן מלול

* כל החומרים בכתבה לקוחים מאתר "ג'ראיד" – ארכיון דיגיטלי של הספרייה הלאומית לעיתונות ערבית היסטורית בארץ מימי המנדט הבריטי והשלטון העות'מני.

לראשונה: התגלתה המודעה שפרסם פרנץ קפקא בעיתון ציוני נודע

התגלית המרעישה של ארכיונאי בספרייה הלאומית שופכת אור חדש על הקשר בין קפקא לתנועה הציונית.

תצלום מפארק השעשועים המפורסם בווינה, ה"פראטר"(Prater), משמאל לימין: פרנץ קפקא, אלברט ארנשטיין, אוטו פיק, ליזה וולטש, צולם ב-1913. התמונה לקוחה מתוך ארכיון אלברט ארנשטיין בספרייה הלאומית

בסתיו 1911 הציע קארל הרמן לגיסו, פרנץ קפקא, להצטרף אליו בהנהלת מפעל לייצור אזבסט שהקים לאחרונה. האפשרות של הכנסה נוספת עבור המשפטן שעבד ב"חברה הממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות" קסמה לו, על אף שראה בחובותיו במפעל מטרד בירוקרטי נוסף בחייו הבירוקרטיים ממילא. על סמך עובדה זו מיהרו ביוגרפים רבים של קפקא לבטל את תרומתו להצלחת המפעל וקבעו שהמשפטן והסופר ניצל כל הזדמנות כדי לחמוק מחובותיו המקצועיות.

מודעה שמצא לאחרונה ד"ר סטפן ליט, ארכיונאי בספרייה הלאומית, שופכת אור חדש על פעילותו של קפקא במפעל ועל הקשר המפתיע שבין פעילות זו ובין התנועה הציונית.

 

ביטוח, אזבסט וציונות בקונגרסים של וינה

שנתיים לאחר שהצטרף אל גיסו בהנהלת מפעל האזבסט, אנו מוצאים את קפקא בתקופת שפל חדשה בחייו. נאבק בנדודי שינה, מוטרד מפחדים שנבעו מהאירוסין הטריים לפליציה באואר וממחסום כתיבה שסירב להניח לו, השאיר קפקא את ארוסתו בברלין ועלה על רכבת. היעד שלו ושל שותפו למסע, הסופר אוטו פיק, היה וינה. התאריך – ספטמבר 1913.

 

פרנץ קפקא ופליציה באואר, תמונה משנת 1917. מקור: Mondadori Portfolio/Getty Images

 

בווינה, ביקש קפקא לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. ראשית, היה עליו להשתתף בקונגרס הבינלאומי השני לשירותי הצלה ומניעת תאונות מטעם עבודתו הממשלתית. שנית, הסתקרן להשתתף בקונגרס הציוני שנפתח כשבוע קודם לכן.

קפקא ופיק הגיעו לווינה מספר ימים לפני פתיחת קונגרס הביטוח. הם ניצלו את יומם הראשון בבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית כדי לבקר את חברם, הסופר והמשורר האקספרסיוניסטי החשוב אלברט ארנשטיין. גם אם העדיף להעביר את שעותיו הראשונות בעיר לבדו ובאנונימיות מוחלטת, ידע קפקא כי עליו לבקר את ארנשטיין – מי שהיה המבקר הראשון של יצירתו הספרותית.

 

כתבות נוספות:

חשיפה: המחברת ללימוד עברית של קפקא

הפעם הראשונה בהיסטוריה שנעשה שימוש במילה "ציונות"

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

 

 

לאחר שהעבירו מספר ימים בבילויים שונים בעיר, פנה קפקא להשתתף בדיונים של הקונגרס הציוני ה-11. כמעט עשרת אלפים משתתפים הגיעו מכל קצוות העולם היהודי לקונגרס. אם עד אז ראה קפקא בציונות ביטוי מעורפל וחמקמק של לאומיות יהודית, עתה פגש את התנועה הציונית ככוח מאורגן ואקטיבי, גם אם לא חיובי במיוחד.

עד גילויו של ד"ר סטפן ליט, הסתכם הידע שלנו על פעילותו של קפקא בקונגרס הציוני ברשמים המעטים שסיפק קפקא במכתב לארוסתו ב-13 בספטמבר של אותה שנה. העדות של קפקא מהקונגרס מלמדת על יחס שהוא לכל הפחות לא מחמיא: "צרחות ללא קץ", מריבות קטנוניות ותיאור של עסקן ציוני טיפוסי כאדם בעל "ראש עגול קטן ולחיים קפואות". המשפטן והסופר לא התרשם כלל וכלל ממה שראו עיניו.

אך מסתבר שלא בכך הסתכמה תרומתו של קפקא לקונגרס. במהלך רפרוף אקראי בגיליון המיוחד שהוציא העיתון הציוני "Die Welt" לכבוד הקונגרס הציוני בווינה, גילה ד"ר ליט פרסום שמשך את תשומת ליבו: מודעה למפעל אזבסט "בבעלות הרמן ושותפיו" – אותו מפעל שהקימו וניהלו קפקא וגיסו הרמן משנת 1911. היות שלא היה לאיש ממשפחתו של קפקא קשר ממשי עם התנועה הציונית, ולאור העובדה שקפקא עצמו השתתף בישיבות הקונגרס לו הוקדש הגיליון, סביר שהיה זה הוא עצמו שקנה את המודעה והריצהּ בעיתון הציוני הנודע.

 

המודעה למפעל האזבסט של קפקא וגיסו הרמן, המודעה הופיעה בעיתון הציוני "Die Welt"

 

בעדנו או נגדנו? יחסו של קפקא לתנועה הציונית

במהלך עשרות השנים שעברו מאז מותו ממחלת השחפת ב-3 ביוני 1924, ניסו חוקרות וחוקרים רבים לספק תשובה החלטית לשאלת הציונות של קפקא: מה חשב על התנועה הציונית בתקופות שונות בחייו? האם תמך בה? האם התנגד לה? אנו יודעים שבשנת 1917, אותה שנה בה אובחנה מחלתו, החל ללמוד עברית. לקראת מותו אף ציין את רצונו לבקר ביישוב העברי בארץ ישראל – חלום שנקטע בגלל מחלתו הקשה. ועדיין, לא נתיימר לספק תשובות חד משמעיות, וייתכן שגם אין כאלה בנמצא.

המודעה שהתגלתה בעיתון ציוני כה חשוב, עיתון שהקים בנימין זאב הרצל עצמו, מלמדת אותנו שבדומה לרבים וטובים לפניו ואחריו – גם אחד מגדולי הכותבים המודרניסטיים במאה העשרים לא בחל בשילוב הסקרנות הפרטית שלו בנוגע לתנועה הציונית עם עסקיו הצדדיים.

הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

 

התנועה הציונית: סיפורים, מנהיגים, תמונות ועוד