ההוגה שהעז להחליף את ברכת השחר "שלא עשני אישה"

ברכת השחר "שלא עשני אישה" לגבר ו"שעשני כרצונו" לאישה, השתרשה לסידור לפני מאות שנים, אך שני כתבי יד בני המאה ה-15 חושפים הוגה פורץ דרך, שבחר כבר אז לתת גרסה מתקדמת יותר לברכה מעוררת המחלוקת. אברהם פריצול הקדיש שני סידורים לנשים אלמוניות, ושינה בהם את הנוסח ל"שעשיתני אשה ולא איש".

ברכות השחר מתוך הסידור שנמצא בארצות הברית

הנוסח המחודש לפי פריצול בסידור משנת 1471, אשר נמצא בארצות הברית

 

ברכת השחר "שלא עשני אישה" לגבר ו"שעשני כרצונו" לאישה, השתרשה לסידור כבר לפני מאות שנים, אך שני כתבי יד בני המאה ה-15, חושפים הוגה פורץ דרך, שבחר כבר במאה ה-15 לתת גרסה קצת יותר מתקדמת לברכה מעוררת המחלוקת.

הכירו את אברהם פריצול, שבשני סידורים שהקדיש לנשים אלמוניות, שינה את הנוסח המוכר של הברכה ל"שעשיתני אשה ולא איש".

כיאה להוגה יהודי מן המעלה הראשונה, לא נשאר אברהם פריצול בדלת אמותיו. הוא הוכר כבר בימי חייו (המאות ה-15 וה-16) כאיש אשכולות. בין יתר פעילויותיו שימש כחזן, מעתיק וכותב כתבי יד ומורה. הוא התעניין עמוקות ב"עידן התגליות" שעברה אירופה וחיבר את החיבור העברי הראשון העוסק בגילוי יבשת אמריקה.

במסגרת היותו הוגה חלוצי, היה גם איש דת יוצא דופן. בשנים 1471 ו-1480 כתב שני סידורים לנשים ובהם חידוש פמיניסטי מרתק: בסידור התפילה המוכר לנו כיום מודה הגבר בברכות השחר על החיים המתחדשים בעולם מדי בוקר. הוא מודה לאל על "שלא עשני גוי", על "שלא עשני עבד" ובברכה המוכרת שעוררה פולמוסים אינספור, מברך הגבר את הקדוש ברוך הוא "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשני אישה" או "שעשיתני איש ולא אישה" לפי נוסחים אחרים. האישה מצידה, מברכת את האל על "שעשני כרצונו". למעשה, נוסח הברכה המקובל כיום לנשים "שעשני כרצונו" לא נמצא בתלמוד, אלא מוזכר ב"טור" של רבי יעקב בן אשר (המכונה "בעל הטורים") מתחילת המאה ה-144.

והנה, כ-150 שנים אחרי הפסק של "בעל הטורים", כשיצאה אירופה מחשכת ימי הביניים, כתב אברהם פריצול שני סידורי התפילה שהכילו שינויים בנוסח התפילה המקובל: בתקופת הרנסנס, זנח פריצול את הנוסח הימי ביניימי "שעשני כרצונו" לנוסח אחר ומעניין – "שעשיתני אישה ולא איש".

הנוסח המחודש לפי פריצול בסידור משנת 1480, אשר נמצא בספרייה הלאומית

זהותן של הנשים שבירכו מדי בוקר "שעשיתני אישה ולא גבר" איננה ידועות לנו היות ששמן נמחק משני הסידורים. ייתכן שפריצול כתב סידורים נוספים עם נוסח זה שטרם נתגלו (אם יתגלו אי פעם). לא ברור עד כמה נפוץ היה התיקון שהנהיג פריצול או האם היה זה שינוי נוסח שנשאר נחלתו הבלעדית של ההוגה. מה שבטוח הוא שאי שם באותם ימים רחוקים התהלכה לה לפחות אישה אחת בראש מורם, והתגאתה בינה לבין עצמה על שבורא עולם בחר להביאה לעולם כאישה, ולא כגבר.

ברכות השחר מתוך הסידור שנמצא בארצות הברית

 

ברכות השחר מתוך הסידור שנמצא בספרייה הלאומית

 

צפו בסיפורו המדהים של מחזור קטלוניה

סיפורו של המחזור ששרד את גירוש ספרד, הוברח מגרמניה הנאצית לארצות הברית ועשה את כל הדרך לספרייה הלאומית בירושלים

מהרגע בו עלה עם ישראל על בימת ההיסטוריה, ליווה הספר העברי דורות של יהודים מסורים במסעם אל נבכי תרבותם העתיקה. את אחד מאותם ספרים מלווה סיפור הישרדות יוצאת מגדר הרגיל.

באמצע המאה ה-13 חובר ואויר כתב יד ייחודי בקטלוניה שבספרד, הוא נדד בין מטלטליהם של היהודים המגורשים, הגיע לאיטליה, ארץ ישראל ואל סלוניקי (אז חלק מהאימפריה העות'מנית) עד שהועבר לגרמניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוברח כתב היד לארצות הברית על ידי אלכסנדר גוטמן – מלומד יהודי – שהשיג ויזה בשנת 1940 לארה"ב, כשהוא נושא את הסידור באמתחתו תוך סיכון חייו וחיי משפחתו.

מעבר לסיפור המדהים מאחורי כתב היד, תוכנו מאיר בצורה חד פעמית את העושר התרבותי של הקהילות היהודיות טרם הגירוש הספרדי.

מדובר במחזור לראש השנה ויום הכיפורים המיועד לשימושו של חזן, ולא למתפלל יהודי רגיל. כולו מלאכת מחשבת של יצירה יהודית: פיוטים שנכתבו על ידי כמה מגדולי המשוררים של עם ישראל והוא ייחודי בהיותו המחזור היחיד המעוטר במיקרוגרפי – אמנות יהודית מובהקת היוצרת בכתב זעיר צורות גאומטריות קישוטיות.

אמנות זו מופיעה כמעט אך ורק בספרי תנ"ך ולכן השימוש בעיטורי מיקרוגרפיה מרהיבים ומורכבים במחזור תפילה זה נחשב ליחיד במינו.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים?
הצטרפו לקבוצה שלנו
:

 

צפו בכתב היד המלא פה

 

תמונות נדירות: 150 שנה בכותל המערבי

בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19, עם הגיעם של חלוצי הצילום לארץ הקודש, היה הכותל לאחד מהאתרים החביבים עליהם. צפו בדימויים הנפלאים, שחלקם מוצג כאן לציבור בפעם הראשונה.

מהו סוד קסמו של הכותל המערבי? אינספור מילים כבר נאמרו על אותו קיר אבנים, הממשיך, עד ימינו אלה, להצית רגשות עזים. עוד מימים קדומים, היה הכותל לאחד מסמליה של ירושלים ואולי האתר המזוהה ביותר עם כיסופי הגאולה של העם היהודי. תיאורים גרפיים של הכותל עיטרו תשמישי קדושה יהודיים עוד בעת העתיקה, שלעתים צויירו מתוך הדמיון ולעתים התבססו על תיאורי נוסעים שהגיעו לארץ ישראל. הכותל שימש נושא גם לציורי נוסעים ותיירים שביקרו בארץ הקודש, שביססו את התבנית הקבועה – מבחינת הזווית ובניית הקומפוזיציה – של דימוי מוסכם לאתר זה, שהלך ושהשתרש.

בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19, עם הגיעם של חלוצי הצילום לארץ הקודש, היה הכותל לאחד מן האתרים החביבים גם עליהם. למרבה הפלא, צלמים אלה המשיכו את אותה מסורת שהתוו הציירים לפניהם, והקפידו על אותה זווית (בדרך כלל מדרום לצפון), אותה קומפוזיציה (לאורך ולא לרוחב, כשהדמויות מרוכזות בחלק הקדמי של התצלום) ואותו מסר: היהודים מתאבלים על חורבן בית מקדשם.

על אף שרבים מן הצלמים ניסו לשוות לדימוי שיצרו אופי תיעודי, אותנטי, הרי שאין ספק כי תצלומים אלה, בייחוד המוקדמים שבהם, היו מבויימים. זמני החשיפה הארוכים שנדרשו באותם ימים של ראשית הצילום דרשו מן המצולמים לקפוא על מקומם ללא תזוזה למשך שניות ארוכות, לעתים דקות. לא מן הנמנע הוא כי המצולמים אף קיבלו תשלום על שירות זה, לאחר שהסתדרו במיקום הנדרש על ידי הצלם.

תצלומי הכותל מן המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השמורים בספרייה הלאומית מהווים הצצה נדירה אל אחד מן המקומות הקדושים ביותר בירושלים, וחושפים גם את התמורות שהתרחשו בו במשך השנים.

אנו מזמינים אתכם להתבשם מדימויים נפלאים אלה, שחלקם מוצג כאן לציבור בפעם הראשונה. התעמקות נוספת בתצלומים אלה ובעוד רבים השמורים בספרייה הלאומית, עשוייה להניב תגליות מפתיעות על מנהגי תפילה שונים, היחס לצמחייה ולאבני הכותל ועוד פרטים על המקום שכולנו מכירים, אך יש בו עוד פנים נסתרות רבות.

 

צפו בתמונות ולחצו עליהן להגדלה:

 

כתבות נוספות:

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

ערפדים ושדים לא נולדו עם דרקולה, והם מלווים את הדמיון האנושי משחר האנושות. המקור היהודי לערפדות מוזכר בהקשר של לילית, אשתו הראשונה של אדם – המוזכרת לראשונה באחת הגרסאות של ספר בראשית. היא ידועה במסורת היהודית לאחראית למוות בעריסה, חלומות זימה ומציצת דם.

דרקולה? זה כלום לעומת הערפדית הראשונה בהיסטוריה הלוא היא לילית. בין "תחביביה" הרבים: רדיפה אחרי האנושות, מוות בעריסה, הענקת חלומות זימה לגברים וכמובן מציצת דם. ולמה? קנאה, וויכוח על מי מעל מי במהלך יחסי מין.

פוסט אורח של ציידת הערפדים אודליה ברקין-קמיל

ב-26 במאי, בשנת 1897, יצא לאור "דרקולה", רומן הערפדים המפורסם של בראם סטוקר. רומן זה השפיע רבות על הדמיון האנושי וגרר אחריו תרבות שלמה של יצירות העוסקות בערפדים  מסדרת ספרי "ראיון עם ערפד", דרך סדרת סרטי "דמדומים" סדרות טלוויזיה כמו "דם אמיתי" ואפילו עד סדרת ערפדים ישראלית בשם "חצויה", ששודרו בלמעלה מששים מדינות ברחבי העולם.

אבל למעשה, ערפדים ושדים לא נולדו עם דרקולה, והם מלווים את הדמיון האנושי משחר האנושות. ראיות ליצורים ערפדיים בשמות שונים, ניתן למצוא כבר במיתולוגיה השומרית והבבלית. המקור היהודי לערפדות מוזכר בהקשר של לילית, אשתו הראשונה של אדם שאפילו זכתה לככב באחת העונות של "דם אמיתי": יוצרי הסדרה, שמכירים את המיתוס, נתנו ללילית הבראשיתית מקום של כבוד בעונה החמישית והציעו שאלוהים יצר את הערפדים כזן עליון לבני האדם, ושעליהם לשלוט בהם.

בספר בראשית מופיעות שתי גרסאות של סיפור בריאת האדם. המדרש התלמודי מסביר זאת על ידי כך שבתחילה נבראה האישה כשווה לאדם, ונקראה לילית ("זכר ונקבה ברא אותם", בראשית א', כ"ז). השניים התווכחו כיוון שלילית רצתה להיות למעלה בזמן יחסי המין, וכשאדם לא היה מוכן כי טען שהיא נחותה ממנו, אמרה את השם המפורש ונטשה אותו בגן עדן.

 

קמיע ללידה עם תיאור של אדם וחוה, הקמיע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אמסטרדם, 1700 בקירוב. מתוך הספר: "לכל הרוחות והשדים", עורך: פיליפ ווקוסובוביץ

 

אלוהים שלח אחריה שלושה מלאכים, סנוי, סנסנוי וסמנגלוף אך כשהם השיגו אותה היא כבר היתה עמוק במצולות הים, ובחרה להיות אשתו של מלך השדים – אשמדאי והפכה לשדה מוצצת דם בעצמה. הם הפצירו בה לחזור לאדם והיא סירבה. כעונש נגזר שימותו עליה כל יום, מאה מבניה. כנקמה על העונש הנורא היא הודיעה שתרדוף תינוקות אנושיים, בני חוה.

 

קמיע ליולדת, מתוך אוסף הקמיעות של הספרייה הלאומית

 

כיתוב

 

לכן לפי המסורת היהודית לילית נחשבת לאחראית על מוות בעריסה. בנים פגיעים במיוחד להשפעתה עד גיל תשעה ימים, ובנות עד גיל עשרים יום. כדי להימנע מהשפעתה המזיקה, עד היום יש יולדות טריות, הנוהגות לשאת בארנקן או לתלות מעל העריסה תמונה של שלושת המלאכים, כי על פי המדרש המלאכים עשו הסכם עם לילית שבמקום בו ייראה שמם היא אינה יכולה לפגוע. אחרי שעזבה לילית נוצרה חווה מצלעו של אדם, ככפופה לו.

כאשר היא אינה רוצחת תינוקות, היא מוצצת את דמם של קורבונותיה, כיאה לערפדית אך לא רק זאת: על פי המסורת היא אחראית לחלומות זימה של גברים, ומקרי הלילה שלהם, מתעברת ויולדת שדים מדי יום. לכן לילית, התגלמותה של האישה המפתה, מסמלת את קול היצר הרע הדוחק בגברים לממש את הפנטזיות שלהם ולהשחית זרע לבטלה. מאז ועד היום מקושרים ערפדים למיניות מתפרצת ולמימוש הדחפים המיניים המודחקים שלנו. גם דרקולה הוא מורד רומנטי המבקש להתחבר לטבע, וגם לטבע האותנטי של האדם – יצר המין כמקור לעונג. דרקולה מסמל סוג של חופש מוחלט והתענגות הדוניסטית על דחפים.

 

הקמיע שנועד להגן על היולדת ועל הרכים הנולדים מפני לילית ובו שלושת המלאכים המגנים

 

כיצד להרוג ערפד?

הדרך השכיחה ביותר להרוג ערפד היא לתקוע יתד מעץ בלבו. דרכים אחרות כוללות עריפת ראשו ושריפה באמצעות אש או באמצעות חשיפה ישירה לאור השמש.

 

כיצד להתגונן מפני ערפד?
כדי להתגונן מפני ערפדים ניתן להשתמש בשיני שום. כמו כן יש להשתמש בצלב, מים קדושים או מגן דוד, שכן הערפד בהיותו יצור שטני ונטול נשמה, הוא האנטיתזה לקדושה ונדחה על ידי סמלים דתיים.

בנוסף, אם רודף אחריכם ערפד מומלץ לזרוק בפניו חופן של חול, אורז או מלח. באגדות פולקלור על ערפדים במיתולוגיה השונות – הסינית, ההודית והסלובקית – הערפד מקולל ביחס כפייתי למספרים (OCD מסוג אריתמו-מניה) ואנוס לספור גרגירים המוטלים בדרכו. אחת הדרכים לברוח מפניו היא אפוא להסיח את דעתו על ידי הטלת חופן של אורז או כל גרגר אחר בפניו, מה שיאלץ אותו להתעכב כדי לספור את הגרגרים. בשנות השבעים, תכונה זאת אומצה על ידי יוצרי "רחוב סומסום" בדמות הרוזן סופר, Count Von Count. מעבר למשחק המילים המשעשע של שמו (Count – תואר אצולה וגם הפועל "לספור") הוא ערפד שמדבר במבטא טרנסילבני, ועטוף גלימה כמו דרקולה של בלה לוגוסי. תכונה זאת גם אומצה על ידי יוצרי סדרת הערפדים הישראלית, "חצויה".

 

 

הכותבת, אודליה ברקין-קמיל, היא ערפדיולוגית – מומחית לערפדים. מרצה על ערפדים בתרבות הפופולרית, בעיקר בקולנוע ובטלוויזיה, כדימוי המשמש השראה והעצמה.

תודה רבה לד"ר צבי לשם וליובל דה מלאך מספריית גרשם שלום על העזרה הרבה באיתור מקורות ובהכנת הכתבה.