ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

אחרי שהשתחררה מבית החולים שבו הייתה מאושפזת בשל מחלת הפוליו, פרסמה אסתר שטרייט-וורצל את סיפורה הראשון "זיוה", המתאר את הפרידה מחברתה מימי האשפוז שהלכה לעולמה.

"בינתיים גם עברתי את חוויות בית-החולים שלי, ובעקבות אישפוזי וניתוחי רגלי החולה כתבתי את הסיפור "זיוה". הפעם אבא לא מנע בעדי מלשלוח את הסיפור לעיתון, עיתון נוער בשם "ענות" בעריכת מרדכי קשתן ז"ל. לא היה לי אומץ לכתוב את שמי על הסיפור ובחרתי בשם ספרותי, שם של נער. את אסתר (שהיא הדסה) הפכתי להדס, ואת שמי השני צביה הפכתי לצבי.

כעבור זמן קצר, בבית הספר, קרא לי אבא לחדרו. ראיתי שפניו קורנות מאושר והבנתי שבשורה טובה בפיו. ואכן, הוא הושיט לי את החוברת המודפסת "ענות" ובה גיליתי את סיפורי מודפס באותיות מאירות עיניים. "זיוה" מאת צבי הדס. קשה לתאר כמה הייתי מאושרת אז. לא היה גבול לאושרי. אפילו השינויים המעטים שהעורך עשה בכתוב למגינת לבי לא הצליחו להעכיר את שמחתי הגדולה." 

(מתוך הספר: "מאורי עד אדי: קורות ספרי" מאת אסתר שטרייט-וורצל)

 

כך שִחזרה סופרת הילדים והנוער אסתר שטרייט-וורצל את גלגולו של הסיפור הראשון שפרסמה אי פעם בשנת 1944, כשהיא בסך הכל נערה בת 12.

את הסיפור "זיוה" כתבה אסתר בהסתמך על חוויותיה מאשפוז ארוך בבית החולים בגלל מחלת הפוליו שממנה סבלה. את "זיוה" מספרת הגיבורה אסתר בגוף ראשון, והוא מתאר את החברות שלה עם ילדה שהייתה מאושפזת לצידה בבית החולים, ילדה בשם זיוה גפן (שככל הנראה מבוססת על דמות אמיתית). היא מתארת גם את הפרידה האחרונה ממנה.

 

כשקוראים את הסיפור מלא העצב, הרגישות והבגרות, קשה להאמין שנערה בת 12 כתבה אותו.

גם מבוגרים הרי מתקשים להיות חולים ורחוקים מהבית תקופה ארוכה, גם מבוגרים מתקשים וחוששים לבקר את חבריהם החולים וגם מבוגרים מתקשים להתמודד עם המוות ולהיפרד.

היכולת של אסתר שטרייט וורצל לכתוב יפה ובצורה מלאת עניין וחכמה ורגישות, ניכרת כבר בסיפור הזה. כך שאפשר לקרוא בסיפור גם איזו נערה יוצאת דופן ונהדרת הייתה אסתר, וכמה כשרונית הייתה.

במחווה לסופרת האהובה חיפשנו בארכיונים ומצאנו את הסיפור המרגש "זיוה", ואנחנו גאים להציג אותו לקהל הרחב.

התמונות, כמו גם האישור לפרסם את הסיפור במלואו, ניתנו באדיבות בני משפחתה של אסתר ז"ל, ואנחנו מודים להם מקרב לב.

 

זיוה

מאת: צבי הדס, פתח תקווה 

פורסם בכתב העת "ענות", אייר תש"ה (תל אביב, 1944​)

מרגישה אני חוב בנפשי להציב ציון לחברה יקרה, אשר מתה בדמי ימיה. שמה היה זיוה גפן. זו היתה נערה בעלת רוח עליזה אשר גם ברגעי חייה האחרונים רחף החיוך על שפתיה.הכרתיה במקרה, בבית החולים. שכבנו בחדר אחד. היא לא יכלה להניע את חצי גופה, כי היתה משותקת. עם ראותי אותה בפעם הראשונה – אהבתיה. נפשותינו נקשרו בקשר חברי אמיץ כל הימים היתה שרה ומעודדת אותי, הילדה הקטנה בת האחת עשרה.בכל זאת הרגשתי שזיוה סובלת במסתרים וחשה כי קרוב קצה. אני, שהייתי גם כן חולה, הבנתי לה. והשתתפתי עמה בצערה, אם כי לא דברנו על זה.ואמנם, חששותי ביחס לעצבה של זיוה נתאמתו. -לילה אחד, כאשר שכבתי ערה במטתי וכל גופי כואב מהנתוח שנתחוני אותו בקר, שמעתי בכי כבוש, אשר הרעיד את נימי לבי.- זיוה, מה לך? – חרדתי.היא לא ענתה- זיוה, אנא, הרגעי!היא הפנתה אלי את ראשה ואמרה: אהה, אסתר, לבי כואב כל כך, לו היית יודעת כמה סובלת אני!- זיוה, אמרתי לה נרגשת, יודעת אני כמה סובלת את, אף אני סובלת לא מעט, אך חובה עליך להתגבר – ולקוות לטוב!- אה, כמה קויתי! אבל נשארה לבסוף רק התקוה. הישועה כבר לא תבוא… למה הצילוני ממות?… למה התאמצו הרופאים שאחיה עוד קצת… ואסבל יותר – בשביל שלבסוף אמות נאנקת מיסורים?! – – – קולה היה חנוּק.- לא, את טועה, אמרתי לה. כשהם שהצילוך ממות כך ירפאוך ממחלתך. רק התרגשותך הרבה מעוררת בך הזיות דמיון.- לא, אסתר, אינני מאמינה כבר…היא פרצה בבכי, ואני הקטנה בכיתי אתה יחד ושפתי לחשו תפלה. שתי נשמות צעירות בכו בלילה בבית החולים.אחרי שנרגעה קצת אמרה:- אסתר, מוכרחה אני… מוכרחה לספר. אינני יכולה להכיל יותר את המעמסה. אסתר, עשי לי טובה ושמעי לי!והיא החלה לספר.- תמיד הייתי ילדה חרוצה, וחביבה על כלם. חברותי אהבוני ותמיד שאלו בעצתי. כל הימים הייתי מאושרה, שרה, מדלגת מקפצת… אך בהיותי בת עשר באה עלי מחלתי זו. במשך שנים שכבתי במטה בלי להניע את הגוף. חברותי שכחוני, ואני הייתי גלמודה. – איך שוכחים ככה? הה! מי ידע את מכאובי אז? מי ידע כבר סבלתי מכל דבר עליז? בלילות הייתי מרטיבה את כרי בדמעות, וביום משתדלת לשמוח. בכל כחותי הייתי מוכרחה לשחק לפני האנשים משחק אושר! – הה, אסתר, מה גדלו מצוקותי!דממה נוקבת ומפחידה. — זוכרת אני, המשיכה לספר, את יום הפרדי מהורי, היום שבו נכנסתי, הנה. אבא הביט אלי ואמר לי בקול חנוק מדמעות, "זיוה… אלוהים ישלח… לך… רפואה שלמה". – הוא ידע מה הוא אומר. חרדת מות נשמעה בקולו הרועד.

 – זה כחצי שנה שוכבת אני פה. חצי שנה של סבל ויסורים, אך גם של תקוה ואמונה… עכשיו עבר הכל… יודעת אני כי בעוד זמן לא רב יתמו יסורי.

*

כעבור ימים אחדים נסעתי הביתה. לפני הפרדנו, כאשר היינו עוד ביחידות, אמר לי זיוה:

 – מה שמחה אני שהבראת. זכריני, אסתר, זכריני. אני אזכרך עד סוף ימי, הן כה טובה היית לי. – אהבתיך.

אני בכיתי בשמעי את דבריה אלה, אשר מרירות הסוף השחור זעמה מתוכם. היא נחמה אותי כאחות גדולה; נחמה אותי תחת אשר אנחמנה אני. בחום אמרתי לה:

 – זיוה, כל הזמן אתפלל לבריאותך.

נסעתי.

*

במשך חדש ימים הייתי קשורה לחדרי, אך משהחלמתי כליל ויכולתי להתהלך כחפצי – מהרתי לבקר את זיוה. הרופאים, אשר הכירוני, קדמו את פני בשמחה, אך אני לא שעיתי אליהם ורצתי אל זיוה.

נכנסתי לחדרה. היא שמחה בי מאד, ובקול שקט ורך אמרה:

 – כה דאגתי לך, אסתר. שמחה אני שבאת. שמחה אני לראות ששוב הנך מתהלכת כחפצך… וגם – שלא שכחת אותי.

מצב רוחה היה מרומם. היא ספרה לי שהנה הולכת ומבריאה. אבל אני השתדלתי להחליף את נושא שיחתנו באחר. מראה פניה הדועכים הדאיג אותי מאד. עיניה, אשר התנוצצו תמיד – אורן כבה.

ברטט בדמי לחצתי את ידה החלושה. שעת הבקור נסתימה. נפרדתי ממנה, והלכתי בלב מלא יאוש. קידם את פני רופאה, אשר שאלני:- איך זיוה בעיניך?

 – אור עיניה כבה – התאוננתי.

הרופא שתק.

______

במשך חדשים לא בקרתיה, כי הייתי טרודה למלא את חמר הלמודים שהחסרתי בימי מחלתי. בתוך המערבלת נשכחה.יום אחד בא אלי רופאה ואמר לי:זיוה מתאוננת ששכחת אותה, בואי עמי לביה"ח – אם לא תבואי תתחרטי – הוסיף בלחש.לבדי רצתי לבית החולים, כשאני מגנה את עצמי תוך כך על היחס המחפיר והטפשי. נכנסתי לחדרה של זיוה. היא ישנה. עמדתי על ידה. כלי מזיעה וכבדת נשימה. רחש המות דמדם בחדר. דמעות עלו בעיני, ומתוכן נסיתי לקבוע את דמותה בלבי: פנים נעימים מכוסים נמשים חנניים, עינים תכולות, נוצצות, שערות צהבהבות, אף מחוטב יפה, פה קטן… היא רזתה מאד, אך בת צחוקה החביבה לא סרה מעל פניה. לא התאפקתי ונשקתיה. "שלום זיוה" לחשתי ואצא.

בלילה נראתה לי בחלומי וכאילו אמרה: "תודה לך, אסתר, על בקורך. היי שלום." –

לעולם לא הייתי סולחת לעצמי אילולא נפרדתי ממנה פרידת נשיקה זו.

 

 

 

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

תלמיד ישיבה ועילוי או משורר ציוני פורץ גבולות? אלו היו שתי האפשרויות שעמדו בפני ביאליק, שתי אפשרויות שמצאו ביטוי בשירו המודפס הראשון.

איור שאיירה תום זיידמן-פרויד עבור ספרו של חיים נחמן ביאליק בזמן עבודתם המשותפת והחלוצית בתחום ספרות הילדים בברלין. האיור לקוח מתוך הספר 'ספר הדברים: שישה עשר שירים'

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי –אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.

 

באחד הימים, והוא נער בשנות העשרה שהספיק לקרוא בעיקר ספרות קודש, גילה חיים נחמן ביאליק אוצר של ממש בעליית הגג של שכניו: גיליונות מצהיבים של עיתוני ההשכלה "המליץ" ו"הצפירה". במאמר שחיבר שנים לאחר מכן, לרגל חמישים שנה לעיתון הצפירה, תיאר את המעמד: "מונחים היו להם שם שני המאורות הללו, החמה והלבנה, על גבי קורה אחת ומשמשים בית מושב לעופות. חוששני, שהתרנגולות היו מטילות עליהם ביצים" (מתוך "המליץ, הצפירה וצבע הנייר: ליובלה של הצפירה" מאת חיים נחמן ביאליק).

מה שמצא הנער בין דפי העיתונים ריתק והפחיד אותו גם יחד: דיונים במעמדם של הרבנים, הצעות לחינוך יהודי-מודרני, מאבק בהתבוללות ורעיונות מסעירים על לאומיות יהודית בארץ ישראל. שמות הכותבים השונים שפגש שם – וביניהם י"ח רבניצקי, אחד העם ונחום סוקולוב – נדמו בעיניו לדמויות מופת הלקוחות מאגדות יהודיות נושנות.

הגילוי הזה איים להסיט את חייו מהמסלול שבחר עבורו סבו: הסמכה לרבנות. איזו דרך עליו לבחור עתה? האם יגדל הנער להיות יהודי תורני למהדרין, או שמא יהפוך עורו למשכיל פורץ גבולות? ביאליק נמשך אל שני הקצוות המנוגדים. כדי לשים קץ ללבטיו, או רק בשביל לדחות את ההכרעה בכמה חודשים, רקח תכנית שהסתיר ממשפחתו: ביאליק החליט להרשם ללימודים בסמינר רבנים אורתודוקסים בברלין. על מנת להתקבל ללימודים בעיר, צריך היה לעמוד בשני תנאים: תעודת בגרות רשמית וידיעת גרמנית. לשם כך, יצא אל רוסיה הלבנה – להצטרף אל ישיבת וולוז"ין בשנת 1890.

 

תלמיד ישיבה ומשורר בסתר

סבו הנוקשה של ביאליק, אשר קיבל עליו את עול גידולו של הנער עם מות אביו, האמין שעם נסיעתו לוולוז"ין הוכרע עתידו של הנכד עושה הצרות. ביאליק נרשם והתקבל לאחת הישיבות המפוארות במזרח אירופה, מקום בו יאלץ לזנוח את נטיותיו המשכיליות ולהתעמק – כמו אבותיו לפניו – בספרות תורנית. אפשר שכך גם האמין הנער בן ה-17.

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

 

עם הגיעו לעיירה גילה ביאליק כי מתחת לפני השטח רוחשת פעילות שונה בתכלית: ספרי השכלה, רומנים אסורים, עיתונות חול, שירה ברוסית, מניפסטים ציוניים ומאמרים בנושאי מדע ואמנות – נדמה שאין פרסום אסור שתלמידי הישיבה לא העבירו מיד ליד. בתוך האווירה האינטלקטואלית הזו החל ביאליק לחבר שירה באופן שיטתי יותר משהתנסה בו עד כה. שיריו הראשונים אמנם התאפיינו בבוסריות מובנת, אך הצליחו לקנות לו שם של כותב מחונן בין תלמידי הישיבה.

מבלי ידיעת מוריו, הצטרף ביאליק אל האגודה הציונית החשאית "נצח ישראל" ולבקשת החברים ניסח את תקנון האגודה. ב-17 באפריל 1891 אף סיכן את מעמדו כתלמיד ישיבה ופרסם בעיתון "המליץ" את מצע האגודה, חתום בראשי תיבות של שמו. הייתה זו הפעם הראשונה שהודפסו מילותיו של המשורר לעתיד.

 

"רעיון הישוב", מצע אגודת נצח ישראל שחיבר ביאליק. התפרסם בעיתון "המליץ" ב-17 באפריל 1891

 

אך התשוקה שבערה בו לכתיבה, באה לידיי ביטוי בצורה הטובה ביותר בשירו הרציני הראשון, "אל הציפור" – שיר שעל כתיבתו שקד כשנתיים ימים.

 

"אל הציפור" בכתב ידו של חיים נחמן ביאליק, מתוך העמותה למורשת הזמר העברי

 

ציפורה נחמדת מוצאת את מקומה בפרדס

בחייו הבוגרים יחזור ביאליק שוב ושוב אל מחוזות ילדותו בשירתו. שירו הראשון, לעומת זאת, עוסק בנושא ראוי למי שיוכתר לימים להיות משורר התחייה הלאומית: נופיה של ארץ ישראל מבעד לעיניה של צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת. מדובר בחידוש בספרות העברית: שיר המביא את קולו הייחודי של אדם צעיר, יהודי יחידי הנושא על גבו את עול ההיסטוריה היהודית, כמו גם את הבטחת העתיד הלאומי בארץ ישראל.

כשסיים ביאליק את השיר, הרגיש כי הוא בשל לפרסום. הוא ידע כי אין ביכולתו לפרסם את השיר בוולוז"ין. הייתה זו חבורת הסופרים שהתגבשה באודסה בראשותו של אחד העם שמשכה את תלמיד הישיבה המפוקח, ומתום שנה בוולוז"ין יצא אל אודסה בספטמבר 1891.

אל המרכז הספרותי של יהודי המזרח הגיע ביאליק עייף ומרושש. חצי שנה מלאת תהפוכות העביר באודסה; חצי שנה של מעברים תכופים בין חדרים שכורים לבין מרתפים טחובים, מעבודה אחת למשניה, ובניסיונות להשגת פרנסה בדוחק. אך גם תחושות ההשפלה והייאוש שאחזו בו לא הצליחו להסיט אותו מתכניתו המקורית – להציג את עצמו בפני סופרי אודסה. הוא ידע ש"אל הציפור" יכול לשמש ככרטיס הביקור הראשון ליצירתו. כששמע על יציאתו לאור הקרבה של "פרדס" – קובץ היצירות העבריות שעתיד להתפרסם באודסה – מיהר לקצץ ולהדק את השיר בגרסה סופית ומאופקת יותר.

מי אחראי על פרסום שירו הראשון בקובץ הנחשק? שנים לאחר מכן עמלו הנפשות הפועלות – כל אחת בדרכה – להאדיר את החלק ששיחקו בפרשה. ראשית הפגיש אביו של אחד מחבריו הקרובים של ביאליק, הרב אברהם יואל אבלסון, בין המשורר הנלהב ובין הסופר משה ליב ליליינבלום. הסופר התרשם מהשיר והעניק לביאליק מכתב המלצה לאחד-העם.

 

אבי הציונות הרוחנית וגיבור ילדותו הנושן של ביאליק, אחד העם. התמונה לקוחה מתוך אוספי ביתמונה בספרייה הלאומית 

 

רועד ונרגש סר ביאליק לביתו של אחד-העם, להגיש לו את השיר בצירוף מכתב ההמלצה. מספר ימים לאחר מכן התבשר כי השיר מוצא חן בעיניי גיבור ילדותו, אך ההחלטה הסופית לגבי צירופו לקובץ שמורה לעורך י"ח רבניצקי. מבלי לגלות לאינטלקטואל המבוגר על תכניתו, יצא ביאליק אל בית הדפוס בו טרח האגוז הקשה ביותר לפיצוח רבניצקי על הוצאת קובץ "פרדס".

רבניצקי הספקן לא נסך ביטחון רב במשורר. על אף שלא הכיר את הצעיר בן ה-19 שהזדמן לפניו, או את יצירתו, החליט רבניצקי בינו לבינו כי מדובר בעוד חרזן בינוני המנסה לשכנע עורך מנוסה באיכות כתיבתו. ביאליק לא ידע זאת באותה העת, אך הוא לא היה הצעיר המרופט הראשון שהזדמן לבית הדפוס.

רבניצקי נטל את השיר לידיו מבלי לדעת כי הוא כבר זכה לאישורם של שניים ממכריו הנודעים. העורך קרא אותו פעם, קרא פעמיים, ובו במקום בישר לביאליק כי השיר ייכנס ל"פרדס". כששמע שיש בידיו של המשורר הצעיר שירים נוספים, הזמין אותו רבניצקי לביתו.

מפגש זה היה תחילתה של ידידות ארוכת שנים בין העורך המבוגר ובין המשורר הצעיר. ביאליק מעולם לא שכח את התמיכה שקיבל מרבניצקי בשעה כה סוערת בחייו. בהקדשה לקובץ שיריו משנת 1907 כתב לחברו:

ליקר לי מאח י"ח רבניצקי בפרדסך צפצפה ציפורי ראשונה ומאז ועד הנה החזקת בידי עתה צמחה נוצתה וכנפה נכונה אהיה כאשר אהיה – ואהבתך עמדי… 

ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי שנים רבות לאחר פגישתם הראשונה. תמונה מאוסף דוד ב. קידן בארכיון הציוני המרכזי. צילום: צבי אורון

 

"אל הציפור" מאת חיים נחמן ביאליק

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי -אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָהבַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן,מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים?הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדֹעַכִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי,מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים?זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ,הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים.הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת-צִיּוֹן,אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה -הֲיִתְּנוּ אֶת-מֹרָם, אֶת-נִרְדָּם?הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים,הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם?הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?הֲסָר מֵעֲלֵיהֶם הֶעָנָן הַכָּבֵד,הַפֹּרֵשׂ עֲלָטָה, צַלְמָוֶת? -זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל-אֶרֶץ בָּה מָצְאוּאֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת!הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּיכַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?אֶזְכְּרָה יָמִּים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי,אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.סַפְּרִי, צִפּוֹרִי, סוֹד שִׂיחַ כָּל-שִׂיחַ,וּמַה-לָּךְ טַרְפֵּיהֶם לָחָשׁוּ?הֲבִשְּׂרוּ נִחוּמִים אִם-קִווּ לְיָמִים,פִּרְיָמוֹ כַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ?וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה -הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? -מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץבָּה יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!וַאֲנִי מָה אֲסַפֵּר לָךְ, צִפּוֹר נֶחְמָדָה,מִפִּי מַה-תְּקַוִּי לִשְׁמֹעַ?מִכְּנַף אֶרֶץ קָרָה לֹא-זְמִירוֹת תִּשְׁמָעִי,רַק קִינִים, רַק הֶגֶה וָנֹהַּ.הַאֲסַפֵּר הַתְּלָאוֹת, שֶׁכְּבָר הֵן בְּאַרְצוֹתהַחַיִּים נִשְׁמָעוֹת, מוּדָעוֹת? -הוֹי, מִסְפָּר מִי יִמְנֶה לַצָּרוֹת הָעֹבְרוֹת,לְצָרוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת?נוּדִי, צִפּוֹרִי, אֶל-הָרֵךְ, מִדְבָּרֵךְ!אֻשַּׁרְתְּ, כִּי עָזַבְתְּ אֶת-אָהֳלִי;לוּ עִמִּי שָׁכַנְתְּ, אָז גַּם-אַתְּ, כְּנַף רְנָנִים,בָּכִית, מַר בָּכִית לְגוֹרָלִי.אַךְ לֹא בְכִי וּדְמָעוֹת לִי גֵהָה יֵיטִיבוּ,לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי;כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת,כְּבָר הֻכְּתָה כָּעֵשֶׂב לִבָּתִי;כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים -וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי,שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,צַהֲלִי-נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

קשה לחשוב על שתי משוררות הפוכות יותר באופיין ובשירתן. השירה חיברה בין המשוררת הדתייה והמבוגרת למשוררת הצעירה והבועטת. השירה היא זו שתביא לקרע ביניהן

מְשֻׁנֶּה לִהְיוֹת אִשָּׁה
פְּשׁוּטָה, בֵּיתִית, רָפָה,
בְּדוֹר עַז, דּוֹר אַלִּימוּת,
לִהְיוֹת בַּיְשָׁנִית, לֵאָה,
בְּדוֹר קַר, בְּדוֹר אַנְשֵׁי מִמְכָּר,
אֲשֶׁר לוֹ כְּסִיל וְכִימָה וְיָרֵחַ -פַנָסֵי פִּרְסוּם,
תָּוֵי פָּז, סִמְלִי צְבָא.
לִצְעֹד בִּרְחוֹב מוּצָל מְהַרְהֶרֶת, אַט-אַט

(מתוך השיר "רצון שיכור, מסוכסך", שיר המופיע בספר הביכורים של זלדה)

אכן אישה פשוטה הייתה זלדה שניאורסון-מישקובסקי. ודאי בהשוואה למשוררת צעירה ובועטת ממנה, יונה וולך. אולם השקט שלה החביא את מהפכנותה.

המשוררת זלדה בצעירותה, 1938

זלדה חוצה את "ים האש"

היא הייתה בסך הכל בת 12 כשעלתה יחד עם משפחתה מרוסיה הסובייטית, אותו הגיל בו התייתמה מאביה, הגיל בו קיבלה אישור חריג לקרוא עליו קדיש בבית הכנסת.

על אף שהחלה לחבר שירה עוד בטרם מלאו לה 20, חלומה הגדול היה להיות ציירת. לשם כך תכננה להתקבל ללימודי אומנות בבצלאל. זלדה עזבה את בית אמה שבחיפה, אולם חזרה לטפל באמה לאחר מותו של בעלה השני של אמה זמן לא רב לאחר מכן. היא הרגישה חנוקה וסגורה בתוך הבית הדל. תחת השגחתה של אמה נמנעה זלדה כמעט כליל מלחשוף את מילותיה לעולם. את שיריה ההולכים והמתרבים הייתה משרבטת בסתר, בפתקאות שפוזרו ברחבי חדרה. משנות הארבעים הופיעו שירים וקטעי פרוזה שלה בעיתונות, ולא השאירו כל הד.

זלדה ואמה רחל, התמונה לקוחה מתוך הספר "ציפור אחוזת קסם"

בשנת 1950 נישאה לידיד נפשה, חיים אריה מישקובסקי, אשר בהשראת גובהו ועדינותו הרבה נודע בירושלים בתור "חיים ארוכים". הזוג עבר יחד עם אמה של זלדה לירושלים. גם אחרי נישואיהם התקשתה המשוררת בסתר לפרסם את יצירתה. מכריה מספרים שבכל פעם שיצאה מחדר האורחים, היה מנצל בעלה רגעים אלו כדי למהר ולשבח את שיריה ואף להקריא מעט מהם. בזכותו הכירה רבים מהקשרים הספרותיים שישרתו אותה בעתיד. אולם את הקשר המשמעותי הספרותי הראשון שלה, זה שיניב את ספרה הראשון, יש לזקוף לא לזכותו של בעלה היקר, אלא לזכות עזה צבי – חברת ילדות של זלדה משכונת גאולה בירושלים.

כשהשלהבת והברוש נפגשו לראשונה

בשנת 1965, השנה בה נפטרה אמה של זלדה, הפגישה מבקרת הספרות והמסאית עזה צבי באחר צהריים של יום שישי אחד בין זלדה ובין משוררת אחרת, יונה וולך הצעירה. ושם, בחדרה האפל של זלדה ברחוב צפניה, ישבו שלוש הנשים מסביב לשולחן בו הניחה זלדה כוסות תה וחתיכות פרי. הייתה זו סצנה ביתית שוודאי נראתה תמוהה לוולך, שחיה באותה תקופה בבניין מט לנפול החשוף לירי צלפים ירדנים וממוקם באמצעה של ירושלים החצויה.

בתמונה: יונה וולך, שנות השבעים. צילום: יעל רוזן

וולך הספקנית מטבעה דרשה בקוצר רוח לשמוע שיר משיריה של זלדה. כך תיארה עזה צבי את המשך המפגש:

"ישבנו אל השולחן ודיברנו, ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את "משירי הילדות" ועוד שירים. יונה היתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים כאלה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה – בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר! בדברים הפשוטים האלה כאילו אמרה "יהי אור!". היא לא רק קלטה את השירים בפאסיביות, כמו כולנו, אלא רצתה מייד להרחיב את המעגל למען השירים ולמען הקוראים. זה היה רגע של עדן, כשהכל עדיין טהור, בלא שום כוונות, כעסים ודעות קדומות, ודבר אינו קיים מלבד הנדיבות, נדיבותה של יונה."

וכך לקחה יונה וולך הצעירה, שטרם פרסמה ספר משל עצמה, פיקוד על הוצאת ספרה הראשון של זלדה. צבי ממשיכה לספר:

"הוחלט שיונה תשאיל את מכונת הכתיבה שלה, הגדולה והישנה. דניס סילק נבחר להיות ה"סבל" של השירה ולהביא את המכונה. עלי הוטל להדפיס את השירים במכונת הכתיבה, אף על פי שאינני אוהבת לנגוע במכונות ואפילו לא במכונת כתיבה.

יונה צירפה פתק למכונה בזו הלשון: עזקה חביבתי,תודה תודה שהבאת אותי למקום הנפלא ולאישה הנפלאה ואלייך. עכשיו המכונה: [כאן באים ארבעה סעיפים המסבירים את השימוש במכונה בלשון כמעט תנ"כית, והפתק מסתיים במילים:] אנא – עשי העתקים כפולים ומסרי גם לי הדברים היפים הללו. התייחסי למכונה באהבה יותר מעצבנות. יונה וולך. זה היה פתק היסטורי." ("זלדה – הכמיהה לידידות", מתוך: "חיבורים" מאת עזה צבי)

תמונתה של עזה צבי בכריכת ספרה "חיבורים"

המפגש הזה הוליד את ספרה הראשון של זלדה, "פנאי". עם הוצאת הספר הפכה המשוררת האלמונית בת ה-53 לחגיגת העולם הספרותי הישראלי. היא שמחה על הצלחת ספרה אך הובכה מתשומת הלב שהורעפה עליה. ביתה הדל הפך ל"חצר" אליה עולים צעירות וצעירים רבים לרגל, בדיוק כפי שעולים מאמינים אל חצר בן דודה, מנחם מנדל שניארסון – הרבי מלובביץ" והאדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד.

"שם חדש בשירה", כתבה משבחת על ספר השירה הראשון של זלדה מתוך עיתון מעריב. הכתבה התפרסמה ב-11 באוגוסט 1967

הייתה זו גם תחילתה של מערכת יחסים בין המשוררת המבוגרת והדתייה למשוררת הצעירה והאנרכיסטית. מערכת יחסים שעל פניו הסתכמה בשלושה מפגשים בלבד, אך לפחות לשניים מהם יש חשיבות ספרותית אדירה. אם הראשון הוביל להוצאת ספרה הראשון של זלדה, מפגש נוסף הוליד את שירה "שני יסודות".

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

(שני יסודות, שיר מאת זלדה)

למרות חוסר ההבנה העמוק המופיע בשיר, הצליחו השתיים ליהנות האחת מחברת השנייה ובעיקר, אחת משירת השנייה. שתי משוררות יתומות שמצאו הבנה וחיבה ממרחק הדורות.

כל זה הגיע לכדי פיצוץ מתוקשר באביב 1982, כשהתפרסם השיר הפרובוקטיבי של יונה וולך – "תפילין".

שיר ושמו "תפילין"

בתחילת שנות השמונים העמיקה וולך לעסוק בשירתה במוטיבים מיניים, בקדושה ובחילולה ובפריצת הדרך לפתיחות הישראלית החדשה. "היא היתה כבר כמו האישה בעלת הזקן, המשוגעת הגאונית, מוקיון שציפו ממנו לטירוף ולמוזרות, והיא מילאה את כל מבוקשם", סיפר עליה לימים המשורר חזי לסקלי (מצוטט אצל: "יונה וולך" מאת יגאל סרנה)

באביב 1982 שלחה וולך ארבעה שירים לירחון לספרות ולתרבות, "עיתון 77". אחד מהשירים, "תפילין", עורר סערה אדירה במדינת ישראל המתכוננת לפלישה ללבנון.

עורך "עיתון 77" לא הופתע מהתגובות הזועמות והאיומים שהגיעו למערכת העיתון. ייתכן שאף ציפה להם. התגובה היחידה שציערה אותו הגיעה במעטפה פשוטה מירושלים. הוא זיהה את כתב ידה העגול והברור של אחת מהתורמות הקבועות לירחון. וכך היה כתוב: "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה."

כותבת המכתב, זלדה, הזדעזעה מעוצמת הפגיעה באחד מתשמישי הקדושה החשובים ביותר ביהדות וסירבה לפרסם עוד משיריה בירחון. היא ניתקה כל קשר עם ידידתה משכבר הימים, המשוררת הצעירה שהפצירה בה לאסוף את המילים המפוזרות בחדרה ולהוציאם לאור.

"תפילין" מאת המשוררת יונה וולך:

תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי
חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב
בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי
עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת
הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי
קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי
כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
קְשֹׁר אֶת יָדַי וְרַגְלַי
עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים
לַמְרוֹת רְצוֹנִי
הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי
וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת
רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה
מְשֹׁךְ אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
עַד שֶׁאֶצְוַח מִכְּאֵב
וְאַתָּה מְעֻנָּג
אַחַר כָּךְ אֲנִי אַעֲבִיר אוֹתָם עַל גּוּפְךָ
בְּכַוָּנָה שֶׁאֵינָהּ מְסֻתֶּרֶת בַּפָּנִים
הוֹ עַד מַה תִּהְיֶינָה אַכְזָרִיּוֹת פָּנַי
אַעֲבִיר אוֹתָם לְאַט עַל גּוּפְךָ
לְאַט לְאַט לְאַט
סְבִיב צַוָּארְךָ אַעֲבִיר אוֹתָם
אֲסוֹבֵב אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב צַוָּארְךָ, מִצַּד אֶחָד
וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי אֶקְשֹׁר אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ יַצִּיב
בִּמְיֻחָד כָּבֵד מְאוֹד אוּלַי מִסְתּוֹבֵב
אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ
עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ
עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ
לְגַמְרֵי בַּתְּפִלִּין
הַמִּתְמַשְּׁכִים לְאֹרֶךְ הַבָּמָה
וּבֵין הַקָּהָל הַמֻּכֶּה תַּדְהֵמָה.

התגלו בארכיון: שירי האהבה לרעייה ולבת שנאסרו לפרסום

כּוֹכָבִים אֶאֱסוֹף בִּזְרוֹעוֹתַי: מחברת השירים של המשורר והסופר היהודי רומני אמיל (לוסטיג) דוריאן.

אמיל דוריאן עם רעייתו פָּאוּלָה (לבית פְרֶנְקֶל) ובנותיהן לקראת סוף שנות ה-20 במאה הקודמת

במסגרת פעילות הקטלוג השגרתית של הספרייה הלאומית נמצא לאחרונה בארכיון אוסף יהדות רומניה פריט מיוחד במינו. פריט זה שופך אור חדש על פעילותו הספרותית של אחד ממשורריה וסופריה היהודיים של רומניה. מדובר במחברת משנת 1920, ששימשה בתור טיוטה לספר השירים הראשון של המשורר והסופר היהודי-רומני אמיל לוסטיג, אשר פרסם את יצירותיו תחת שם העט "דוריאן", אותו הוא הפך לשם משפחתו הרשמי. הפריט הארכיוני הזה אוצר בתוכו לא רק את מרבית השירים שהתפרסמו בספר הראשון של דוריאן, אלא אף סיפור מרגש.

 

 

 

Dor

Ades mă prinde un dor de clipă
Când mai pluteam în visuri moi
Şi tu de-abea'ntindeai aripa
Ca să cobori senin la noi.

Aş vrea să simt atunci fiorul
Acelei crunte aşteptări
Să mă zdrobească iarăşi dorul
Şi să mă zbat în remuşcări.

Şi culegând un braţ de stele
Ca să te'ndrăgostesc mai viu,
Să intri'n cântecele mele
Ca într'un legăn auriu.

(שלושת הבתים של השיר "געגוע" ברומנית)

גַּעְגּוּע

לְעִתִּים אוֹחֶזֶת בִּי כְּמִיהָה
לְצִיפָה רַכָּה בַּחֲלוֹמוֹת
כְּשֶׁאַתְּ כְּנָפַיִךְ פָּרַשְׂתְּ יְחִידָה
בִּבְהִירוּת אֶצְלֵנוּ לִנְחוֹת.

חָפֵץ אֲנִי בְּרִיגוּשׁ
בְּאַכְזָרִיוּתָהּ שֶׁל הַהַמְּתָנָה
וּכְשֶׁהַכְּמִיהָה אוֹתִי שׁוּב תָּדוּשׁ
עַל קִיּוּמִי אֵאָבֵק, בַּחֲרָטָה.

כּוֹכָבִים אֶאֱסוֹף בִּזְרוֹעוֹתַי
לְאָהֵב נִשְׁמָתֵךְ אַז,
שֶׁתִּכָּנְסִי אֶל תּוֹךְ שִׁירַי
כְּאֶל עֲרִיסָה מִפָּז.

(תרגום מרומנית לעברית: שאול גרינשטיין)

 

בדרכי אמנות השירה הביע המשורר דוריאן – רופא במקצועו – את געגועיו לרגעי הולדת בתו הבכורה לֵלִיאָה, אותה הוא כינה לֵלִיאוֹאָרָה. דוריאן הקדיש את הלקט כולו לבתו ופרסם אותו כספרו הראשון תחת השם "שירים לְלֵלִיאוֹאָרָה" בשנת 1923.

 

 

הלקט "שירים לְלֵלִיאוֹאָרָה" שפורסם כספר ב-1923 כנגד טיוטת כתב היד משנת 1920 שנמצאת בארכיון הספרייה הלאומית ומהווה חלק מאוסף התעודות לתולדות חיי התרבות של היהודים ברומניה

 

השיר "געגוע" (בצד שמאל) מתוך טיוטת הלקט "שירים לְלֵלִיאוֹאָרָה" (1920)

 

לצד תיקונים, מחיקות ושירים שטרם ראו אור, לקט שירים זה מכיל איורים ואף שירים מוקדשים לרעייתו של המשורר, פָאוּלָה. דוריאן גישר בין נטייתו לכתיבה אומנותית ובין משלוח ידו כרופא וחיבר גם ספרים בסגנון פופולארי וולגארי בנושא רפואה ומיניות.

דוריאן הצעיר גויס לצבא רומניה במלחמת העולם הראשונה, אך בתקופת מלחמת העולם השנייה, בזמן שלטונו הפשיסטי של המרשל אנטונסקו, סומנו יצירותיו כיצירות יהודיות שקריאתן נאסרה. הוא זכה לפרסום נוסף כשניים וחצי עשורים לאחר מותו, בשנת 1973. את הפרסום שלא זכה לחוות בחייו חב המשורר המנוח להוצאה לאור של שני יומנים שניהל, בהם נחשפת התמודדותה של יהדות רומניה עם האנטישמיות הגואה מסוף שנות השלושים ועד מותו בשנת 1956.

 

עמוד מוקדש לבת זוגו פאולה מתוך טיוטת הלקט "שירים לְלֵלִיאוֹאָרָה" (1920)

 

 

עמודים מתוך טיוטת הלקט "שירים לְלֵלִיאוֹאָרָה" (1920)

 

השיר "הרחצה" (בצד שמאל) בגרסתו הלא סופית מתוך הלקט "שירים לְלֵלִיאוֹאָרָה" משנת 1920. שיר זה זכה לפרסום בנפרד בעתון הלאומי-רומני קונסרבטיבי "המחשבה" בשנת היווסדותו ב-1921

 

כתבות נוספות:

נומה בני – דרכו האחרונה של שלום עליכם

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה