מה בספרייה > פינת קריאה > ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

​"מרגישה אני חוב בנפשי להציב ציון לחברה יקרה, אשר מתה בדמי ימיה. שמה היה זיוה גפן. זו היתה נערה בעלת רוח עליזה אשר גם ברגעי חייה האחרונים רחף החיוך על שפתיה."

 

כך נפתח הסיפור הראשון שפרסמה הסופרת אסתר שטרייט-וורצל, סיפור שאותו חיברה כשהיא בת שתים עשרה בלבד, המבוסס על חוויותיה מבית החולים שבו הייתה מאושפזת זמן רב. 

במחווה לסופרת האהובה, אנחנו מגישים את הסיפור המרגש במלואו.

 

 

 

אסתר שטרייט-וורצל. צילום: באדיבות המשפחה

"בינתיים גם עברתי את חוויות בית-החולים שלי, ובעקבות אישפוזי וניתוחי רגלי החולה כתבתי את הסיפור 'זיוה'. הפעם אבא לא מנע בעדי מלשלוח את הסיפור לעיתון, עיתון נוער בשם 'ענות' בעריכת מרדכי קשתן ז"ל. לא היה לי אומץ לכתוב את שמי על הסיפור ובחרתי בשם ספרותי, שם של נער. את אסתר (שהיא הדסה) הפכתי להדס, ואת שמי השני צביה הפכתי לצבי.


כעבור זמן קצר, בבית הספר, קרא לי אבא לחדרו. ראיתי שפניו קורנות מאושר והבנתי שבשורה טובה בפיו. ואכן, הוא הושיט לי את החוברת המודפסת 'ענות' ובה גיליתי את סיפורי מודפס באותיות מאירות עיניים. 'זיוה' מאת צבי הדס. קשה לתאר כמה הייתי מאושרת אז. לא היה גבול לאושרי. אפילו השינויים המעטים שהעורך עשה בכתוב למגינת לבי לא הצליחו להעכיר את שמחתי הגדולה."

 

(מתוך הספר: "מאורי עד אדי: קורות ספרי" מאת אסתר שטרייט-וורצל)

 

כך שִחזרה סופרת הילדים והנוער אסתר שטרייט-וורצל את גלגולו של הסיפור הראשון שפרסמה אי פעם בשנת 1944, כשהיא בסך הכל נערה בת 12.

 

את הסיפור "זיוה" כתבה אסתר בהסתמך על חוויותיה מאשפוז ארוך בבית החולים בגלל מחלת הפוליו שממנה סבלה. את "זיוה" מספרת הגיבורה אסתר בגוף ראשון, והוא מתאר את החברות שלה עם ילדה שהייתה מאושפזת לצידה בבית החולים, ילדה בשם זיוה גפן (שככל הנראה מבוססת על דמות אמיתית). היא מתארת גם את הפרידה האחרונה ממנה.

 

אסתר בילדותה. הצילום באדיבות משפחתה 

 

כשקוראים את הסיפור מלא העצב, הרגישות והבגרות, קשה להאמין שנערה בת 12 כתבה אותו. 


גם מבוגרים הרי מתקשים להיות חולים ורחוקים מהבית תקופה ארוכה, גם מבוגרים מתקשים וחוששים לבקר את חבריהם החולים וגם מבוגרים מתקשים להתמודד עם המוות ולהיפרד.


היכולת של אסתר שטרייט וורצל לכתוב יפה ובצורה מלאת עניין וחכמה ורגישות, ניכרת כבר בסיפור הזה. כך שאפשר לקרוא בסיפור גם איזו נערה יוצאת דופן ונהדרת הייתה אסתר, וכמה כשרונית הייתה.


במחווה לסופרת האהובה חיפשנו בארכיונים ומצאנו את הסיפור המרגש "זיוה", ואנחנו גאים להציג אותו לקהל הרחב.

 

התמונות, כמו גם האישור לפרסם את הסיפור במלואו, ניתנו באדיבות בני משפחתה של אסתר ז"ל, ואנחנו מודים להם מקרב לב.

 

 זיוה

מאת: צבי הדס, פתח תקווה

 

פורסם בכתב העת "ענות", אייר תש"ה (תל אביב, 1944​)

 

מרגישה אני חוב בנפשי להציב ציון לחברה יקרה, אשר מתה בדמי ימיה. שמה היה זיוה גפן. זו היתה נערה בעלת רוח עליזה אשר גם ברגעי חייה האחרונים רחף החיוך על שפתיה.

הכרתיה במקרה, בבית החולים. שכבנו בחדר אחד. היא לא יכלה להניע את חצי גופה, כי היתה משותקת. עם ראותי אותה בפעם הראשונה – אהבתיה. נפשותינו נקשרו בקשר חברי אמיץ כל הימים היתה שרה ומעודדת אותי, הילדה הקטנה בת האחת עשרה.

בכל זאת הרגשתי שזיוה סובלת במסתרים וחשה כי קרוב קצה. אני, שהייתי גם כן חולה, הבנתי לה. והשתתפתי עמה בצערה, אם כי לא דברנו על זה.

ואמנם, חששותי ביחס לעצבה של זיוה נתאמתו. -

לילה אחד, כאשר שכבתי ערה במטתי וכל גופי כואב מהנתוח שנתחוני אותו בקר, שמעתי בכי כבוש, אשר הרעיד את נימי לבי.

- זיוה, מה לך? – חרדתי.

היא לא ענתה

- זיוה, אנא, הרגעי!

היא הפנתה אלי את ראשה ואמרה: אהה, אסתר, לבי כואב כל כך, לו היית יודעת כמה סובלת אני!

- זיוה, אמרתי לה נרגשת, יודעת אני כמה סובלת את, אף אני סובלת לא מעט, אך חובה עליך להתגבר – ולקוות לטוב!

 - אה, כמה קויתי! אבל נשארה לבסוף רק התקוה. הישועה כבר לא תבוא... למה הצילוני ממות?... למה התאמצו הרופאים שאחיה עוד קצת... ואסבל יותר – בשביל שלבסוף אמות נאנקת מיסורים?! - - - קולה היה חנוּק.

 - לא, את טועה, אמרתי לה. כשהם שהצילוך ממות כך ירפאוך ממחלתך. רק התרגשותך הרבה מעוררת בך הזיות דמיון.

 - לא, אסתר, אינני מאמינה כבר...

היא פרצה בבכי, ואני הקטנה בכיתי אתה יחד ושפתי לחשו תפלה. שתי נשמות צעירות בכו בלילה בבית החולים.

אחרי שנרגעה קצת אמרה:

 - אסתר, מוכרחה אני... מוכרחה לספר. אינני יכולה להכיל יותר את המעמסה. אסתר, עשי לי טובה ושמעי לי!

והיא החלה לספר.

 - תמיד הייתי ילדה חרוצה, וחביבה על כלם. חברותי אהבוני ותמיד שאלו בעצתי. כל הימים הייתי מאושרה, שרה, מדלגת מקפצת... אך בהיותי בת עשר באה עלי מחלתי זו. במשך שנים שכבתי במטה בלי להניע את הגוף. חברותי שכחוני, ואני הייתי גלמודה. – איך שוכחים ככה? הה! מי ידע את מכאובי אז? מי ידע כבר סבלתי מכל דבר עליז? בלילות הייתי מרטיבה את כרי בדמעות, וביום משתדלת לשמוח. בכל כחותי הייתי מוכרחה לשחק לפני האנשים משחק אושר! – הה, אסתר, מה גדלו מצוקותי!

דממה נוקבת ומפחידה. -

 - זוכרת אני, המשיכה לספר, את יום הפרדי מהורי, היום שבו נכנסתי, הנה. אבא הביט אלי ואמר לי בקול חנוק מדמעות, "זיוה... אלוהים ישלח... לך... רפואה שלמה". – הוא ידע מה הוא אומר. חרדת מות נשמעה בקולו הרועד.


 - זה כחצי שנה שוכבת אני פה. חצי שנה של סבל ויסורים, אך גם של תקוה ואמונה... עכשיו עבר הכל... יודעת אני כי בעוד זמן לא רב יתמו יסורי.


*


כעבור ימים אחדים נסעתי הביתה. לפני הפרדנו, כאשר היינו עוד ביחידות, אמר לי זיוה:


 - מה שמחה אני שהבראת. זכריני, אסתר, זכריני. אני אזכרך עד סוף ימי, הן כה טובה היית לי. – אהבתיך.


אני בכיתי בשמעי את דבריה אלה, אשר מרירות הסוף השחור זעמה מתוכם. היא נחמה אותי כאחות גדולה; נחמה אותי תחת אשר אנחמנה אני. בחום אמרתי לה:

 - זיוה, כל הזמן אתפלל לבריאותך.


נסעתי.


*


במשך חדש ימים הייתי קשורה לחדרי, אך משהחלמתי כליל ויכולתי להתהלך כחפצי – מהרתי לבקר את זיוה. הרופאים, אשר הכירוני, קדמו את פני בשמחה, אך אני לא שעיתי אליהם ורצתי אל זיוה.


נכנסתי לחדרה. היא שמחה בי מאד, ובקול שקט ורך אמרה:

 - כה דאגתי לך, אסתר. שמחה אני שבאת. שמחה אני לראות ששוב הנך מתהלכת כחפצך... וגם – שלא שכחת אותי.


מצב רוחה היה מרומם. היא ספרה לי שהנה הולכת ומבריאה. אבל אני השתדלתי להחליף את נושא שיחתנו באחר. מראה פניה הדועכים הדאיג אותי מאד. עיניה, אשר התנוצצו תמיד – אורן כבה.


ברטט בדמי לחצתי את ידה החלושה. שעת הבקור נסתימה. נפרדתי ממנה, והלכתי בלב מלא יאוש. קידם את פני רופאה, אשר שאלני:

 - איך זיוה בעיניך?


 - אור עיניה כבה – התאוננתי.


הרופא שתק.


______


במשך חדשים לא בקרתיה, כי הייתי טרודה למלא את חמר הלמודים שהחסרתי בימי מחלתי. בתוך המערבלת נשכחה.

יום אחד בא אלי רופאה ואמר לי:

זיוה מתאוננת ששכחת אותה, בואי עמי לביה"ח – אם לא תבואי תתחרטי – הוסיף בלחש.

לבדי רצתי לבית החולים, כשאני מגנה את עצמי תוך כך על היחס המחפיר והטפשי. נכנסתי לחדרה של זיוה. היא ישנה. עמדתי על ידה. כלי מזיעה וכבדת נשימה. רחש המות דמדם בחדר. דמעות עלו בעיני, ומתוכן נסיתי לקבוע את דמותה בלבי: פנים נעימים מכוסים נמשים חנניים, עינים תכולות, נוצצות, שערות צהבהבות, אף מחוטב יפה, פה קטן... היא רזתה מאד, אך בת צחוקה החביבה לא סרה מעל פניה. לא התאפקתי ונשקתיה. "שלום זיוה" לחשתי ואצא.


בלילה נראתה לי בחלומי וכאילו אמרה: "תודה לך, אסתר, על בקורך. היי שלום." -


לעולם לא הייתי סולחת לעצמי אילולא נפרדתי ממנה פרידת נשיקה זו.