מה בספרייה > פינת קריאה > מחבואים, פרה עיוורת ועמודו! ככה שיחקו אותם ב-1921

מחבואים, פרה עיוורת ועמודו! ככה שיחקו אותם ב-1921

 

שוו בנפשכם את הסיטואציה הבאה: מחנך יהודי נכנס לכיתה בוורשה. השנה היא 1921, או אולי 1925 – זה פחות משנה. מה שחשוב הוא שמדובר בבית ספר עברי והילדים הקטנים והרכים יושבים בדממה מופתית. המורה עוצר מול הלוח, עוקב במבט רציני ונוקב בתלמידיו הצעירים – ממש עובר אחד אחד ומביט ישירות לתוך עיניו. אחרי שסיים לעבור את כל התלמידים, הוא פותח את ספר החינוך שהוא מחזיק בידו, ממלמל לעצמו מספר מילים מתוך הספר שניכר שהוא מכיר היטב, פונה אל הכיתה הדוממת ומורה בקול, בעברית צחה קורא: "קדימה ילדים, הבה ונשחק!" 

 

זה ​אולי לא מה שהיינו מתארים לעצמנו כשאנחנו חושבים (אם אנחנו חושבים) על בית ספר עברי-פולני של תחילת המאה הקודמת. ובכל זאת, כך ודאי היה נראה יום לימודים שמעביר מורה עברי שנתקל ב"ספר המשחקים, השעשועים וההתעמלות" של המחנך היהודי-פולני, ח.א. קפלן.

 

ספר המשחקים, השעשועים וההתעמלות מאת ח.א. קפלן


כבר בהקדמה לספר פותח קפלן בקביעה הנחרצת: "הצחוק – הוא התוכן העיקרי הממלא את חיי הילד". הוא ממשיך ומתאר כיצד הצחוק מאפשר לאדם לפתח ולחזק את כשרונותיו, ומדוע לדעתו הצחוק הוא סימן ברור לתבונה. ולכן, ככל שאדם נבון יותר, כך צחוקו מורכב ורב צדדים. כיצד מפתחים צחוק מורכב ועשיר, אתם שואלים? על ידי שורה ארוכה של משחקים, שלא מעט מהם נזהה כגלגולים מוקדמים של משחקים ששיחקנו אנחנו בילדותנו.

 

המבוא לספר, הסוקר את חשיבות הצחוק להתפתחות הילד

 

1. מחבואים

"מחבואים" היא הדוגמה הראשונה שתקפוץ לעיני מי שמעיין ב"ספר המשחקים". השם נשמר כבר כמעט מאה שנה, וגם החוקים עצמם דומים בבסיסם לאלה המוכרים לנו היום. ההבדל המרכזי הוא שבוורשה של תחילת המאה ה-20, אפילו משחק תמים כמו מחבואים גויס כהזדמנות נפלאה לתרגל עברית רהוטה.


וכך אמור להתנהל משחק המחבואים העברי: תחילה בוחרים בשַׁמש, שמתפקד במשחק הזה כתופס. לאחר שנבחר, מעניקים לו את מקל הקסמים. תפקידו הוא לדפוק על כיסא מספר קבוע של פעמים ולצעוק בקול:

 

"מַקְלִי בָא -
וְאִישׁ לא מָצָא..."

 

בזמן הזה אמורים שאר הילדים למהר ולמצוא לעצמם מקום מחבוא. בסיום הספירה, יוצא השַׁמש לחפש אותם. כשהרגיש באחד מהם, מיד הוא מכריז בקול ובהטעמה כשהוא ניגש אליו:

 

"פְלוֹנִי אַלְמוֹנִי
לא יְרַמֵנִי:
אֲנִי רוֹאֶה מְקוֹמוֹ
וּפִנַּת-מַחְבֹּאוֹ...
בֶּאֱמוּנָה שֶלִּי!
מַקַּל-הַקְּסָמִים יַגֶּד-לִי!"

 

וכך מי שהספיק להגיע למקל, הוא המנצח. 


איור מתוך הספר, "משחק המחבואים"

 

 

2. פרה עיוורת

טוב, פה העניינים כבר מתחילים להסתבך. המשחק שאנו מכירים היטב כ"פרה עיוורת" היה ידוע בגרסה העברית-פולנית בשם "שֹחוק שמשון", וגם בגרסה זו הצעד הראשון הוא לבחור ב"עיוור" ולקשור מטפחת על עיניו. בשונה מה"פרה עיוורת" המוכרת והטובה שלנו, שאר המשתתפים מתקבצים במעגל, שרים שיר עברי בקול רם בעוד ה"עיוור" "עומד בתוך ומקלו בידו". לאחר ש"העיוור" נוגע עם מקלו באחד מהילדים, הוא דורש מהילד או הילדה בו נגע להשמיע את קולם שלוש פעמים:


"אָ! אֶ! אִי!"


הילד או הילדה צריכים לעוות את קולם, ועל ה"עיוור" מוטלת המשימה לזהות אותם. מה שמעניין במשחק הזה (מעבר ל-"אָ! אֶ! אִי!") זו העובדה שאם ה"עיוור" טועה שלוש פעמים ברציפות, קונסים אותו שאר המשתתפים. האם הכוונה לקנס כספי? לאות קלון נצחית או סתם להפסד של כבוד? כנראה שלעולם לא נדע.

 

איור מתוך הספר, "ילדים משחקים"

 

 

3. כיסאות מוזיקליים

לפני עידן הסמארטפונים, האייפודים, הדיסקמנים ואפילו הקסטות (כן, כן, אפילו לפני הקסטות!), משחק הכיסאות המוזיקליים שהיינו משחקים בגן נראה אחרת לחלוטין. בגרסה העברית-פולנית של אז הוא נקרא "יש כיסא – ואין מקום", וגם בו מעירים את ה'שַׁמש' משנתו ומציבים אותו בתוך מעגל כיסאות, כשרק אחד מהם פנוי לישיבה. עם נתינת האות, צריך השמש למהר ולתפוס את הכיסא הפנוי, כשהילד לשמאלו ממהר להתיישב במקום הפנוי – וכל זה בלי אפילו תו מוזיקלי אחד שנשמע.

  

סדר הבחירה במשחקים כפי שמוסבר בספר

 

 

4. עמוֹדוּ

ואם חשבנו שהעניינים לא יכולים להיות מסובכים יותר, מגיעה הגרסה העתיקה ל"עמודו". כנראה שליהודים הפולנים הייתה חיבה עזה למעגלים, כי גם בגרסת ה"עמודו" שלהם, שנקראה "הפהקן", מתקבצים הילדים במעגל כשילד אחד במרכזו, קורא בשמו של אחד השחקנים וזורק לעברו את הכדור. מפה המשחק מסתבך: אם השחקן שאליו נזרק הכדור לא תופס אותו, הוא עובר למרכז המעגל בעוד שאר הילדים בורחים. כשהוא מגיע למרכז עם הכדור בידו, עליו לצעוק "עמודו" ובכך לגרום לשאר השחקנים לקפוא במקומם.


"זריקת הכדור מוסיפה והולכת, בסדר האמור, עד שאחד מן המסמנים יחטיא את המטרה". אז כולם חוזרים למעגל ומתחילה ספירת ניקוד (בשיטה די מסובכת, יש לומר). אבל, רק בסוף המשחק העניינים נהיים ממש מעניינים, ואפילו קצת מרושעים. המפסידים עומדים מול קיר ומשליכים כל אחד בתורו את הכדור למרחק. הזוכה מרים את הכדור מהמקום בו נפל וזורק על כל אחד מהמפסידים את הכדור בכל הכוח. נשמע כמו עונש אכזרי.

 

איור של משחק מרושע נוסף מתוך הספר, "מי הִכָּנִי?"