מחבואים, פרה עיוורת ועמודו! ככה שיחקו אותם ב-1921

איך שיחקו ילדים יהודים בשנת 1921? חלק גדול מהמשחקים הקלאסיים עליהם גדלנו, היו פופולריים גם אז, רק בשמות "קצת" שונים

משחקי ילדות

שוו בנפשכם את הסיטואציה הבאה: מחנך יהודי נכנס לכיתה בוורשה. השנה היא 1921, או אולי 1925 – זה פחות משנה. מה שחשוב הוא שמדובר בבית ספר עברי והילדים הקטנים והרכים יושבים בדממה מופתית. המורה עוצר מול הלוח, עוקב במבט רציני ונוקב בתלמידיו הצעירים – ממש עובר אחד אחד ומביט ישירות לתוך עיניו. אחרי שסיים לעבור את כל התלמידים, הוא פותח את ספר החינוך שהוא מחזיק בידו, ממלמל לעצמו מספר מילים מתוך הספר שניכר שהוא מכיר היטב, פונה אל הכיתה הדוממת ומורה בקול, בעברית צחה קורא: "קדימה ילדים, הבה ונשחק!"

זה ​אולי לא מה שהיינו מתארים לעצמנו כשאנחנו חושבים (אם אנחנו חושבים) על בית ספר עברי-פולני של תחילת המאה הקודמת. ובכל זאת, כך ודאי היה נראה יום לימודים שמעביר מורה עברי שנתקל ב"ספר המשחקים, השעשועים וההתעמלות" של המחנך היהודי-פולני, ח.א. קפלן.

 

ספר המשחקים, השעשועים וההתעמלות מאת ח.א. קפלן

 

כבר בהקדמה לספר פותח קפלן בקביעה הנחרצת: "הצחוק – הוא התוכן העיקרי הממלא את חיי הילד". הוא ממשיך ומתאר כיצד הצחוק מאפשר לאדם לפתח ולחזק את כשרונותיו, ומדוע לדעתו הצחוק הוא סימן ברור לתבונה. ולכן, ככל שאדם נבון יותר, כך צחוקו מורכב ורב צדדים. כיצד מפתחים צחוק מורכב ועשיר, אתם שואלים? על ידי שורה ארוכה של משחקים, שלא מעט מהם נזהה כגלגולים מוקדמים של משחקים ששיחקנו אנחנו בילדותנו.

 

המבוא לספר, הסוקר את חשיבות הצחוק להתפתחות הילד

 

1. מחבואים

"מחבואים" היא הדוגמה הראשונה שתקפוץ לעיני מי שמעיין ב"ספר המשחקים". השם נשמר כבר כמעט מאה שנה, וגם החוקים עצמם דומים בבסיסם לאלה המוכרים לנו היום. ההבדל המרכזי הוא שבוורשה של תחילת המאה ה-20, אפילו משחק תמים כמו מחבואים גויס כהזדמנות נפלאה לתרגל עברית רהוטה.

וכך אמור להתנהל משחק המחבואים העברי: תחילה בוחרים בשַׁמש, שמתפקד במשחק הזה כתופס. לאחר שנבחר, מעניקים לו את מקל הקסמים. תפקידו הוא לדפוק על כיסא מספר קבוע של פעמים ולצעוק בקול:

"מַקְלִי בָא –
וְאִישׁ לא מָצָא…"

בזמן הזה אמורים שאר הילדים למהר ולמצוא לעצמם מקום מחבוא. בסיום הספירה, יוצא השַׁמש לחפש אותם. כשהרגיש באחד מהם, מיד הוא מכריז בקול ובהטעמה כשהוא ניגש אליו:

"פְלוֹנִי אַלְמוֹנִי
לא יְרַמֵנִי:
אֲנִי רוֹאֶה מְקוֹמוֹ
וּפִנַּת-מַחְבֹּאוֹ…
בֶּאֱמוּנָה שֶלִּי!
מַקַּל-הַקְּסָמִים יַגֶּד-לִי!"

וכך מי שהספיק להגיע למקל, הוא המנצח.

 

איור מתוך הספר, "משחק המחבואים"

 

2. פרה עיוורת

טוב, פה העניינים כבר מתחילים להסתבך. המשחק שאנו מכירים היטב כ"פרה עיוורת" היה ידוע בגרסה העברית-פולנית בשם "שֹחוק שמשון", וגם בגרסה זו הצעד הראשון הוא לבחור ב"עיוור" ולקשור מטפחת על עיניו. בשונה מה"פרה עיוורת" המוכרת והטובה שלנו, שאר המשתתפים מתקבצים במעגל, שרים שיר עברי בקול רם בעוד ה"עיוור" "עומד בתוך ומקלו בידו". לאחר ש"העיוור" נוגע עם מקלו באחד מהילדים, הוא דורש מהילד או הילדה בו נגע להשמיע את קולם שלוש פעמים:

"אָ! אֶ! אִי!"

הילד או הילדה צריכים לעוות את קולם, ועל ה"עיוור" מוטלת המשימה לזהות אותם. מה שמעניין במשחק הזה (מעבר ל-"אָ! אֶ! אִי!") זו העובדה שאם ה"עיוור" טועה שלוש פעמים ברציפות, קונסים אותו שאר המשתתפים. האם הכוונה לקנס כספי? לאות קלון נצחית או סתם להפסד של כבוד? כנראה שלעולם לא נדע.

 

איור מתוך הספר, "ילדים משחקים"

 

3. כיסאות מוזיקליים

לפני עידן הסמארטפונים, האייפודים, הדיסקמנים ואפילו הקסטות (כן, כן, אפילו לפני הקסטות!), משחק הכיסאות המוזיקליים שהיינו משחקים בגן נראה אחרת לחלוטין. בגרסה העברית-פולנית של אז הוא נקרא "יש כיסא – ואין מקום", וגם בו מעירים את ה'שַׁמש' משנתו ומציבים אותו בתוך מעגל כיסאות, כשרק אחד מהם פנוי לישיבה. עם נתינת האות, צריך השמש למהר ולתפוס את הכיסא הפנוי, כשהילד לשמאלו ממהר להתיישב במקום הפנוי – וכל זה בלי אפילו תו מוזיקלי אחד שנשמע.

 

 

4. עמוֹדוּ

ואם חשבנו שהעניינים לא יכולים להיות מסובכים יותר, מגיעה הגרסה העתיקה ל"עמודו". כנראה שליהודים הפולנים הייתה חיבה עזה למעגלים, כי גם בגרסת ה"עמודו" שלהם, שנקראה "הפהקן", מתקבצים הילדים במעגל כשילד אחד במרכזו, קורא בשמו של אחד השחקנים וזורק לעברו את הכדור. מפה המשחק מסתבך: אם השחקן שאליו נזרק הכדור לא תופס אותו, הוא עובר למרכז המעגל בעוד שאר הילדים בורחים. כשהוא מגיע למרכז עם הכדור בידו, עליו לצעוק "עמודו" ובכך לגרום לשאר השחקנים לקפוא במקומם.

"זריקת הכדור מוסיפה והולכת, בסדר האמור, עד שאחד מן המסמנים יחטיא את המטרה". אז כולם חוזרים למעגל ומתחילה ספירת ניקוד (בשיטה די מסובכת, יש לומר). אבל, רק בסוף המשחק העניינים נהיים ממש מעניינים, ואפילו קצת מרושעים. המפסידים עומדים מול קיר ומשליכים כל אחד בתורו את הכדור למרחק. הזוכה מרים את הכדור מהמקום בו נפל וזורק על כל אחד מהמפסידים את הכדור בכל הכוח. נשמע כמו עונש אכזרי.

 

איור של משחק מרושע נוסף מתוך הספר, "מי הִכָּנִי?"

איך נראה אתר נופש מנקודת מבט של מנקה

"זיו סקרה את הדשא ואת ערוגות הפרחים הבוהקים ואת הברֵכה שצורתה כגיטרה ושאדים סמיכים לבנבנים עולים מלוח הטורקיז של פניה ומפיצים ניחוח מבאיש. לרגע עוד היה הכול ריק ושקט ונקי." הסופרת מעין בן הגיא משתפת בפתיחת ספרה החדש "ווקמן" וגם בהרהור על תמונות נעורים שלה מימיה כעובדת באתר הנופש, ששימשו לה השראה לכתיבת הספר.

חמת גדר. צילום: גלעד מלצר

מספרת הסופרת מעין בן הגיא: "רק לעתים רחוקות הסתכלתי בתמונות הבודדות שיש לי מהתקופה שבה עבדתי באתר נופש בדרום הגולן. זה היה בערך חצי שנה אחרי שהשתחררתי מהצבא. כשהייתי נתקלת בכמעט-ילדה הזו שבתמונות, חשבתי עליה בסוג של צער ודאגה, וכמו מין אמא שלה תהיתי, 'למה היית כל כך לא מרוצה? למה לא שמחת בעצמך ובחיים קצת יותר? סך הכול נראה שהיה מעניין ושהיית יפה!'

עכשיו, כשדי הרבה מים זרמו בירמוך ו"ווקמן" יצא לאור, חיפשתי את התמונות הישנות, והרגשתי אחרת כשהבטתי בהן. אין מנוס מהמילה השלמה. שמחה שקטה על כל מה שהיה. גם הטוב וגם הרע. עכשיו אני אומרת לה, 'טוב, אם לא יכולת אחרת אז לא נורא. וגם, יצא מזה ספר, ספר שאת מתגאה בו, בלי התנצלויות ובלי הסתייגויות.' אני מנפנפת לה, וכבר הנסיעה ממשיכה."

ווקמן / מעין בן הגיא (הוצאת עם עובד)

בגלל התפוחים התגלגלה לכאן. זיו התכופפה להרים את נייר הטואלט המקומט. "דרושים סטודנטים לקטיף תפוחים," נכתב בעיתון שמישהו השאיר על שולחן בית הקפה בגן העיר ששם מלצרה. אחרי שכל התפוחים נקטפו מהמטעים הצעירים, תחילה מלב העצים ואחר כך מהצמרות שרק בסולמות החשמליים אפשר להגיע אליהן ואחרי שלוקט מהאדמה גם הנשר, הציעו באתר המרפא והנופש עבודה לימות החורף לשכירים.

הפקעת הוורדרדה נחתה בעדינות של נוצה על קרקעית שקית האשפה המתוחה על טבעת המתכת. זיו סקרה את הדשא ואת ערוגות הפרחים הבוהקים ואת הברֵכה שצורתה כגיטרה ושאדים סמיכים לבנבנים עולים מלוח הטורקיז של פניה ומפיצים ניחוח מבאיש. לרגע עוד היה הכול ריק ושקט ונקי, ונשמע רק רחש שקיות הניילון המתנופפות חרש ברוח. "בוקר טוב וברוכים הבאים," הברָכות נפלטו בסמכותיות מתוך הרמקולים. "יש להבעיר אש רק במקומות המיועדים לכך. מסיבות בריאותיות יש לצאת מהמים כעבור חצי שעה. נא לשמור על הניקיון ולהישמע להוראות המציל." אל כל זה צורפו איחולים לבילוי מוצלח ומהנה.

עננת צלילים מרושלת נפלטה מספוגיות אוזניות הווקמן שלה. מצדן הפנימי היה מרקם הצלילים מדויק והרמטי, וזיו שרה בלבה את המילים עם הסולן. זנב הסוס שלה, שבילדותה היה בהיר, כבר אזלה מתוכו הזהבהבות, וכיוון שנשאר חסר צבע מוגדר, צבעה אותו בשחור וכעת התנדנד על פי צעדיה וכפיפותיה. כמו בכל יום הייתה לבושה בסווטשרט שחור, שצוירו עליו הברֵכה ועץ תמר שרכון אל המים, ובמכנסי ג'ינס שחורים, ונעלה נעליים כבדות כנעלי לוחמים. קריאת טווס נשמעה מאזור הפיקוסים, והקול המכוער, הצווחני, חתך את הגיטרות של שיר אהבה עגום וחורפי. בפעם האלף תהתה מה פירושה של המילה "קומארמגדן", שחזרה והושמעה, והתלבטה שוב אם שפתו של הזמר בעל התספורת המושלמת היא שפה טובה או נמוכה. בגשר, ששם מתנקזים מי הברכה משלוש מדרגות המפל אל ערוץ שאיקליפטוסים עבותים מצלים עליו משני גדותיו, עצרה וסקרה את שלושת הגברים המבוגרים, שכיוונו את כתפיהם הרכות, האדמדמות, אל המים הצונחים. בטח רצו כדי להספיק להיות פה ראשונים, חשבה בבוז, ופתאום, בקול רפה, ניתק ענף גדול מן הגזע ולנגד עיניה צנח מטה על המתרחצים.

צעקה נשמעה, אחד הגברים נחבט והשתופף.

הענף, לבנבן-כסוף ועוביו כירך של נער, צלל במים, ושני חבריו של הפצוע רכנו אליו.

"אתה בסדר, משה?" שאלו בדאגה, וזיו לא הצליחה לשמוע מה ענה. צריך לרוץ ולקרוא למישהו ובינתיים להבטיח לכולם שתביא חובש. עיניה נעו מהענף החלק אל דבוקת הגברים – בשכמו של הפצוע כבר נראתה שריטה מאדימה. הוא הרים את ראשו ונעץ בה מבט מאשים. "כמעט הרג אותי!" אמר, ובדיוק כשהתכוונה לנסות להרגיע אותו לפני שתרוץ להזעיק עזרה, נשמע טרטור מנוע וארבעתם הרימו את עיניהם אל הטרקטור הקטן שהתקדם לעברם. נהג בו איש הנוי המזוקן, והמציל ישב בעגלה. איך שמעו כל כך מהר, התפלאה והרימה את עיניה אל השמים הכחולים ומצמצה מול האור. כששבה להסתכל בגברים ראתה שגם מהם כבר נמוג הפחד ושבמקומו עלו תרעומת והתמרמרות של מי שנקלעו אל לבו של מחדל. הגבר שנפצע היה צעיר מעט מהאחרים ותלה עיניים מרוצות בסקרנים, שהתחילו נוהרים אל הגשר ואל הערוץ, לבושים כולם בחלוקי מגבת או בבגדי הנופש שעדיין לא הספיקו לפשוט. שתי נשים עמדו ליד המפל וקראו לבעליהן לצאת מהמים.

"תקרא לחזי, משה קיבל מכה מאיזה ענף," המציל נבח לתוך מכשיר הקשר.

משה לא עשה שום סימן שבכוונתו לצאת ולטשטש כך את הפשע ואת זירתו. איש הנוי, בבגדי עבודה כחולים, תפס את הענף והחל למשוך אותו החוצה. קריאות כעס ומחאה הופנו כלפיו, ומשה אמר בחיוך מריר: "כמעט הצלחתם להרוג אותי."

איש הנוי הנהן וגירד רגע ברעמת תלתליו השחורה. לא היה אפשר לראות אם הוא מחייך או זועף, כי רוב פניו הוסתרו במשקפי השמש ובשער זקנו. זיו ניסתה להיזכר בשמו – נחשון? או עמרם? המציל הניח כף יד בוטחת על כתפו של משה. "הכול בסדר," קבע בסמכותיות של איש הצלה. "שריטה שטחית, עוד רגע חזי יארגן לך תחבושת."

"מה אתה מדבר. עוד רגע אחד והיה פה אסון! 'בסדר' הוא אומר לי…" קרא אחד מחבריו של הפצוע והפנה את ידו בתנועה רחבה לעבר התגודדות המתרחצים. "אפילו לא ראית מה שהיה כאן! כמה סנטימטרים, זה כל מה שהיה צריך בשביל שזה ייפול לו על הראש ויפתח לו אותו."

"ומה הייתם אומרים אז, כשהכול היה מתמלא פה דם?" צעקה אישה בחלוק מגבת פרחוני.

"צריך לברך 'הגומל'," קרא מישהו אחר בטון מפייס.

"ומה אם זה היה פוגע בו?" האישה תבעה תשובה.

"בזהירות גברת, שגם את לא תיפלי לנו פה," המציל קרא אליה, והפצוע לא זז. הוא נשאר במים וכל מראהו מחאה וסירוב לחזור אל מסלול הנופש והרוגע. "איפה חזי. כמה זמן צריך לחכות לו?" אמר בזעף והתבונן בפצע ובטיפות אחדות שטפטפו במורד זרועו. הפליא את זיו שהוא מבליט ומטפח את בהלתו, שלא כמו הגברים שהכירה פה או בבית. המציל הרים את הענף ועזר לאיש הנוי לשאת אותו לעגלה.

"כנראה התחיל להישבר כבר מזמן. בלילה השתוללה שרקייה רצינית," הפטיר איש הנוי ספק לעצמו ספק למציל ולקהל הרב. "הקש ששבר את גב הגמל."

והמציל הוסיף: "אנחנו לא אלוהים ולא יכולים לדעת מראש שענפים הולכים ליפול."

קולו של ויצמן הרעים וקרקר מעוות מתוך מכשיר הקשר: "מי נפצע? משה?" אנחתו נבלעה לתוך קרקושי הרקע, וזיו חשבה שחבל שהוא לא כאן במקום השניים האלו, שאפילו לא מנסים להביע קצת דאגה או השתתפות.

"תציע לו קפה ועוגה בעשר במזנון. לו ולכל הקבוצה שלו," קולו של ויצמן נפלט מהמכשיר, עייף וגרוס.

המציל התמלא תרעומת על הנדיבות, והמנהל התפעולי התעקש: "לא אמרתם שיורד לו דם?"

בין סיבוב הבוקר לארוחת הצהריים היה עליה לסרוק את שאר האתר ולוודא שהכול נקי. ככל שהתרחקה מברכת הרחצה החמה המבקרים הלכו והתמעטו. רק אחדים נראו פה ושם, אולי רצו לחלץ עצמות בטיול קצר ואולי לבדוק את כל האטרקציות המוצעות בפרוספקט הצבעוני, שחולק בשער הכניסה והעתיר שבחים על כולן: מראש התל העתיק היה אפשר לצפות על הנהר, שערוצו סימן את קו הגבול. עשרות מדרגות הוליכו למעלה, ששם התגלו בשנות השלושים שרידיו של בית כנסת מתקופת המשנה. שבחים הורעפו גם על המרחצאות הרומיים המשוחזרים למחצה, ורק על המסגד לא נכתב אלא שנבנה בידי הסורים. חורשת פיקוס הגדרות שבצדו הוגדרה כמתחם פיקניקים, והמבקרים הוזמנו להבעיר אש במתקני הצלייה המיועדים לכך – ובהם בלבד.

בחורשה שרר צל-עד מוצק וקריר, ובסופי שבוע חצו את מעבה העלים בדרכן מעלה תימרות עשן ונישאו אל השמים הכחולים תמיד, והררי פסולת הצטברו בצדי השולחנות והפחים. באמצע השבוע נשמר הניקיון, אבל ריח מטושטש של מזון ישן עוד ריחף מעל, מעורבב בריח פֵּרות הפיקוסים שהמשיכו לנשור חרש על השולחנות.

זיו התיישבה על שולחן הבטון והניחה את כפות רגליה על הספסל, ובאצבעותיה מוללה כמה עלים ירוקים שקטפה בדרך.

הפצע מהענף לא היה עמוק, ודאי כבר חוטא ביוד אדום ונחבש. אילו פגע בראש, היה עלול להרוג, ואם לא להרוג, לגרום לזעזוע מוח, כמו שנגרם לאחיה, כשעף מהאופניים בירידה תלולה והראש שלו נחבט באספלט. הרבה דברים מסוכנים קרו להם כשהיו ילדים, והכי חשוב אז היה לקום ולהתנער בנחישות, כמו כלב אחרי רחצה, מהכאב ומהפחד. כשנחתכה ערב אחד בצבא מקופסת שימורים והדם לא נפסק, אביגיל, שאז עוד קראה לה אבי ולא גוגי או גוג, לא נרגעה והכריחה אותה ללכת למרפאה, והחובשת הסתכלה שם ונדהמה מכוונתה לוותר על טיפול רפואי.

את הסוֹלָן של הלהקה האהובה עליה לא היה אפשר לדמיין רוכב על אופניים בברכיים עם גלדי דם מנפילות, אבל את אהובו הגיטריסט הגאוני, ששערו השחור מסתיר את עיניו, אותו דווקא כן. בזכות תמונותיהם של השניים, שתלתה על הקיר במגורי הבנות, התחברה עם אביגיל. מה היה קורה אילולי פגשה אותה, אילו תלתה מעל למיטה תמונה אחרת? אבל הן נפגשו, ומאז השתנו חייה. בתיכון האזורי של בני המושבים העבירה את רוב ההפסקות צמודה לווקמן, ישבה בספרייה ולא הלכה לעשן במה שקראו לו היער – כמה עצים עלובים מאחורי חדר טבע – ולא התעניינה בכל מיני שיחות טרחניות עם התלמידים המצטיינים על ספרים שלא רצתה לקרוא, גם לא בכל מיני בדיחות תפלות או בוויכוחים על התשובות הנכונות במבחן הכימיה. בספרייה תפסה לה מקום ליד החלון כדי שתוכל להסתכל החוצה, וגם אם הגבירה מאוד את עצמת הקול באוזניות, תמיד נשמע הצלצול.

עכשיו זיו הציצה בשעון והתלבטה אם להדליק סיגריה. לעשן התחילה רק בטירונות, מתוך החלטה נחושה לפתוח דף חדש בחייה. עכשיו עוד היה מוקדם מדי להסתלק דרך הפרצה, ולא היה לה חשק ללכת לקפל את הכביסה, סדינים ומגבות לבנים, לשימושן של הלקוחות המעטות של אילנה הקוסמטיקאית. הבוקר, כשירדה מהמיניבוס וּויצמן ביקש ממנה לא לשכוח לקפל את המגבות, הוא נשמע מהוסס, כמעט מבויש על שהוא מזכיר לה כך את התרשלותה מאתמול.

למרות החורף כמעט לא היו עננים, ובצהריים השמש ממש סנוורה. אז סיימו האימהות את יום עבודתן, והמיניבוס הצהוב שמחזיר אותן הביתה התרחק וטיפס במעלה הכביש הצר.

זיו חצתה את החורשה, וכשהגיעה אל הגדר השתחלה לתוך החור שמישהו פער שם במעוינים החלודים. כעבור כמה עשרות מטרים הסתיימה החורשה והחליף אותה סבך צמחייה של גדות נחלים. היא התיישבה על אבן ונעצה את עיניה בכחול הזוהר מבין עלי לִבנה קוויים, שגונם התכלכל נמס בבוהק. עיניה נעצמו תחת האור והיא ניסתה שלא לחשוב על שום דבר ורק להתבונן בכל מה שמקיף אותה ולהקשיב לרחשים הזעירים שלא הושתקו בקולות בני אדם, אלא שמחשבותיה נדדו דווקא אל הזֵרים הענקיים שנבלו בדירת הארכיטקט ואשתו – שולבו בהם בטעם מעודן פרחים שלא את כולם הכירה. הגבעולים הועמדו בכדים כבדים, ושלושה וחצי החדרים התמלאו בניחוח דועך של פרחים מרקיבים, וזה התמזג באור המכושף שבא מהחלון שנפרץ אל הגג וזוגג בזכוכית צבעונית. כשהייתה מאבקת ומסדרת, מטאטאה או שוטפת את מרצפות השיש הרחבות, הרגישה כאילו מרחף מישהו בחלל הדירה ובודק בהסתייגות כל תנועה ותנועה שלה. את השטרות שהשאירו לה בכלֵי כסף הייתה מטמינה בתיקה עם המגזינים הצבעוניים ותמונות הרהיטים והנשים בבגדים מרהיבים, ועם קופסאות הסיגרים הריקות, שיועדו לזבל. אחרי שיצאה משם הייתה הולכת ברחוב בבגדים שעבדה בהם, נועצת עיניים חקרניות בחנויות הקטנות שלאורכו: חנות בגדי ילדים, חנות פרחים, שממנה כנראה הגיעו הזרים, בית קפה שבחלון הראווה שלו הוצגו מאפים קטנטנים, מקושטים כמו בתמונות שבמגזינים, חנות ספרים שניהלה אישה תמירה כסופת שער שמבטה כחול וחד. נראה שהיא לובשת תמיד שמלות רפויות ושכולן בשחור או באפור או בלבן. והיו גם מעדנייה, וחנות פרות וירקות מובחרים, והיא לא הבינה איך אפשר לקנות יותר מפרי אחד או שניים במחירים הרשומים על הלוחיות.

כשהייתה חוזרת אל חדרה, בבניין שחדר המדרגות שלו מטונף, הייתה קודם כול מרימה את מזרן הספוג, שהביאה מבית הוריה ומילדותה, ותחתיו הייתה תוחבת את השטרות. כבר הצטבר שם שכר הניקיון של השבוע הקודם עם השטרות שנתן לה בסוף כל משמרת הבן של בעלת הקונדיטוריה בתמורה לערמת המטבעות של התשרים. בראש כל חודש הייתה מוסרת כמעט את כולם ברצינות תהומית לשותף הבכיר בדירה, הממונה על תשלום החשבונות ושכר הדירה.

זיו הדליקה סיגריה. טווס עמד על גג הבית שבסבך, גג שפרקינסוניה עצומה קרסה עליו בכל כובדה וסדקה אותו בתנוחתה המתפנקת. הבית היה אחד מעשרה בתים קטנים חד-קומתיים שנבנו בטור. עדיין לא אזרה אומץ לפלס אליו דרך בסבך הפטל והינבוטים, אבל מאז התגלו לה הבתים התבוננה בהם בפליאה ושבה וניסתה לפענח את המראה הזה: שני קווים מקבילים של שדרת פיקוסים סימטרית, ובלבה תעלת מים רותחים וגשרוני בטון שנקשתים מעליה ומובילים אל מבואות הבתים הקטנים. מיום שנתגלה לה המקום, מסתורי ופרוע ומאורגן, הרגישה שבידיה תיבת אוצר והתכוונה לחשוף את תכולתה בנחת.

"יש מכת גנבות, חלקכם בטח שמע משהו. אנחנו בודקים את הנושא מכל מיני כיוונים. בינתיים אני מבקש רק דבר אחד, שכל אחד ישים לב לדברים שלו, אחרת, חבר'ה, זה יכול להיות לא נעים." לחיזוק הרושם נעץ ויצמן מבט נוקב בעיניו של כל אחד ואחד מהם ומשך ויישר את חולצתו, חולצת טריקו סגולה קצרת שרוולים שבמרכזה סמל הדקל המשתוחח אל המים. היו אז במשרד מלבדה רק מתן ונוני מהשער, ליאת מהמזנון וצחי המציל.

במיניבוס זיו תפסה את הספסל השלישי מהסוף, במקום שהרצפה מתגבהת מעל לגלגל. לפניה התיישבו מתן וליאת, שניהם מבוגרים ממנה בשנתיים-שלוש וותיקים ממנה באתר הנופש. ממקומה התבוננה בסלעים הענקיים הכהים המנקדים פה ושם את קפלי ההר. הם נראו כאילו קפאו פתאום בהתדרדרותם. מיום שנבטו על קפלי ההר ועל המדרונות העשבים הירוקים, הם לא הזכירו לה עוד עכוזים וירכיים של נשים כבירות.

מי גונב ומה נגנב, קימטה את מצחה.

"זה יכול להיות כל אחד," שמעה את מתן אומר בקול מהוסה והרפתה מאוזניות הווקמן, מניחה להן להישמט לתיקה.

ליאת התעקשה לדעת מי זה, לדעתו, ומתן ענה שזה יכול להיות אחד מהמבקרים הקבועים, מישהו מהצוות או כל אדם אחר שמכיר את הכול מבפנים. "כנראה שזה קורה כבר כמה זמן, אם הם החליטו ליידע גם אותנו," אמר.

"בגלל זה הוא הסתכל עלינו ככה!" ליאת זעמה. "מתאים להם ישר להאשים את השכירים! כאילו לא יכול להיות שזה אחד החברים," היא לא ניסתה כלל להנמיך את קולה, לא היה אכפת לה שישמע אותה גם ויצמן בספסל הראשון.

"השאלה מה נגנב. ציוד? דברים מחנות המזכרות? כסף מהקופות? ארנק? משהו מהכספת?" מתן נהנה לפרוש את כל האפשרויות. "כל פרט כזה משנה לגמרי את התמונה."

"אולי למישהו נפתח התיאבון מכל הכסף שעובר כאן בין הידיים."

מעין בן הגיא ילידת דגניה ב', חיה עם משפחתה בירושלים. מפרי עטה ראו אור הספרים ים ויבשה (הקיבוץ המאוחד) וספר הנוער "גודאי" (אסיה).

 

 

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 9


      
      
      
      

5 שנים ל"שטיסל" – דב גליקמן קורא קטע מהספר שהתחיל את הכול

"שולם", המלמד מ"שטיסל", קורא מהספר "המופע הנסתר" את הקטעים ששימשו השראה לכתיבת דמותו הטלוויזיונית. את הספר כתב לפני כעשור אורי אלון, תסריטאי הסדרה.

תמונת יח"צ, yes, צילום: רונן אקרמן

קטעים מתוך "המופע הנסתר" מאת אורי אלון (הוצאת "כתר")

המלמד (בגן החיות של ברונקס)/
המלמד היה עב זקן ובשר והוא רבץ על הספסל בצל מול האי של הקופים. חמשת הילדים בחולצות הלבנות ובפאות הארוכות קפצו מולו בשמש עם מפת גן החיות ביד. המלמד, הם קראו לו, כתוב שיש זברות, נלך לראות זברות? אין מה לראות, הוא פסק, זברה זה כמו סוס, רק פסים, שחור לבן שחור לבן. הילדים טמנו את הראש במפה. המלמד, הם קראו, כתוב שיש ג'ירפות, נלך לראות ג'ירפות? אין מה לראות, גם זה כמו סוס, רק צוואר כזה, ארוך ארוך, והוא הראה בידו כאומד את אורך הצוואר. הילדים הביטו בו בדממה ואחר חזרו לעיין במפה. המלמד, הם קראו, כתוב שיש פילים, נלך לראות פילים? המלמד חשב כמה רגעים, התמתח, נאנח, הרכיב משקפיים, חבש מגבעת, נעמד, ואמר לילדים בואו, נלך לראות פילים.

*

המלמד (בדרך חזרה מהפילים)/
המלמד ישב במושב הקדמי עם המיקרופון ביד והגיש ליושביו הזעירים של המיניבוס תוכנית רדיו פרטית. הוא סיפר להם על נס שקרה לסבתו כשהייתה נערה באושוויץ ועל גילויים חדשים באסטרונומיה שמאששים את ההנחות של חכמי התלמוד. הוא חילק פרסים למי שידע לומר על פי הסדר הנכון את כל שושלת האדמו"רים ואפילו לימד את הילדים שיר טיולים ביידיש מילדותו והם חזרו אחריו שורה שורה. על הכורסה בערב, עדיין זורח, אמר לפרל תוך כדי משיכת הגרביים הלחים מהרגליים, את יודעת, ככה בדיוק אני צריך ללמד – עם הגב לקהל ומיקרופון חזק ביד.

*

המלמד (בֵּיצָה בברוקלין)/
שבע דקות אחרי הצלצול נכנס המלמד אל הכיתה, פסע בנחישות עצלה אל החלון והחל למשוך בצווארוני הילדים שעמדו על הכיסאות, מיטיבים את נקודת התצפית. ההפסקה נגמרה, פלט רפוי, לשֶׁבת, לשבת, ביטול תורה. אבל המלמד! קרא מנחם מנדל בהתרגשות, היה עכשיו פיצוץ גדול על אחד התאומים! תראה! תראה את השרפה! המלמד הביט אל האופק, צמצם את עיניו, אמר – ה' ירחם, סגר את הווילון, משך בצווארוני הסקרנים האחרונים, והתחיל לשנן בניגון – ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים תיאכל ובית הלל אומרים לא תיאכל. כשהחל לשרטט על הלוח חִצים וביצים, התגנב מנחם מנדל אל החלון, אבל המלמד, עם עיניים בגב, קרקע אותו למקום עוד לפני שהצליח לראות משהו וציווה עליו להעתיק את המשנה ח"י פעמים. כך שרק לקראת סוף השיעור התקבל הדיווח הראשון, כשהמלמד בעצמו קרב אל החלון, תוך כדי שינון, הסיט מעט את הווילון, ואמר לאט, במנגינה מוזרה – לא הפסדת כלום מנחם מנדל, העשן עוד לא התפזר.

*

בפתח המנהרה/
בחמש לפנות בוקר, אדם זקן צולע על ירכו עם ספר עץ חיים תחת זרועו אל רחבת הכותל ואל פתח המנהרה. מפאותיו זולגות קרות טיפות מקווה אחרונות. שני ישישים אחרים כבר שם, מחכים לו, שעונים על סטנדרים צהובים, מדברים על מזג האוויר ועל דברים נסתרים. שולם עלייכם, עלייכם שולם. פותחים ספרים. איפה עצרנו? כאן? כן כן, נכון. נמשיך.

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 9


      
      
      
      

אִשָּׁה לְלֹא בַּיִת מְחַפֶּשֶׂת מָקוֹם בָּעוֹלָם

על דיבור, התגלות ולידה – ועל מיתולוגיה פרטית של משוררת שבה נמזגים העולמות העתיקים של יוון, הקבלה, הזוהר והספרות הרוסית. מרב קרניאל מדינה קוראת בספר 'הנפש נעתקת' מאת המשוררת רות קרא איוונוב קניאל.

Dancers, Pink and Green, Edgar Degas, H. O. Havemeyer Collection, Bequest of Mrs. H. O. Havemeyer, 1929

"קולות חלולים לאינסוף"

"הנפש נעתקת" הוא ספרה השני של המשוררת רות קרא-איוונוב קניאל, חוקרת קבלה, מגדר ופסיכואנליזה.
זהו ספר שכולו דיבור. המשוררת מדברת עם ה"שָׁם", שהוא רוסיה והוא המוות והגלקסיה, וגם עם החצי השני של המיטה הזוגית, שנחווה לעתים כיקום נפרד ורחוק. אולם היא מדברת גם עם ה"כאן ועכשיו". והעולם כולו מדבר: "מִקּוֹלוֹת עֲמֻקִּים שֶׁל צִפּוֹר/ בְּשָׁעָה שֶׁמּוּטֶלֶת אֶל יָם […] מִקּוֹלוֹת שֶׁל חַיּוֹת נְדִירוֹת/ מְלַחֲשׁוֹת מִדַּרְגַּשׁ הַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה / מִשִּׁירַת הלְבָנָה הַפְּגוּמָה / מִקּוֹלוֹת חֲלוּלִים לְאֵינְסוֹף / מִבְּרֵכָה אַחַת מְלֵאָה/ מִקּוֹלוֹת לֹא נָמִים לֹא שׁוֹקְטִים/ הַשְּׁקִיקָה שְׁחַרְחָרָה וְרָמָה// מִקּוֹלוֹת הַמָּקוֹם / צִפּוֹר – / נִפְקַחַת עָמֹק לְיָפְיָהּ". ('ונציה', עמ' 48). כך למשל התנינים, החיות המיתולוגיות הקדומות בספרות היהודית, המופיעים במחזור 'מלח בזלת': "תַּנִּין הַיָּם כְּנֶגֶד תַּנִּין הַיַּבָּשָׁה / שְׁנַיִם כְּנֶגֶד אֶחָד / וְאֵין לָהֶם מִפְלָט / הַגִּמְגּוּם שָׁב וְעוֹלֶה / הַמַּיִם שָׁבִים בָּאֲנָחָה […] מַיִם מִסְתַּתְּרִים בְּמַיִם / מַיִם מְזֻגָּגִים / הֲרֵי בְּלִי זִוּוּג אִי אֶפְשָׁר". (עמ' 12-13). בדיבור האינטנסיבי שבשירים ישנה דחיפות התשוקה למפגש. הדיבור בשיריה של קניאל הוא דרך לגלות את שכבות הנפש המסתתרות זו מתחת לזו, הוא דרך להגיע להתגלות, הוא חיבור ארוטי והוא נבואה.

לדיבור יש גם כוח מאגי. קניאל מזכירה לנו את כוחה המאגי של השפה בכלל ("כְּפִי שֶׁנִּשְׂרֶפֶת לְבֵנָה זוֹ כָּךְ יִשָּׂרֵף לִבְּךָ", עמ' 33), ושל השירה בפרט. כמו במחזור העוצמתי 'עשרה שירי ניסיון', שבו המבט עובר בריקוד מסחרר מגוף ראשון הנקרע בתוך עצמו, לגוף שלישי צופה-מתעד, הפונה אל נשמתו. המשוררת המקבלת את הציווי לשיר מפיו של נביא, יוצרת את שיריה כמאגיקונים המחוללים מעגלים. אך עד הרגע האחרון היכולת לכתוב שירה, היכולת "לְהוֹשִׁיט עַצְמֵךְ לַתְּהוֹם", מוטלת בספק, עומדת למבחן; היכולת לעוף מעלה תלויה גם היא בסימן שאלה, "הָאֲוִיר אוֹחֵז בַּצִּפּוֹרִים / וַחֲרָדָה". כמו במחזור זה, הריתמוס של השירים לעתים מכשף, כאשר המילים מסחררות את הקורא בסודיותן, ולעתים נוקב בישירותו. כך בשיר 'תעבור על פניי': " אֲנִי זְקוּקָה שֶׁתַּעֲבֹר עַל פָּנַי / עַכְשָׁו / וְתִקְרָא / חָזָק, בִּמְלוֹא גָּרוֹן, שֶׁתִּקְרָא // כְּדֵי שֶׁאֶחְיֶה. תִּקְרָא בִּשְׁמִי בְּבַקָּשָׁה" (עמ' 18). הקריאה בשם היא המחיה את הבשר, היא הנותנת ממשות לַחַי. לעתים המשוררת היא אישה נזקקת המתחננת להיגאל ולעתים היא האישה-האם הגדולה, שלה עוצמה מסחררת: " אֲנִי מַכָּה בַּקִּירוֹת / רוֹקַעַת בַּשָּׁמַיִם / דָּם וַחֲשֵׁכָה" (אחוזים בדיבוק, 14). "בְּתוֹךְ הָאַקְוַרְיוּם שֶׁל הַשָּׂפָה / יֵשׁ אֱגוֹז / אִם תֹּאכְלִי / אֶת / הַסּוֹד / יֵצֵא / מִתּוֹכוֹ / הַנָּחָשׁ" (שבועת אמונים, עמ' 83). תיבת הפנדורה שלה היא השפה, כוח ממית ומחיה.

 

"לשוב למקום"

בשפה העברית ה"מקום" הוא מקום קונקרטי וכינוי לאלוהים כאחד. על גבי הכינוי שטבעו חז"ל לאל, התפתחה בשפה משמעות מטאפורית רחבה יותר ל"שיבה למקום", כמחוז השתוקקות מטאפורי. ה"מקום" בשיריה של קניאל נושא את המתח הזה, בין הכאן והעכשיו לבין המיסטי והאלוהי.

חוויות התגלות, או גילוי פנימי, מונחות בספר לצד שגרה יום-יומית עייפה ושחוקה, בלי לתחום באופן ברור את גבולות הקיום המשתנה. לעתים נאמרת ההתגלות בסערה, כמו בבקשה להתגלות: "אֲרִי גָּדוֹל יִשְׁאַג / וּמֵעָלָיו שְׁכִינָה תִּפְרַח / וְעַל שְׂמֹאלוֹ תַּשְׁעִין רֹאשָׁה" ('הצלילים התחתיים', עמ' 34), לעתים בהטלת ספק כמעט אירונית: "יוֹם אֶחָד / נִקְרַע הַמַּסְוֶה / וְגִלִּית / שֶׁהַיֵּשׁ יֶשְׁנוֹ // (עַל הָאַיִן כְּבָר לֹא / רָצִית אָז לְדַבֵּר)" ('יום אחד', עמ' 24) ולעתים כהתעוררות שקטה, עמוקה ובטוחה בעצמה: "תְּנִי לַפָּנִים לִנְשֹׁר, / הֵם יַחְזְרוּ, אַל תִּדְאֲגִי. / יֵשׁ עֹמֶק לַדָּבָר וְיֵשׁ אֱמֶת, / תְּנִי לַפָּנִים / לִנְשֹׁם / גָּרְשִׁי אוֹתוֹ לָעַד / הַשֵּׁד נוֹרָא […] סִלְחִי לִי, הָיִיתִי אָז עַלְמָה כְּסוּיַת עֵינַיִם* / שֶׁמְּרֻמָּה בְּלֵיל כְּלוּלוֹת אָרֹךְ / אַלְפֵי שָׁנִים בְּלִי יְדִיעָה". ('תני לפנים לנשור',עמ'  15). רגעים של שגרה נדירים יותר בקובץ השירים, אך נוכחים בו בעוצמה של מבט מפוכח ונוקב: "טוֹסְטֶר דּוֹלֵק / עַכְשָׁו בְּחֶדֶר אַחֵר, / בְּעוֹד אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים. […] הִתְבַּגַּרְנוּ בְּאֹפֶן מֻחְלָט. / אָנוּ מוֹדִים יָפֶה זֶה לָזוֹ /מַבִּיטִים בַּמַּרְאָה / וְהוֹלְכִים שׁוּב לִישֹׁן" ('זה לא השמש', עמ' 9). גם האופן שבו קניאל בונה את דמות נמענה מבטאת את המעברים המפולשים בין התגלות לשגרה. הקורא מוצא את עצמו מבולבל, רגע נראה שהמשוררת מדברת עם אלוהים, רגע עם בן הזוג. כך למשל בשיר 'שמעתיך': "שְׁמַעְתִּיךָ קוֹרֵא לִי בַּחֲלוֹם / וְאָמַרְתִּי הִנֵּנִי / אֲבָל הָיִיתִי בְּבַיִת אַחֵר / וְאַתָּה בִּירוּשָׁלַיִם הָרְחוֹקָה / שׁוֹמֵר עַל הַכְּתָלִים / סְבִיב יְלָדֵינוּ הַיְשֵׁנִים", נראה שמדובר בסיפור של קרבה, אך מיד הזרות שוב מנפצת את השייכות: "אָמַרְתִּי הִנֵּנִי / וְהִתְכַּוַּנְתִּי כֵּן, אֲנִי מוּכָנָה / אֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ / לֹא זְרוּעָה בָּאָרֶץ / שֶׁסֵּרַבְתִּי לִנְדֹּד בָּהּ / כְּשֶׁהָיִיתִי קְרוֹבָה" (עמ' 25). בשיר 'מוות שחור' מתגלה אלוהים של אישה מלאת תשוקה וזעם, שנעה בציר של קרבה וריחוק, של דיבור ואילמות. "קְרָבַי הִתְהַפְּכוּ וְהָעוֹלָם רָעַד / בְּכָל פַּעַם שֶׁדִּבַּרְתָּ. […] פַּעַם אַחַר פַּעַם רִמִּיתַנִי / וּפַעַם אַחַר פַּעַם הִתְנַחַמְתִּי / עַל מוֹתְךָ הַקָּרֵב / […] רְאִיתִיךָ הוֹלֵךְ / חוֹלֵף עַל פָּנַי / הָיִינוּ זָרִים / וּבָאֶמְצַע הָיְתָה / תְּהוֹם" (עמ' 63). שלא כמו משה, כשהאל חולף על פני המשוררת, היא ננטשת. בשיר 'אהבה רבה' המשוררת מציגה את היחסים ביניהם כמשחק נוקב, וספק מי משחק בו במי: "בִּתְחִלָּה הָיִיתָ פָּנַי /אַחַר כָּךְ הָיִיתָ גּוּפִי / תּוֹלֶה אוֹתִי בְּשָׁמֶיךָ / מַבְטִיחַ שֶׁאֶבְעַר לָעַד. // אַחַר הָיִיתָ גִּדֵּם / וְצוֹלֵעַ / וַאֲנִי הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה // אַחַר הָיִינוּ עִוְּרִים / עַכְבָּרִים אֲבוּדִים […] בַּסּוֹף הָלַכְתָּ / וְאֵינִי הוֹגָה לְעוֹלָם / אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו". (עמ' 17).

בתוך צורותיה השונות והמסוכסכות של העמידה מול אלוהים וכנגדו, ישנה גם נימת פיוס והכרזה שהאל הוא 'מקומה': "אֵלִי הֵיטִיבָה דַּרְכִּי / כְּשֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲרֹק מִמְּךָ עוֹד /הוֹלֵךְ אֶת רַגְלַי /הַבַּיְתָה / חֲזָרָה" ('קדושה', עמ' 71).

 

"היית מוכרחה ללדת את עצמך"

במהלך הקריאה בספר, עולה לעתים התחושה של כניסה למיתולוגיה. לתוך המיתוס הפרטי של קניאל נמזגים העולמות העתיקים של יוון, הקבלה, הזוהר והספרות הרוסית. הרגע שבו מתחיל המיתוס הפרטי שלה הוא בלידה. השירים חוזרים שוב ושוב לרגעי לידה, לידה שמתרחשת באופן מעגלי מעורר חרדה: "הַיּוֹצֵא מֵרַחְמָהּ יָכוֹל / לָשׁוּב עַל עִקְבוֹתָיו / לְהַחְזִיר שֹׁרֶשׁ לֶעָנָף // וְעוֹלָמָהּ נֶחְרָב / בִּידִיעַת אַחַת וְעוֹד אַחַת // כִּי גּוּף / שֶׁפָּקַע / יָשׁוּב וְיִבָּקַע / בְּכָל שָׁעָה" ('העלמה והמוות', עמ' 54).

בעולם הנברא בספר כל לידה היא גלגול, וכשם שתפיסת הגלגולים רואה באדם שכבות קודמות של קיום, כך בשירים מרובדת המציאות בכללה שכבות שכבות, ויד המשוררת מקלפת אותן: "אַךְ הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד // מַכֶּה בִּי בְּשָׁעוֹת קְצוּבוֹת. […] וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה הָעֲצָמוֹת נֶאֱכָלוֹת / וְהַגִּידִים נִפְתָּחִים / וְאֵין הַצַּעַר יָכוֹל לַעֲמֹד בַּנֶּזֶק, / הַנֶּפֶשׁ נֶעֱתֶקֶת, / הַצַּעַר נִבְקָע" ('הקרום הראשון נבקע', עמ' 8). לעתים, כמו בשיר 'הפשרת שלגים' (עמ' 42), היא עושה זאת לאט לאט, שכבה אחר שכבה בעדינות. לעתים בהינף סכין אכזרית ('בית מטבחיים', 44). ומזכירה לנו כמה השפה היא חותכת.

בשיר 'סכין' בולטת התודעה הקיומית של האיום: "מֵעַל הָרְחוֹבוֹת […] סַכִּין מִתְהַפֶּכֶת / מְכֻוֶּנֶת / אֶל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (עמ' 28). אולי חוויית ההגירה של המשוררת היא העומדת בבסיס התודעה הזו, אולי זה הקיום במרחב הישראלי המסוכסך ואולי המציאות האנושית בכללותה. אבל זו אינה חרדת אין-אונים של אישה קטנה החיה את חייה תחת מפלצת הגורל השרירותית. הסכין שלה אינה משתקת, אלא מחדדת את חוויית הקיום, מעמיקה את החתך ואת הסבל, מעברת את המשוררת שמולידה מתוכה מיתולוגיה חדשה: "אַתָּה מְנַתֵּץ אֶת כָּל הַיָּקָר לִי / גַּם אֶת הָאֵלוֹת הַקְּטַנּוֹת / וַאֲנִי קוֹרַעַת אֶת חֲבָלֶיךָ, אֶחָד אֶחָד. // אַחַר כָּךְ נֵשֵׁב וְנִתְפֹּר / כְּלֵי דָּם / תָּאִים / חַדְרֵי לֵב // נִבְרָא עַצְמֵנוּ גֹּלֶם /הוֹלֵם בְּפַחֵי רַגְלָיו / חוֹרֵץ עַד עֶצֶם, נִכְנָע לַצַּעַר, / פּוֹעֵר כְּאֵב תַּחַת כְּאֵב" ('האבק והיציאה', עמ' 26-27).

 

"את החוזה צריך לחתום במערה"

מערה היא מקום חשוב בעולמה הסימבולי של המשוררת. המערה היא המקום שאליו נשאבים לעומק האַין, והיא המקום שממנו נולד הבשר ונולדת הנפש. היא הרחם והיא התודעה ("תַּחְתִּית הַמְּעָרָה פָּנִים קְרוּעוֹת / הַתְּעָלָה שֶׁבָּהּ עָבַרְתָּ בְּלִי בּוּשָׁה", עמ' 29). המערה המיתולוגית שברקע היא זו של רבי שמעון בר יוחאי, המקום שבו נולדה המיתוס הקבלי תורת הסוד. מערתו של רשב"י היא מושא תשוקה של המשוררת: "בָּהּ הַכֹּל הָיָה אֶחָד / בָּהּ נֵר דָּלַק מֵעַל רֹאשִׁי" ('שבת', עמ' 21). המערה נמזגת עם הרחם, המקום שבו על פי המדרש החז"לי (שאליו מתייחס המחזור 'פנקס מקופל בדופן אמו', עמ' 78), נמצא העובר כפנקס מקופל הסופג אל תוכו את כל התורה כולה כשנר דולק מעל ראשו. כתיבת שירה, הרגע של האחיזה ב"קולמוס ענף" כדברי המשוררת, היא כניסה לפרדס ושכיבה במערה, מכוסה בחול כרשב"י בשעתו (בשיר 'התורה היא הבית', עמ' 60). המערה היא המקום שבו נפגשת ההתגלות הפרטית עם כובד המסורת, עם ההיסטוריה: " רָאִיתִי אֶת / מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן / מַחְזִיקִים אֶת יָדַי / הָרִים גְּדוֹלִים מֵעָלַי / שַׁעֲרֵי רַחֲמִים / לְפָנַי". ('המערה', 69).

זהו ספר שבו מבקשת המשוררת מקום בעולם, כפי שבכל יצירת אמנות יש כנראה משהו מבקשה זו. אולי בקשתה-זעקתה של: "אִשָּׁה לְלֹא בַּיִת מְחַפֶּשֶׂת / מָקוֹם בָּעוֹלָם" ('לשוב למקום', עמ' 22) מקבלת מענה בהצטנפות במערה, בחלל הכתיבה, במקום האינטימי ביותר, החשוף ביותר והקרוע ביותר. אל המערה היא חוזרת שוב ושוב כדי לאחות את הקרעים, לפרום אותם שוב, לדמם ולהתחיל מחדש.

*המשוררת מתייחסת כאן לדימוי מפורסם מהזוהר, "עולימתא שפירתא דלית לה עינין" (העלמה היפה ואין לה עיניים). הדימוי מופיע כחידה וכמשל על עלמה המסתתרת בתוך היכל, ומתרחש מתח ארוטי של גילוי וכיסוי בינה לבין מחזרהּ, הסובב את ההיכל. בדימוי הזוהרי חוסר הראיה מוצג כחיובי. כאן חווה המשוררת את חוסר הראייה כעצימת עיניים שלילית שבשלה היתה מרומה "אלפי שנים". בביטוי אחרון זה היא פורמת, גם כאן, את הגבול בין הפרטי להיסטורי (כמובן כי מבחינה פואטית הביטוי יכול להיות מנותק לגמרי מהקשר היסטורי ולהעיד על תחושה קיומית של זמן ממושך ואינסופי בחייו האישיים של המשורר, אך בשל הצמידות למוטיב הזוהרי נוצרת התחושה שיש כאן חריגה גם אל מעבר לפרטי).

 

 

הספר 'הנפש נעתקת' ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 9