למבוגרים בלבד: סיפורו של שיר הסקס מהמאה ה-18

יש שיקראו לזה ארוטיקה, ויש שיחמירו ויטענו שמדובר בלא פחות מפורנוגרפיה, אבל מה שבטוח הוא שהבטן היהודית-עברית של סוף המאה ה-18, התקשתה מאוד "לעכל" את "שיר עגבים" של המשכיל חובב השפה העברית יהודה ליב בן-זאב.

​ותאמר: "הנה אוצרי לך פתחתי
וכל אשר לי לפניך ערכתי;
השוק והחזה לך יהיו למנה,
דוש כהידוש תבן במדמנה;
הרק חנית, קרב ושלח,
על במתי רכב וצלח".

 

יש שיקראו לזה ארוטיקה, ויש שיחמירו ויטענו שמדובר בלא פחות מפורנוגרפיה, אבל מה שבטוח הוא שהבטן היהודית-עברית של סוף המאה ה-18, התקשתה מאוד "לעכל" את "שיר עגבים" של המשכיל חובב השפה העברית יהודה ליב בן-זאב.

ואז יום אחד, עבר שיר הזימה מהעתקה ומקריאה מחתרתית בחדרי חדרים – לספר מודפס.

בשנת 1977 נפל דבר בישראל. אחרי שנים רבות שהשיר עבר והועתק מכתב יד לכתב יד, החליט ההיסטוריון והביבליוגרף הישראלי גצל קרסל, שארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית, להעביר לדפוס את אחד השירים הפרועים והנועזים ביותר שנכתבו בעברית, "שיר עגבים". למען האמת, קרסל חשב על כך כבר ב-1971, אבל נראה שהעדיף לחכות כמה שנים עד שהקהל הישראלי יהיה בשל לשיר זימה עברי ישן נושן.

 

העמוד הראשון של "שיר עגבים" מתוך הספר החתרני

 

לשיר הנועז אחראי איש ההשכלה יהודה ליב בן-זאב (1811-1764). בן-זאב נולד בלבוב, אך לאחר חתונתו עבר לקראקא (היא קרקוב), ועל חלק מחיבוריו באותה תקופה חתם בראשי תיבות י-ל-ק (יהודה ליב קראקא). הפרשן, הבלשן והלקסיקוגרף בן-זאב רצה להוכיח לסובבים אותו שאפשר לעשות הכול בלשון העברית – ואפילו לחבר שיר זימה בעברית צחה.

כיאה לשיר שיש בו אלמנטים מחתרתיים, הודפס השיר באופן מחתרתי, וקרסל הסתפק בהוצאה פרטית של 300 עותקים בלבד. עותק אחד נמצא כמובן בספרייה הלאומית. עותקים אחרים שנשארו נמכרים כיום במכירות פומביות תמורת מאות ואלפי שקלים.

 

הרחיקו את הילדים! טעימה נוספת מהספר המחתרתי

 

"שירו של בן-זאב זכה לתפוצה, שקשה למצוא דוגמתה, בעודו בכתב יד", כתב קרסל בהקדמה לספר. "היו מעתיקים אותו בכל העולם היהודי, כל הקוראים הזדעזעו במירכאות ובלעדיהן, אולם קראוהו והעתיקוהו, עד היום הזה… הפעם אנו מדפיסים אותו סוף סוף, ושמים קץ לנדודיו מיד אל יד בכתב-יד במשך 170-160 שנה".

פרסום השיר היה מסעיר עד כדי כך שעיתוני התקופה דיווחו על כך בהרחבה:

 

 

מה חשבו על השיר גדולי האומה

 

"שיר עגבים": הגרסה המלאה

בָּעֶרֶב הָלֹךְ הָלַכְתִּי פַּעַם,
בְּנֶשֶׁף חִשְׁקִי לִטְעֹם טַעַם.
בָּאתִי אֶל עֵמֶק הַשָּׁוֶה
וְהִנֵּה הוּא כְּגַן רָוֶה;
עֲלָמוֹת וּבְתוּלוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה
בְּכָל עֵבֶר וּבְכָל פִּנָּה.
וָאֶגַּשׁ וָאֶקְרַב אֶל הָאַחַת,
וָאֶתְפְּשָׂהּ בְּבִגְדָהּ מִתַּחַת,
וָאֹמַר: „הָבָה נָא, אָבוֹא אֵלַיִךְ,
עִבְרִי לְפָנַי וְאָנֹכִי אַחֲרַיִךְ”.
וַתַּעֲבֹר לְפָנַי דֶּרֶךְ לְהוֹרוֹת
לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי הַתַּחֲנוֹת.

הָעַלְמָה הֱבִיאַתְנִי חַדְרָהּ,
וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל יָפְיָהּ וַהֲדָרָהּ,
וְהִנֵּה רַעְיָתִי מְלֵאָה חֵן וְיֹפִי.
בָּרָה כַּחַמָּה זַכָּה מִדֹּפִי;
עֵינֶיהָ זִיקֵי אֵשׁ יִתְלֶהָטוּ,
עַפְעַפֶּיהָ גַּחֲלֵי־אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ.

מִהַרְתִּי וַהֲסִירוֹתִי הַמִּטְפַּחַת
לִטְמֹן יָדִי בַּצַּלַּחַת,
והִנֵּה בְּנוֹת הַחֵשֶׁק גִּבְעוֹת הַתַּאֲוָה
כְּהָרִים גַּבְנוּנִים עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה;
בְּיָד וְיָד חִפַּשְׂתִּי אַחַת וְאַחַת
וְרָוִיתִי מְלוֹא כַּף נַחַת.

לְאַט לְאַט צָעֲדָה הַמִּטָּה,
בִּגְדָהּ וּכְסוּתָהּ מֵעָלֶיהָ הִפְשִׁיטָה,
וַתַּעַל וַתִּשְׁכַּב עַל גַּבָּהּ.
וָאֶקְרַב לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ:
„אַיֶּלֶת־אֲהָבִים, יַעֲלַת־מַחֲמַדִּים,
נִתְעַלְּסָה בַּאֲהָבִים, נִרְוֶה דּוֹדִים”.
וַתֹּאמֶר: „הִנֵּה אוֹצָרִי לְךָ פָּתַחְתִּי
וְכָל אֲשֶׁר לִי לְפָנֶיךָ עָרַכְתִּי;
הַשּׁוֹק וְהֶחָזֶה לְךָ יִהְיוּ לְמָנָה,
דּוּשׁ כְּהִדּוֹשׁ תֶּבֶן בַּמַּדְמֵנָה;
הָרֵק חֲנִית, קְרַב וּשְׁלַח,
עַל בָּמָתִי רְכַב וּצְלַח”.

אָז מִהַרְתִּי, יְצוּעָהּ עָלִיתִי,
שׁוּלֵי כְּסוּתָהּ בְּנַחַת גִּלִּיתִי,
וְהִנֵּה עַמּוּדֵי שֵׁשׁ שׁוֹקֶיהָ,
גְּלִילִים כַּדּוּרִים שְׁתֵּי בִּרְכֶּיהָ,
וּבְנוֹת שֵׁת כְּאַגַּן־הַסַּהַר,
כְּלִבְנַת־סַפִּיר לָטֹהַר.

תּוֹכָן סָפוּן הֵיכַל הָעֹנֶג,
רַךְ מִשֶּׁמֶן חָלָק מִדּוֹנַג;
חֹרֶשׁ מֵצַל סְבִיב הַקֻּבָּה,
וְהוּא בַּסֵּתֶר טָמוּן בְּחֻבָּהּ,
לֹא הִתְמַהְמַהְתִּי וְלֹא בוֹשַׁשְׁתִּי,
אֶת כָּל כֵּלֶיהָ מִשַּׁשְׁתִּי.

אָחַזְתִּי בָּזֶה וְגַם בָּזֶה,
פַּעַם הַשּׁוֹק וּפַעַם הֶחָזֶה;
כֻּלָּמוֹ יַחַד הִרְוַנִי נַחַת,
הַשָּׁדַיִם מִמַּעַל וְהַתְּהוֹם מִתַּחַת.
וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לְהִתְאַפֵּק
לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו וְהוּא מִתְרַפֵּק.

כִּי הֵחֵל לְפַעֲמוֹ רוּחַ הַחֵשֶׁק,
וַיָּרֵק חֲנִיכָיו בְּרֹמַח וָנֶשֶׁק;
הִתְאַזֵּר כְּגִבּוֹר לִפְרֹץ פָּרֶץ,
לָבוֹא עָלֶיהָ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.
וַיִּתְחַזֵּק וַיֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ;
וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לָצֵאת כִּי הִכְבִּיד נְחֻשְׁתּוֹ,

כִּמְעַט פָּתַחְתִּי מוֹסְרוֹת הַמִּכְנָסַיִם
וַיָּקָם וַיְעוֹרֵר אִישׁ־הַבֵּינַיִם;
וְהִנֵּה הוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ,
כְּעֵץ אֶרֶז רַעֲנָן כִּפָּתוֹ.
תֹּאמֶר: „לָמָּה זֶה תַּעֲמֹד בַּחוּצָה?
וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, רוּצָה!
„רְדָה עָלַי אַל תַּעֲמֹד;
עוּשִׁי, גֹּשִׁי, חוּשִׁי, כִּי אֶחֱמֹד;
אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת, כִּי טָהַרְתִּי,
וְאַל תַּעֲצֹר לִרְכֹּב, כִּי אָז אָמַרְתִּי”.
וָאֹמַר: „שִׂימִי נָא יָדֵךְ תַּחַת יְרֵכִי,
אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה הוֹלִיכִי;

„וַעֲשִׂי כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי;
שִׁלְחִי יָדֵךְ וְאֶחֳזִי בִזְנָבִי;
הַחֲזִיקִי יָדֵךְ בּוֹ לְנַסּוֹתוֹ,
אוּלַי מִקְשָׁה תַּעֲשִׂי אוֹתוֹ”.
וַתֹּאחֶז בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפָּהּ;
וַתִּשְׂמַח בּוֹ וַתְּכַסֵּהוּ בְּגַפָּהּ.

וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה,
בָּחוּר כַּאֲרָזִים דָּגוּל מֵרְבָבָה.
וַתֹּאמֶר: „עָלַץ לִבִּי רָמָה קַרְנִי,
אַתָּה בֶּן מְדוּשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי”.
דּוֹדִי צַח וְאָדֹם חוֹצֵב לֶהָבָה,
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז רָצוּף אַהֲבָה.

אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ מְנָת כּוֹסִי,
עַד שֶׁהֲבִיאוֹתִיו אֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.
כְּבִכּוּרָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפָּהּ תִּבְלָעֶנָּה
אֶל מְקוֹם שָׁם דֶּרֶךְ תַּנְחֶנָּה;
ותִּתְקָעֵהוּ יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן,
בַּחֲמוּקֵי יְרֵכָהּ מַעֲשֵׂי־יְדֵי אָמָּן.

אָז פַּצְתִּי אֶת פִּיהָ לְמוּלִי
לִבְלֹעַ אֶת כָּל הַיְּקוּם בְּרַגְלִי.
כְּצִפּוֹר יוֹרֵד אֶל קִנּוֹ,
כֵּן יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ;
וְהוּא מִתְעַדֵּן וּמִתְפַּנֵּק
כְּאֶרֶז מִבָּשָׁן יְזַנֵּק.

מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ כְּצִפּוֹר בָּרֶשֶׁת,
שָׁחוּק וְכָתוּת כֶּעֱלִי בַּמַּכְתֶּשֶׁת.
אָז פָּרַץ כְּנַחַל שׁוֹטֵף מְקוֹרָהּ,
וְקַשְׁתִּי חִצֵּי חִשְׁקָהּ הֶעֱרָה.
וְהוּא הוֹלֵךְ וְחָזָק
רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

זֶרֶם־חֶמֶד עָלָיו הִרְעִיפָה
כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה,
וַיִּמֶץ טַל מְלוֹא סֵפֶל.
אָז גָּבְרָה תַּאֲוָתָהּ כֶּפֶל,
וַתִּסְגֹּר בַּעֲדִי יָדֶיהָ וְלָחֲצָה
לְבִלְתִּי נְתוֹן דּוֹדִי צֵאת הַחוּצָה.

תָּקְעָה יְרֵכָהּ, הִשְׁפִּילָה הֵרִימָה;
דַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת סוּס מִלְחַמְתָּהּ.
כִּי סָעַר בְּלִבָּהּ שַׁלְהֶבֶת אַהֲבָתָהּ,
חִזְּקָה דְּבָרֶיהָ וְהֵעִיזָה:
„עָמֹק עָמֹק” – הָיוּ דְּבָרֶיהָ,
כְּשַׁעֲטַת הַסּוּס נָחֲרָה

כִּי רָפְתָה מְעַט וְחָלְשָׁה
מֵעֹצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה;
פִּתְאוֹם גִּלְּתָה מְקוֹרָהּ וְהֶעֶרְתָה,
חָרְקָה שֵׁן וְעִקְּמָה שְׂפָתָהּ
לֵאמֹר: „עוֹד מְעַט; עַתָּה, עַתָּה”.
בַּהֲגִיגָהּ בָּעֲרָה אֵשׁ וּלְשׁוֹנָהּ לָהֲטָה:
„אוֹי, אוֹי, חַיֶּיךָ כִּי הִתְאַוֵּיתִי,
הָ, הָ, הָ, הֶרֶף, אוֹיָה כִּי נִדְמֵיתִי!”

וַיִּשְׁקֹט הַזַּעַף וַתָּקָם סְעָרָה לִדְמָמָה,
תִּתְעַלָּף וַתִּשְׁכַּב בְּפֶה נֶאֱלָמָה.
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר,
מֵעַי חֳמַרְמְרוּ, נָסוֹגוּ אָחוֹר,
כְּבֹשֶׁת רַכֵּי־הַלֵּב בְּנוּסָם מֵהַמַּעֲרָכָה
כֵּן פָּנָיו זוֹעֲפִים וַחֲמָתוֹ שָׁכָכָה.

הלצות לחג פורים ושיר שבח לנפוליאון

יהודה ליב בן-זאב היה טיפוס מעניין מאוד, שגם חיבר כמה וכמה ספרי מליצה ושיר. בין יצירותיו האחרות:

שיר מיוחד שנכתב לכבוד חתונתם של נפוליאון ומארי לואיז, בו מופיעים הבתים הבאים:

אַך יוֹם כְּלוּלוֹת הוּא יוֹם בּוֹ עַמִּים אֻשָּׁרוּ
בָּשָׂר וְדַם עָרְבוּ הַבְּרִית קִשְׁרוֹ חִזֵּקוּ
שָׁלוֹם אֱמוּנָה עִם אַהֲבָה יַחְדָּו נִקְשָׁרוּ
חוּטִים מְשֻׁלָשִׁים לֹא מַהֵר יִנָּתֵקוּ

נַפּוֹלְאָן מֵאָז נוֹדַע שִׁמְךָ בָּאָרֶץ
תָּמִיד גְּדוֹלוֹת עָשִׂיתָ רַבּוֹת פָּעַלְתָּ
כָּל מַעֲשֵׂה אַחֲרוֹן פָּרַץ עַל רִאשׁוֹן פָּרַץ
אַף אֵין בְּכֻלָּם חַד לֹא בוֹ שֵם עַד נָחָלְתָ

שיר שכולו בדיחות והלצות לכבוד חג הפורים, עם חיקויים שונים לתפילות מוכרות, שחלק מהמבקרים מצאו משעשע במידה טעונת שיפור, והשיר "מעוז צור לפורים", שמייחסים לו גם כן, שיר שכולל כמה שורות מחץ כמו "תיכון בית אכילתי ושם יעלה הריח".

 

 

 

נוסף לשירי ההלצה והעגבים, חיבר יהודה ליב בן-זאב גם ספרי עזר ללשון העברית, מילונים לעברית מקראית, ספרי מחקר ותרגומים חשובים, כך שגם מתנגדיו הודו כי למרות "רוחו החופשית", תרם רבות להגות ולשפה העברית.

כאן בקטלוג הספרייה תמצאו עוד ספרים וכתבים, חלקם מקוונים, של יהודה ליב בן-זאב.

שיא המתיקות: ככה התחפשנו פעם

תיעודים פורימיים של תחפושות משנות ה-30, ה-40, ה-50 וה-60, מאוספי התמונות של הספרייה הלאומית

נראה אתכם נשארים אדישים לתמונות האלו! ריכזנו יחד תחפושות מתוקות משנות ה-30, ה-40, ה-50 וה-60 מאוספי התמונות שלנו. כמו היום, גם אז ילדים ומבוגרים כאחד קיימו את מנהג החג ולבשו תחפושות מקוריות יותר ומקוריות פחות. נתקלנו בהרבה כלות ונסיכות, שוטרים וליצנים, אבל גם בכמה תחפושות קצת יותר יצירתיות – כמו צילומים של ילדה שהתחפשה (או, ליתר דיוק, חופשֹה בידי הוריה) למצוות "פרו ורבו" ברוח תקופת עידוד הילודה, ואפילו תיעוד פורימי של ילדי הקהילה היהודית במרוקו זמן קצר לפני עלייתם ארצה. מה לא ראינו פה? בוב-ספוג, ספיידרמן, אלזה ובוב הבנאי…

רוב התמונות לקוחות משני מאגרי התצלומים המרהיבים: הצלמניה, וביתמונה/אוסף אשר בנארי