מה בספרייה > פינת קריאה > הצצה לחיי הבוהמה התל-אביבית בקפה כסית

הצצה לחיי הבוהמה התל-אביבית בקפה כסית

​רק במקום אחד בתל אביב יכולת לחזות באלתרמן הלום השתייה מתגנב לבית זוגתו באמצע הלילה, בשחקני הקאמרי משיגים ארוחה חצי בחינם ובמשה דיין מפלרטט בזמן שבתו יעל נמצאת בסביבה.

 

זהו סיפור על עלייתו המטאורית וירידתו התלולה והעצובה של מי שהיה במשך עשרות שנים החשוב בבתי הקפה התל אביביים, קפה "כסית".

 

מול אולם מלא בוותיקי קפה "כסית", נזכר המשורר אברהם שלונסקי בלילות הארוכים והפרועים שהעבירו הוא ובני דורו בבית הקפה המיתולוגי:

 

"ביאליק ובני-דורו ישבו בקפה 'בדר' (ראשי תיבות של: בו דיברו רכילות) ואילו אנחנו, הצעירים, בקפה רייניץ, משם עברנו לקפה 'אררט' (דלפונים היינו ו'אררט' הוא בראשי תיבות: אני רוצה רק טה). אחר-כך חל פילוג בספרות. הצעירים עברו בחלקם ל'קנקן' וחלקם ל'כסית'."

 

לקראת סוף דבריו, נסחף שלונסקי בנבכי התיאוריה שפיתח וקבע:

 

"עתה שואלים כולם: מדוע ירדה קרנה של "כסית? משום שגם קרנה של הספרות ירדה. אין כיום סופרים שיטפחו את הספרות ואת... בית הקפה שלהם."

 

התאריך היה ה-10 בדצמבר 1961, ולמרות שחצקל​ איש כסית​ ימשיך לנהל את בית הקפה עוד שבע-עשרה שנים עד למותו, לנוכח אמירה נחרצת זו הצליח המייסד המיתולוגי של קפה "כסית" רק להשתתק במבוכה, וגם, יש להניח, בעצב ניכר.

 

אז מה היה בו, בקפה "כסית"? ומדוע לא הפסיקו להספידו עוד בחייו?

 

 

 אברהם שלונסקי (מאחוריו ניתן לראות את יעל ומשה דיין) בקפה "כסית", תמונה מה-1 בינואר 1960. צלם: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני

 

 פריז לעניים

 

אברהם חלפי ויעל דיין רוקדים ב"כסית", תמונה מה-1 בינואר 1960. צלם: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני 

 

בשנת 1935 חברו יחזקאל ויינשטיין, ליובה גולדברג ואילונה מרדכוביץ והקימו בית קפה ברחוב בן יהודה 59. אחד מפוקדיי בית הקפה, המשורר אברהם שלונסקי, היה זה שהעניק לו את שמו החדש – כסית. בתור מנהיג חבורת "יחדיו", החבורה הספרותית הנחשקת של היישוב העברי, סייע שלונסקי בהבאת הקליינטורה הנוצצת: שלונסקי עצמו, לאה גולדברג, אברהם חלפי ונתן אלתרמן היו בין לקוחותיו הקבועים של קפה כסית.

 

השותפות העסקית בין השלושה הסתיימה בסכסוך וברגשות מעורבים, אבל רוחו של בית-הקפה סירבה לעזוב את יחזקל ויינשטיין. בשנת 1944, כמעט עשור לאחר שנסגר קפה "כסית" הראשון ברחוב בן יהודה 59, פתח ויינשטיין ברחוב דיזנגוף 117 את "כסית" השני.

 

ההימור הוכיח את עצמו. רחוב דיזנגוף של שנת 1944 בדיוק החל את הנסיקה המטאורית שלו מרחוב נידח בקצה תל אביב, אל מה שהפך ל"מרכז העיר". אנחת רווחה נשמעה ברחבי הבוהמה התל-אביבית והקליינטורה הנוצצת של "כסית" הישן חזרה. הקפה של חַצְקֵל איש כסית (השם החדש שבחר לעצמו ויינשטיין) מיקם את עצמו כאתר עלייה לרגל. 

 

במהלך היום, היה חצקל נעים ההליכות מתהדר בכרסו, מחייך אל באי הקפה ומתפקד כטבח של "כסית". לקראת שעות הערב, ולאחר שהספיק לנמנם על כיסא שהצליח אך בקושי לשרוד את המשקל שהועמס עליו, היה חצקל מתעורר, מיישר את הקמטים בחולצה, מקבל בברכה את האמנים והמשוררים, אנשי הצבא והצעירים שהיו נדחפים למסעדה שהפכה לבית קפה על המדרכה ומנצח ממרחק בטוח על המתרחש.

 

 

חצקל איש כסית חוטף תנומה, תמונה מה-18 באוקטובר 1967. מתוך אוסף דן הדני

 

היו שראו ביומרה של חצקל להקים מעין "פריז לעניים" יוזמה מגוחכת: מי שמע על בית קפה פריזאי הממוקם בסמוך לפרדסים ושדות? מביני דבר העריכו את בית הקפה דווקא בגלל ייחודו – אפילו בפריז המהודרת לא תמצא את הבוהמה האומנותית והספרותית של צרפת נסובה סביב שולחן אחד הכולל גנרלים ומדינאים מהדרג הבכיר ביותר.

 

 

משה דיין והדסה מור, הסופרת ועורכת הדין שנודעה בקשריה הרומנטיים עם דיין. תמונה מה-1 בינואר 1960. צלם: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני

 

חצקל איש כסית בירך על כך. הוא ביקש (וקיבל) אישור חריג מעיריית תל-אביב לפתוח את בית הקפה בשעות הקטנות של הלילה לנוחיותן של הדמויות המוכרות של הקפה, ובראשן נתן אלתרמן. המחזה של המשורר המפורסם מדדה הביתה באמצע הלילה, הלום משתייה ומרכילות, נשען על כתפיה של זוגתו צילה בינדר, היה בגדר אוצר לאומי. בין בקבוק שתייה מרוקן לחפיסת סיגריות משומשת, הצליח המשורר גם לחבר כמה משיריו המפורסמים ביותר, שירים שהתפרסמו במסגרת "הטור השביעי" בעיתון דבר. מכריו סיפרו שלא פעם ידע אלתרמן על פעולות צבאיות או התפתחויות מדיניות לפני "האנשים החשובים" באמת, בזכות בילויו ב"כסית".

 

 

 נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", תמונה מה-1 בינואר 1960. צלם: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני

 

שולחן או שניים משם אפשר היה לפגוש פרצופים מוכרים אחרים: חנה רובינא, מנתחת יחד עם חבריה לתאטרון הבימה את תגובות הקהל בסיומה של עוד הצגה; ניסים אלוני עם סיגריה נצחית בזווית הפה, ואלכסנדר פן מגרש את זיכרון אהבותיו הנכזבות עם משקה. אט אט החלו זורמים לבית הקפה צעירות וצעירים נלהבים שעמלו על הקמת תאטרון הקאמרי. הם קיבלו מחצקל ארוחה חמה בכל עת בתנאי ש"יחזירו מתי שיוכלו". 

 

 

צביה איש-כסית (בתו של חצקל) יחד עם חברתה צפרירה, תמונה מה-23 ביוני 1968. מתוך אוסף דן הדני

 

וכך עברו שנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת ביעף. המדינה הוקמה, התרבות העברית שסייעו לחדש כל 'המי ומי' של קפה "כסית" הייתה לתרבות ישראלית. והנה, הגיעו להם שנות ה-60, והביאו עמם רוח חדשה בספרות העברית ו-במסעדנות.

 

 

השחקן והפזמונאי רפאל קלצ'קין, תמונה מה-22 באוגוסט 1968. מתוך אוסף דן הדני

 

מאובן ושמו "כסית"

 

היריבה הגדולה שהקים אייבי נתן, מסעדת "קליפורניה", תמונה מה-14 בספטמבר 1967. מתוך אוסף דן הדני

 

הכל התחיל עם פתיחתה של מזללת "קליפורניה" בסמוך ל"כסית". הלקוחות הצעירים יותר (יחד עם כמה מהוותיקים) נטשו את "כסית" עבור מקום עם ניחוח של אמריקה. אחר-כך הגיע לארץ הרוקנרול. מהר מאוד איבדו המשוררים הלאומיים של דור הפלמ"ח מקסמם.

 

 

חיים טופול ב"כסית", תמונה מה-5 בספטמבר 1968. מתוך אוסף דן הדני

 

​אפילו תל אביב, העיר העברית הראשונה, איבדה משהו מהבלעדיות שבה: יונה וולך הצעירה פעלה מבניין קורס במרכזה של ירושלים החצויה, זלדה כתבה שירה דתית מעיר הקודש ודוד אבידן – למרות שפקד בעצמו את "כסית" – חיפש דרכי ביטוי חדשות​ בשירתו.

 

 

דוד אבידן לוגם מרק ב"כסית", תמונה מה-5 בספטמבר 1968. מתוך אוסף דן הדני

 

בשנות ה-60 נעלמו הפרצופים הוותיקים והמוכרים של "כסית". חצקל איש כסית הרגיש נבגד: האיש שנתן את נשמתו לבאי הקפה, שהסכים לקבל מהם אינספור הבטחות לתשלום עתידי (שלא תמיד קוימו), מצא את עצמו מנהל "מאובן חי".

 

 

אורי אבנרי, אביטל מוסינזון (בנו של יגאל) וחברה נוספת בקפה "כסית", תמונה מה-22 בספטמבר 1968. מתוך אוסף דן הדני

 

החוכמה המקובלת לגבי קפה "כסית" משנות ה-60 ואילך הייתה שהזמנים השתנו, ולא לטובה. לא ממש משנה כמה כוסות וכוסיות שתייה הוריקו החבר'ה, לאיזה להט הגיעו הדיונים האמנותיים או פרשיות האהבה שהמשיכו להירקם בקפה "כסית" – באי הקפה ברחוב דיזנגוף לא הפסיקו להעלות בזיכרונם את ימי הזוהר שעברו חלפו להם בשנות ה-50.

 

 

קפה "כסית" בשנות ה-60, תמונה מה-14 בספטמבר 1967. מתוך אוסף דן הדני

 

מותו של נתן אלתרמן בשנת 1970 סימל את סופם של ימי הזוהר. ב-1972 חיפש חצקל קונה את לבית הקפה, מה שעורר תרעומת רבה מצד פוקדי המקום. הוא נמלך בדעתו. שבע שנים לאחר מכן הלך לעולמו.

 

בצעד כמעט חסר תקדים החליט ראש עיריית תל אביב לכבד את לכתו של חצקל איש כסית בטקס הלוויה רשמי. רחוב דיזנגוף נסגר לתנועה, ארונו נישא אל בית הקפה שניהל ומשם יצא מסע ההלוויה אל בית העלמין קרית שאול. 
​​