זאב ז'בוטינסקי שב למולדת

מה היה באבי תנועת החרות, הרוויזיוניסט הראשון והמקים של הגדוד העברי שמשך אליו אויבים ואוהדים כה רבים? דמותו של ז'בוטינסקי הייתה כל כך שנויה במחלוקת – עד כדי כך שגם הדיון על העלאת עצמותיו ארצה איים להרעיד את המדינה הצעירה

"הארץ זקוקה ליהודים חיים"

בעת שסיקר את ישיבת הממשלה בשנת 1951 שעסקה בהעלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל, קבע עיתונאי מעריב בכותרת מדויקת להכאיב ש"רק אחד מתנגד". בהתחשב בכך שאותו אחד היה במקרה גם ראש הממשלה, דוד בן גוריון – דעתו היחידנית הייתה גם זו הקובעת. "הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא עצמות", קבע ראש הממשלה הראשון. אולם, הייתה כאן כנראה יותר מהתנגדות עקרונית.

 

עיתון מעריב, 28 ביולי 1957

 

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי היה מאז ומתמיד עוף חריג בנוף העברי-ציוני. הוא מעולם לא חשש להביע את דעותיו הנחרצות, גם כשידע שהדבר יגרור עליו את זעם רשויות המנדט הבריטי (ששמחו לכלאו ולגרש אותו מהארץ מעת לעת) או לפרוש מההסתדרות הציונית במחאה.

 

זאב ז'בוטינסקי בכלא הבריטי בעכו, מתוך אוספי הספרייה

 

למרות שפעל ללא לאות כדי להקים כוח הגנה עברי בארץ ישראל – כוח שהאמין שיהווה בסיס להקמת המדינה היהודית – נפטר היהודי הנודד מחוץ לגבולות המדינה שבדרך. עובדה זו הולידה מאבק ארוך שנים הנוגע למיקום קבורתו הסופי.

ב-3 בנובמבר 1935, כמעט חמש שנים קודם למותו, ניסח ז'בוטינסקי את צוואתו. עם מותו, ביקש לחלק את כל רכושו בין אשתו, בנו ואחותו. מתוך ההבנה שייתכן וימצא את מותו מחוץ לגבולות הארץ, קבע כי "את עצמותיי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום". הערכתו הייתה מדויקת, ובשנת 1940, בעודו בניו יורק בשליחות "ההסתדרות הציונית החדשה", נתקף בדום לב ונפטר. מותו עורר תדהמה ואבל בין תומכיו, מהם דאג להסתיר את מחלתו.

 

צוואתו של ז'בוטינסקי. עיתון מעריב, 28 ביולי 1957

 

בשנת 1948, כשנאבקה המדינה הצעירה על קיומה במלחמת עצמאות מדממת, המחשבות על קיום צוואת אבי הרוויזיוניזם לא היו בראש מעייניה. ודאי לא עזר שספינת אלטלנה נקראה על שם ז'בוטינסקי עצמו, שבחר את הכינוי "נדנדה" באיטלקית כשם העט שלו בעת שפעל באירופה.

גם כשהלכה והתנערה תנועת החרות מהתדמית הכוחנית (שלא לומר, הטרוריסטית) שדבקה בה בשנות מאבק העצמאות, סירב ראש הממשלה הראשון להעלות את עצמותיו של ז'בוטינסקי כמחוות פיוס. הוא ראה את חובתה של המדינה בהעלאת יהודים חיים ובבניית האומה. בתשובה לשאילתא שהוגשה כבר בשנת 1951, טען ראש הממשלה ש"זכרם של האישים הראויים לכך יישמר בלב העם בלי הבדל היכן נמצאות עצמותיהם" – מה שהיה אולי נכון, אבל לא הספיק לכולם.

קמפיין ציבורי ומוסדי רחב החל להתגבש במשך השנים: נציגי יהדות ארה"ב, חברי תנועת החרות, מעריצים ומעריצות שאינם מזוהים בהכרח מפלגתית ואפילו נשיא המדינה, יצחק בן צבי, תמכו בקיום צוואתו של המנהיג הציוני הנודע. בן גוריון דבק בסירובו – הוא טען שאין זה סירוב סלקטיבי כנגד ז'בוטינסקי. לתפיסתו, אותה הציג במכתב ליוסף שכטמן, עוזרו הקרוב של ז'ובטינסקי המנוח, מה שנותר מאדם לאחר מותו הוא רק פועלו. "עצמותיו הן עפר ואפר ואין כל קשר עם האיש".

 

דרישה להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי. עיתון המשקיף, 28 בנובמבר 1948

 

רק אחרי שעזב בן גוריון את משרד ראש הממשלה התאפשר השינוי הגדול: לוי אשכול, ראש הממשלה החדש של ישראל, ראה חשיבות עצומה בנורמליזציה של ישראל. למרות שסומן אשכול על ידי "הזקן" כיורש ראוי, פעל ראש הממשלה הנכנס נגד רבות מהדוקטרינות המרכזיות שניסח בן גוריון – ובראשן, הקריאה "בלי חרות ומק"י". הוא נפגש עם מנחם בגין, יו"ר תנועת החרות, ושמע ממנו על צוואתו של ז'בוטינסקי. שנים לאחר הפגישה סיפק בגין על התרשמותו העמוקה של ראש הממשלה מהאמונה של ז'בוטינסקי במדינה היהודית שבדרך. אמונה זו, טען בגין לימים, היא שהובילה את אשכול להניח בצד כל שיקול פוליטי ומפלגתי ולפעול להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה.

 

עיתון מעריב, 19 ביולי 1974

 

הידיעה על החלטת אשכול חשמלה את אזרחי המדינה. בהוד והדר הראויים למנהיג שהיה הועלו עצמות "הרווזיוניסט הראשון" אל מדינת ישראל – ארונם של זאב ואשתו יוענה ז'בוטינסקי הוצב תחילה בכיכר הרברט סמואל בתל אביב ותור ענק של עולים לרגל פקדו אותו.

כרזה המכריזה על שיבת הבן הביתה, מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

בתשעה ביולי 1964, כמעט 24 שנה לאחר מותו, נקברו עצמותיו בטקס ממלכתי וחגיגי בהר הרצל יחד עם עצמותיה של אשתו. כל ראשי המדינה נכחו ולקחו בו חלק: נשיא המדינה, יו"ר הכנסת, סגן ראש הממשלה אבא אבן, הרמטכ"ל יצחק רבין ועוד אישים רבים. היה זה לא רק יום חגה של תנועת החרות, אלא גם יום בו זכה עם ישראל לחזות בחזרתו של אחד ממנהיגיה הביתה, ואחרי שנים רבות של סכסוך מר – לרגע של אחדות לאומית.

 

 

 

פרטי טקס קבורת עצמותיהם של זאב ויוענה ז'בוטינסקי בהר הרצל, מתוך אוספי הספרייה

 

כתבות נוספות

בן גוריון: התפילה היא הונאה עצמית

פרשת ה"אלטלנה", כשהמדינה הצעירה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים

 

 

 

 




ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל

חזרנו אל הזמרים הכי גדולים שיש לתרבות הישראלית להציע בתמונות 'קצת' שונות מאיך שאתם מדמיינים וזוכרים אותם. מוזמנים לצפות וליהנות מהפרויקט המיוחד שהכנו בשיתוף פעולה עם פייסבוק ישראל לרגל חגיגות ה-70 למדינת ישראל.

Preparation for the next Eurovision. Photo shows: Singer Shlomo Artzi run for the Eurovision contest

שלמה ארצי, 1975. צילום: שלמה סתר, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית

תחשבו רגע על זמר שאתם אוהבים.

תדמיינו רגע את המבט שלו, את שפת הגוף, את הלבוש.

שלמה ארצי עם המגבת, צביקה פיק עם בגדי שנות ה-70 ושושנה דמארי עם הלוק המלכותי.

אבל הם לא תמיד נראו ככה. הם עברו מסע ארוך שבמהלכו הם 'גיבשו' את זהותם הבימתית. פעם הם היו זמרים מתחילים, נרגשים, מפוחדים. וכמונו גם הם עברו דרך הטרנדים של עולם האופנה בתקופות השונות, עברו שינויים, התבגרו, השתנו.

הקסם של הספרייה, של ארכיון התמונות, מאפשר לנו להציץ מחדש בעבר ולהחיות לרגע תקופות בחיי זמר או זמרת, ולראות את השינויים שעברו בחלוף השנים.

 

 

הצלם דן הדני שהפעיל סוכנות צילום, תיעד במשך שנים ארוכות את מדינת ישראל, את החדשות ואת האירועים. אנחנו גאים להציג בפניכם גלריה קטנה מתצלומיו שחושפת רגעים מהקריירה של גדולי הזמרים, הזמרות, היוצרים והיוצרות הישראליים, בתקופות שונות בחייהם.

צפייה מהנה!

נ.ב. לקבוצה שלנו "הסיפור מאחורי" שמספרת על השירים והסיפורים היפים ביותר שנכתבו בעברית כבר הצטרפתם?

 

אריק איינשטיין בימים שבהם שר על הבמות

ואל תפספסו:

סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

הסיפור מאחורי השיר "עָטוּר מִצְחֵךְ"

 

גידי גוב – תמיד עם מוני ובראבא

 

חווה אלברשטיין בעד החיילים נגד המלחמות

 

ואל תפספסו:

"האמנם עוד יבואו ימים?": חווה אלברשטיין שרה על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

שיר המחאה של חווה אלברשטיין

 

יהודית רביץ באה מאהבה

 

ואל תפספסו:

וְהָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם :יהודית רביץ שרה את הווידוי של אלכסנדר פן

 

יהורם גאון ואלף התחפושות

 

ואל תפספסו:

למי שולח יהורם גאון "אלף נשיקות"?

 

 

דרישת שלום מירדנה ארזי

ואל תפספסו:

"ואלס להגנת הצומח": ירדנה ארזי שרה נגד הטרדה מינית

 

נעמי שמר – לא רק "ירושלים של זהב"

ואל תפספסו:

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

עצוב למות באמצע התמוז: נעמי שמר מנבאת את מותה

 

עוזי חיטמן – איזה 'פעור'!

ואל תפספסו:

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי השיר "דני גיבור"

 

 

צביקה פיק – איזה סטייל!

ואל תפספסו:

הסיפור מאחורי השיר "דיווה" שהביא לנו את הזכייה באירוויזיון

 

שושנה דמארי ולוחמי תש"ח

ואל תפספסו:

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

ביקורה המרגש של שושנה דמארי אצל הפליטים היהודים במחנות המעצר בקפריסין

 

הגשש החיוור בשירות חיילי צה"ל

 

שלום חנוך – השיער מחזיק מעמד יפה!

ואל תפספסו:

שלום חנוך בן ה-16 חוזר לשעות הלילה בבית הילדים בקיבוץ

 

שלמה ארצי – פעם היו לו תלתלים

ואל תפספסו:

הרגע הקסום בשנת 1970, שבו הפך החייל שלמה ארצי לכוכב

 

 

הפרוייקט המרגש הזה נעשה במסגרת שיתוף הפעולה בין הספרייה הלאומית ופייסבוק ישראל לרגל שנת ה-70 של מדינת ישראל. חומרים ארכיוניים, צילומים וסרטי וידאו היסטוריים, שטרם נחשפו יעברו תהליכי דיגיטציה בסיוע ומימון פייסבוק ויונגשו לראשונה לציבור הרחב ולמיליוני המשתמשים ברשת החברתית בישראל.

הצילומים, כתבי היד והסרטים יוצגו בעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית ויאפשרו לכל אחד ואחת לחוות ולשתף רגעים מרגשים ומיוחדים משנותיה הראשונות של המדינה, כפי שנתפסו בעדשות המצלמה של בכירי הצלמים שפעלו  בעשורים הראשונים והמאוחרים יותר של מדינת ישראל, בין אם מדובר באמנים ויוצרים, בנופי הארץ, באירועים מכוננים בתולדות המדינה  או בחיי היומיום של הישראלים.




ביקורת | על "היֹה היתה" מאת יעל נאמן

»»» המוסך – מוסף לספרות • "את תשוקת החיים שהייתה בה היא בלמה ללא הרף, כותבת ומוחקת, יוצרת והורסת, חיה והורגת את עצמה שוב ושוב." סימונה באט על מאבקי הארוס והתנטוס בספרה החדש והמדובר של יעל נאמן

מרב סודאי, "שתיקה", שמן על בד, 100X70 ס"מ, 2018

.

מאת סימונה באט

.

יעל נאמן פגשה את גיבורת ספרה פזית פיין בחטף לפני שנים רבות. אישיותה המורכבת והמסקרנת של פזית הבליחה לרגעים אחדים ולכדה את תשומת ליבה של נאמן, שתיארה אותה כמי ש"הפְּנים שלה זהר החוצה והחוץ שלה הִכה בהזנחתו." בלי להבין לגמרי מדוע, צילהּ של פזית המשיך לרדוף ולהעסיק אותה, ונאמן החליטה לחקור את דמותה. היא הפכה מנרדפת על ידי הסיפור שלא נתן לה מנוח לרודפת אחריו. התוצאה היא ספר יוצא דופן בדרך המסירה שלו ובאופן שבו הוא לוכד את הקורא לתוכו. גם ספריה הקודמים של נאמן נטועים עמוק בחומרים אוטוביוגרפיים מחייה שלה, אך הבחירה לכתוב ממוּאר על אישה אמיתית שנפטרה לפני כחמש־עשרה שנה היא ללא ספק בחירה ייחודית.

הספר משרטט את דמותה של פזית כפי שהוא משתקף מתמלילי ראיונות שערכה נאמן עם בני משפחה, חברים ושכנים שהכירו את פזית לאורך חייה. היא ממזגת את זיכרונות המרואיינים לתוך כתיבתה על פזית ומשלבת אותם עם פרקי רפלקציה נפלאים. על הספר כולו שורה סגנון כתיבתה של נאמן, ומי שקורא בספריה הקודמים יכול לחוש היטב בדמיון הסגנוני.

נאמן לא התיימרה לכתוב ביוגרפיה על פזית. במקומות אחדים בספר היא מבטאת את הזדהותה עם חלקים באישיותה של פזית, ונוצרת תחושה שנאמן כתבה את עצמה באמצעות דמות שביקשה להיות נוכחת־נסתרת ממש כמותה. זהו תרגיל ספרותי מבריק, אבל להסתתרות יש מחיר שכן יש מי שיחשבו שהספר הוא פרוזה תיעודית. לטעמי זוהי פרוזה אישית מאוד של נאמן, שרק נסמכת על עדויות ביוגרפיות.

כישרון הכתיבה של נאמן מייצר פרוזה אינטנסיבית וחשופה מאוד, כזו שיוצרת אינטימיות גדולה עם הקורא. לאינטימיות הזאת יש כוח רב ונדמה לי שיותר מכול בולטת בספר הזה הטלטלה הרגשית שחווה הקורא. במהלך קריאת הספר הרגשתי שהוא דוחף ובוחש בקרביי, לא מניח לי גם אחרי שהנחתי אותו. רבים מקוראי הספר מדווחים גם הם על חוויה רגשית חזקה, ועל קריאה קצובה ומדודה מתוך רצון למתוח ולהאריך את החוויה עד כמה שרק אפשר.

אז מה יש בסיפור על פזית פיין שמעורר אמוציות גדולות כל כך?

פזית הייתה אישה מבריקה, אינטלקטואלית, יצירתית, מתרגמת מוכשרת מאוד, אך גם אישה שנפשה מסוכסכת מאוד, דיכאונית, תובענית, ערירית וחולה מאוד.

את תשוקת החיים שהייתה בה היא בלמה ללא הרף, כותבת ומוחקת, יוצרת והורסת, מתקרבת ומתרחקת מכל מי שקרוב אליה, חיה והורגת את עצמה שוב ושוב. הארוס והתנטוס נאבקו בתוכה ללא הרף, ובכל סבבי הקרבות ניצח יצר המוות. על אף הפוטנציאל הרב והתמיכה החברתית הלא מבוטלת שהייתה סביבה היא כשלה במלאכת החיים.

פזית משקפת את החרדות העמוקות ביותר שלנו – החרדה מכישלון, מבדידות, החשש מדעיכה והתמעטות אנרגיית החיים, החשש להישמט מהחיים לתוך האין. אנחנו מתרגשים, מזדהים, סקרנים, מהופנטים ולא יכולים להסיט את מבטנו מפניה מקפיאי המוות של מדוזה הנשקפים אלינו בזמן הקריאה. החיים הם מהלך ספיראלי שבו נצברות שכבות של התנסויות וחוויות. מכלול מעשינו –הישגים חומריים, רגשיים או רוחניים – נערמים בעקביות ואנחנו מקווים להוריש אותם הלאה לצאצאינו, לידידינו או לחברה. כל אדם שואף להותיר את מורשתו כך או אחרת, להיות בן אלמוות ולו באופן סמלי. האפשרות להישכח ולהיעלם מצמיתה אותנו, היא לכאורה מבטלת את כל מה שהיה, מוחקת את החיים שהיו ומרוקנת אותם ממשמעות.

נאמן מפליאה לתאר את סיפורה של פזית ברגישות מזוקקת ומצמררת, היא מושיטה לנו את הכאב הגולמי והחידלון בלי לייפות אותו ובלי ליפול לסנטימנטליות. נאמן מחזיקה אותנו צמודים מאוד לסיפור, המקומות והאנשים המתוארים אמיתיים, חלקם אף מפורסמים, ובו זמנית האינטימיות מווסתת, מבוקרת ושומרת עלינו שלא נתקרב מדי ונתרסק אל מחוץ לסיפור. בנקודה זו ראוי לציין שהבחירה של נאמן להמעיט בתיאור מחלת הנפש של פזית היא מהלך ספרותי נכון. העיסוק במחלה הקלינית היה מציע הסבר פשוט וקל למהלך חייה, אך בעיקר הוא היה מרחיק אותנו רגשית מדמותה של פזית.

לא בכדי נקרא הספר "היֹה היתה"; הוא מבקש לספר על עובדת קיומה של אישה, ומרמז לסיפור אגדה. כמו באגדות רבות גם כאן מוצגת לנו אימה גדולה, חרדה אנושית קיומית שבסופה יש אפשרות לנחמה.

והנה מופיעה לה דמות שפועלת בניגוד לכיוון החיים. שם הספר שהבטיח לנו אגדה מתהפך, משהו משתבש, ובניגוד לאגדות הוא נגמר בסוף רע ומר. פזית פיין מחקה את עצמה כל חייה, ולקראת מותה ממחלת הסרטן היא הכחידה את האפשרות שיזכרו אותה. למרות כישרונה הרב כמתרגמת ועורכת היא לא הצליחה להעמיד יצירות רבות, ואת מה שיצרה היא השתדלה להשמיד. היא הקפידה למחוק בטיפקס משני צידי הדף את ההערות שכתבה בספרים, גזרה את דמותה מתמונות, פיזרה את רכושה ותרמה את גופתה למדע. ההימנעות שלה מיצירה, על אף כישרונה הברור, הוא הסימפטום המרכזי המתנוסס מעל הימנעותה מלחיות. ניסיונות ההתאבדות החוזרים ונשנים היו הביטוי הקונקרטי לכך, היא חיה את חייה בתהליך של התאבדות מתמדת.

לפי מושג המחיקה באומנות הפלסטית, לפעולת המחיקה יש תפקיד כפול: הוספת שכבת צבע המוחקת ויוצרת דבר חדש מחד, וייצוג המהות שנמחקה מאידך. המחיקה אינה מבטלת את הדבר שנמחק כאילו לא היה כלל, וההיעדר אינו מנכיח רק את הריק. היצירה החדשה מחזיקה בתוכה גם את היצירה המחוקה והופך אותה לאל־זמנית. זוהי פעולה אמנותית מתעתעת מאוד והיא תואמת להפליא לדמותה החידתית ומלאת הסתירות של פזית. המחיקה שלה מותירה עקבות קונקרטיים –חור בתמונה, כתם לבן של טיפקס – אך גם את עקבות ההוויה שלה שממשיכים להדהד ולהטיל צללי רפאים. האנרגיה הרבה שפזית משקיעה במחיקה מסתירה שאיפות גדולות שבגלל אישיותה הסדוקה היא אינה מסוגלת לממש. האפשרות היחידה להתמודד עם השאיפות המודחקות היא להנכיח את עצמה על דרך השלילה. המחיקה והגזירה, כמו ניסיונות ההתאבדות, הן פעולות אגרסיביות ומתריסות. אלו אינם בהכרח מעשים של התאיינות, זהו אקט יצירתי פרפורמטיבי.

הפסיכואנליטיקאי וילפריד ביון הבחין בין nothing, שהוא הדבר שלא היה מעולם, לבין no-thing, שהוא הדבר הנוכח בהיעדרו, משהו שהיה והלך לאיבוד והשאיר חלל, מקום ריק. אדם החווה את ה-nothing עלול לחוש כאב בלי לדעת בדיוק מהו החסר. לעומת זאת, אדם החווה את ה-no-thing צפוי לחוש עצב גדול הצומח בתוך החלל שנוצר. ההבחנה של ביון מיטיבה להסביר את תחושות האבל והצער העמוק שמציפות אותנו מול החלל שמותירה המחיקה העצמית של פזית.

יש בספר מהלך כפול של הנצחה שמפר לכאורה את בקשתה של פזית להיעלם, אך לטעמי נאמן דווקא מממשת את שאיפתה המודחקת של פזית להיות נוכחת בעולם לאחר מותה. נאמן גואלת את סיפור חייה של פזית מאבדון ושכחה, ובו בזמן מתארת את אקט המחיקה הפרפורמטיבי שלה וחושפת את שאיפתה הקונפליקטואלית להשאיר סימן בעולם.

בהענקת מילים למעשה המחיקה הפרפורמטיבי של פזית, נאמן מחוללת אקט מרפא ומנחם כלפי הקורא. היא מנסה למפות את קואורדינטות ההרס העצמי של פזית בתקווה שהתיעוד יאפשר לנו להבין ולפרק את האימה. כמו בפעולת הפסיכולוג, החושף בתהליך הטיפולי בזהירות ובעדינות את החוויות המודחקות ונותן להן צורה ומשמעות מתקנת תוך שמירה על מקומן וחשיבותן, כך גם אנו לא נותרים לבד על סיפו של התוהו. מול הכאב והעצבות המתמשכים שמתוארים בספר, ולאחר שהוצפנו מחשש שמא נתפוגג, נישכח ולא נותיר אחרינו כל זכר, מגיחה גם אופציית הגאולה. מישהו יפציע ויכתוב את סיפורנו מחדש ונזכה לחיי נצח. נאמן מציינת בספר שבמהלך הכתיבה היא חשה "זוועה מתמשכת ואושר מוזר" וזוהי ללא ספק תמצית האפקט הרגשי של הספר. גם הקורא חש מצוקה מוכרת, וזו הולכת ומתעצמת עד שמוצאת את פורקנה המנחם בעובדה הפשוטה שמישהו סיפר לנו סיפור, והבטיח לנו בכך אפשרות קטנה של נצח.

 

סימונה באט היא עורכת ומבקרת ספרות. למדה תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בהתנהגות ארגונית ותואר שני בספרות. הייתה עורכת ומתרגמת בכתב העת "אלכסון" ומבקרת ספרות במדור הספרים של ynet.

 

יעל נאמן, "היֹה היתה", הוצאת אחוזת בית, 2018.
קטע מהספר התפרסם במדור מודל 2018 בגיליון קודם של המוסך. לקריאה לחצו כאן.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: תמר סתר על "צבים" מאת מוריה דיין קודיש

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מסע בלשי בעקבות המחול הנעלם

צעד אחרי צעד פרויקט "האוסף הלאומי הדיגיטלי: מחול", אוסף את חומרי הארכיון המציגים את ההיסטוריה של המחול הישראלי

פתיחת מרכז סוזן דלל (1989). צילום: יורם בוזגלו. אוסף מרכז סוזן דלל

מאת: איריס לנה

רגע אופטימי.

התצלום האיקוני שמצאנו באוסף מרכז סוזן דלל הוא של רגע מכונן במחול הישראלי: להקת מחול בת-שבע נכנסת לביתה החדש בסוזן דלל. עוד מעט, בינואר 1990 יגיע הכוריאוגרף אוהד נהרין לעמוד בראשה. בתצלום יאיר ורדי, מנכ"ל המרכז צועד מקדימה בחולצה לבנה, ויחד עם רקדני בת-שבע, בתמונה ציונית של חלוציות מלאת תנופה, יצירתיות, נעורים ואופטימיות, הולכים לשנות את פני המחול הישראלי.

רגע אחר.

באמצע מיון האוסף הגדול של הכוריאוגרפית-הרקדנית דבורה ברטונוב, כשמסמכים, כרזות, תצלומים וקלטות מפוזרים לכל אורכו של שולחן העבודה הגדול שלנו, הבנו שאין לנו מושג איך דבורה ברטונוב רקדה, ואולי לעולם לא נדע.

הסרטים המתפוררים האלו הם התיעוד הקולנועי המצולם, ששרד ממופעי המחול של דבורה ברטונוב, שפעלה משנת 1928 עד שנת 1970, חזרה להופיע ב-1985 כשהיא בת 70 וזכתה להכרה מחודשת. אלו הסרטים שמצאנו בסטודיו שלה בחולון, המתעדים חלק קטן ממגוון מופעי המחול שלה, מהשנים בהן הופיעה בכל העולם. 

מול קופסת סלילי הסרטים הפנמנו שוב את תופעת העלמות המחול – אנחנו רואים את התנועה על הבמה ומיד היא מסתיימת, ומה שנותר ממנה הוא זיכרון פרטי של כל אחד מהצופים. הזיכרון הציבורי מורכב מזיכרונות פרטיים וחומרי תיעוד: סרטים, תצלומים ומסמכים. נסו לתאר לעצמכם שיצירת ספרות תיעלם מן העולם, שפתאום ייעלמו כל העותקים של "מיכאל שלי" של עמוס עוז, שאי אפשר יותר לקרוא בהם – במחול זה קורה. הנה נעלם הריקוד של דבורה ברטונוב. זה אפשרי כי האובייקט האמנותי, המחול, נעדר מטיבו, זו תכונתו המהותית, הוא  מתרחש רק ברגע המופע על הבמה בין הקהל והרקדנים ומשתנה מידי ערב, וכיוון שאינו אובייקט ממשי, יש האומרים שהוא בלתי ניתן לשימור. עם זאת, סרטים הם אפשרות תיעוד הקרובה ביותר למחול, כי הם מאפשרים לראות תנועה. מצב הסרטים באוסף דבורה ברטונוב מחדד את התכונה המהותית של ארכיון מחול – הוא נטול מחול. כך, כל העקבות שאנחנו אוספים לאוסף המחול הלאומי הדיגיטלי רחוקים מהמחול עצמו ושונים ממנו עד מאד: המחול הוא גופני, הוא רגעי, הוא תלת ממדי, העקבות, בניגוד לו, הם טקסטואליים, ויזואליים, נצחיים ודו ממדיים.

   דבורה ברטונוב, צילום: ש.אלכסנדר. אוסף דבורה ברטונוב

ולכל הסקרנים. כן, בסופו של דבר ראינו את הסרטים של ברטונוב. עבודת ההמרה נעשתה באדיבות הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים, במסגרת מעבדת הארכיון המקצועית אשר הוקמה לטובת המרת חומרי מורשת ישראליים וארץ ישראליים. בזכותם ראינו את ברטונוב רוקדת, והיא  הייתה רקדנית ניפלאה.

רגעים נהדרים.

באוסף ברטונוב שאספנו מתחת לערמות אבק מתגלים תצלומי סטילס נהדרים שלה רוקדת, קופסה מקושטת רקמה עם כרטיסיות קטנות ובהן רשומים כל המופעים שלה (!), טיוטות של תכנית הרדיו 'פעמי לב' ששידרה בתחילת שנות ה-50 בקול ישראל ובה שוחחה על מופעי מחול שראתה, והגיגים על אמנות בכתב ידה, בכתב ידו של בעלה עמנואל בן גוריון בנו של ברדצ'בסקי, ושל אביה יהושע ברטונוב – משפחה שלמה שעוסקת באמנות ותרבות. 

איך שומרים את ההיסטוריה של המחול?

אנחנו ממפים את אוספי המחול בארץ, אוספים פרטיים ומוסדיים, מתחילת המאה ה-20. למעלה מ-250 אוספים הכוללים פריטים נדירים המתעדים את המחול בישראל ואתו את התרבות הישראלית. קטלוג ושימור דיגיטלי של הפריטים יאפשרו להכיר את המחול הישראלי, לבסס תשתית לימודית ומחקרית ולהביאו למרכז התודעה הציבורית.

עד כה קוטלגו האוספים הבאים: אוסף משה אפרתי – להקת קול ודממה, אוסף תיאטרון מחול ענבל, אוסף רות זיו-איל, אוסף מרכז סוזן דלל למחול, אוסף אריה כלב, אוסף לאה ברגשטיין – קיבוץ רמת יוחנן, אוסף רבקה שטורמן – קיבוץ עין חרוד, אוסף הילדה קסטן, אוסף להקת תמ"ר רמלה ותמר ירושלים, אוסף ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן, אוסף נעמי אלסקובסקי ואוסף דבורה ברטונוב. 

אשכול מחול הוא חלק 'מהאוסף הלאומי הדיגיטלי: האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון' מטעם משרד ירושלים ומורשת ובניהול הספרייה הלאומית. מטרת הפרויקט היא שימור המורשת התרבותית בתחומים מחול, תיאטרון, אדריכלות ועיצוב, על ידי הנגשת אוספי ארכיון במדיה דיגיטלית לציבור הרחב. להקת מחול בת-שבע מובילה את פעילות אשכול המחול ובפרויקט שותפים המחלקה ליודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד, והארכיון הישראלי למחול בספריית שער ציון בית אריאלה.

"ריקוד החרבות" (1954) כוריאוגרפיה וביצוע: אריה כלב, צילום: מיכאל טל. אוסף אריה כלב

בבלוג שלנו נראה חלק מהמציאות שאנחנו מוצאים, וניתן לתצלומים ולמסמכים לספר סיפורים מפתיעים על אירועים היסטוריים-מחוליים: נספר על ביקורם המפתיע של רקדני תיאטרון מחול ענבל באולפני הוליווד, על ניסיונותיה הנועזים של הכוריאוגרפית לאה ברגשטיין לעצב את הבגד הלאומי, למה הרקדן והמורה אריה כלב שלח מכתבים לנשיא עזר ויצמן. ועוד.