מה בספרייה > פינת קריאה > זאב ז'בוטינסקי שב למולדת

זאב ז'בוטינסקי שב למולדת

מה היה באבי תנועת החרות, הרוויזיוניסט הראשון והמקים של הגדוד העברי שמשך אליו אויבים ואוהדים כה רבים? דמותו של ז'בוטינסקי הייתה כל כך שנויה במחלוקת – עד כדי כך שגם הדיון על העלאת עצמותיו ארצה איים להרעיד את המדינה הצעירה.

 

ביום רביעי ה-3 באוגוסט בשעה 20:30 יוקרן בספרייה הסרט הדוקומנטרי "העורב", המבקש להתחקות אחר חייו ואישיותו המורכבים של אחד מגדול מנהיגי הציונות במאה העשרים, זאב ולדימיר ז'בוטינסקי. הסרט יוקרן במסגרת  מרתון הסרטים "דוקו.טקסט" שיתקיים בספרייה הלאומית.

 

"הארץ זקוקה ליהודים חיים"

בעת שסיקר את ישיבת הממשלה בשנת 1951 שעסקה בהעלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל, קבע עיתונאי מעריב בכותרת מדויקת להכאיב ש"רק אחד מתנגד". בהתחשב בכך שאותו אחד היה במקרה גם ראש הממשלה, דוד בן גוריון – דעתו היחידנית הייתה גם זו הקובעת. "הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא עצמות", קבע ראש הממשלה הראשון. אולם, הייתה כאן כנראה יותר מהתנגדות עקרונית.

 

 

עיתון מעריב, 28 ביולי 1957

 

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי היה מאז ומתמיד עוף חריג בנוף העברי-ציוני. הוא מעולם לא חשש להביע את דעותיו הנחרצות, גם כשידע שהדבר יגרור עליו את זעם רשויות המנדט הבריטי (ששמחו לכלאו ולגרש אותו מהארץ מעת לעת) או לפרוש מההסתדרות הציונית במחאה.

 

 

זאב ז'בוטינסקי בכלא הבריטי בעכו, מתוך אוספי הספרייה

 

למרות שפעל ללא לאות כדי להקים כוח הגנה עברי בארץ ישראל – כוח שהאמין שיהווה בסיס להקמת המדינה היהודית – נפטר היהודי הנודד מחוץ לגבולות המדינה שבדרך. עובדה זו הולידה מאבק ארוך שנים הנוגע למיקום קבורתו הסופי.


ב-3 בנובמבר 1935, כמעט חמש שנים קודם למותו, ניסח ז'בוטינסקי את צוואתו. עם מותו, ביקש לחלק את כל רכושו בין אשתו, בנו ואחותו. מתוך ההבנה שייתכן וימצא את מותו מחוץ לגבולות הארץ, קבע כי "את עצמותיי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום". הערכתו הייתה מדויקת, ובשנת 1940, בעודו בניו יורק בשליחות "ההסתדרות הציונית החדשה", נתקף בדום לב ונפטר. מותו עורר תדהמה ואבל בין תומכיו, מהם דאג להסתיר את מחלתו.

 

 צוואתו של ז'בוטינסקי. עיתון מעריב, 28 ביולי 1957

 
בשנת 1948, כשנאבקה המדינה הצעירה על קיומה במלחמת עצמאות מדממת, המחשבות על קיום צוואת אבי הרוויזיוניזם לא היו בראש מעייניה. ודאי לא עזר שספינת אלטלנה נקראה על שם ז'בוטינסקי עצמו, שבחר את הכינוי "נדנדה" באיטלקית כשם העט שלו בעת שפעל באירופה.


גם כשהלכה והתנערה תנועת החרות מהתדמית הכוחנית (שלא לומר, הטרוריסטית) שדבקה בה בשנות מאבק העצמאות, סירב ראש הממשלה הראשון להעלות את עצמותיו של ז'בוטינסקי כמחוות פיוס. הוא ראה את חובתה של המדינה בהעלאת יהודים חיים ובבניית האומה. בתשובה לשאילתא שהוגשה כבר בשנת 1951, טען ראש הממשלה ש"זכרם של האישים הראויים לכך יישמר בלב העם בלי הבדל היכן נמצאות עצמותיהם" – מה שהיה אולי נכון, אבל לא הספיק לכולם.


קמפיין ציבורי ומוסדי רחב החל להתגבש במשך השנים: נציגי יהדות ארה"ב, חברי תנועת החרות, מעריצים ומעריצות שאינם מזוהים בהכרח מפלגתית ואפילו נשיא המדינה, יצחק בן צבי, תמכו בקיום צוואתו של המנהיג הציוני הנודע. בן גוריון דבק בסירובו – הוא טען שאין זה סירוב סלקטיבי כנגד ז'בוטינסקי. לתפיסתו, אותה הציג במכתב ליוסף שכטמן, עוזרו הקרוב של ז'ובטינסקי המנוח, מה שנותר מאדם לאחר מותו הוא רק פועלו. "עצמותיו הן עפר ואפר ואין כל קשר עם האיש".

 

 

דרישה להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי. עיתון המשקיף, 28 בנובמבר 1948

 

רק אחרי שעזב בן גוריון את משרד ראש הממשלה התאפשר השינוי הגדול: לוי אשכול, ראש הממשלה החדש של ישראל, ראה חשיבות עצומה בנורמליזציה של ישראל. למרות שסומן אשכול על ידי "הזקן" כיורש ראוי, פעל ראש הממשלה הנכנס נגד רבות מהדוקטרינות המרכזיות שניסח בן גוריון – ובראשן, הקריאה "בלי חרות ומק"י". הוא נפגש עם מנחם בגין, יו"ר תנועת החרות, ושמע ממנו על צוואתו של ז'בוטינסקי. שנים לאחר הפגישה סיפק בגין על התרשמותו העמוקה של ראש הממשלה מהאמונה של ז'בוטינסקי במדינה היהודית שבדרך. אמונה זו, טען בגין לימים, היא שהובילה את אשכול להניח בצד כל שיקול פוליטי ומפלגתי ולפעול להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה.

 

עיתון מעריב, 19 ביולי 1974

 

הידיעה על החלטת אשכול חשמלה את אזרחי המדינה. בהוד והדר הראויים למנהיג שהיה הועלו עצמות "הרווזיוניסט הראשון" אל מדינת ישראל – ארונם של זאב ואשתו יוענה ז'בוטינסקי הוצב תחילה בכיכר הרברט סמואל בתל אביב ותור ענק של עולים לרגל פקדו אותו.

 

 

כרזה המכריזה על שיבת הבן הביתה, מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

בתשעה ביולי 1964, כמעט 24 שנה לאחר מותו, נקברו עצמותיו בטקס ממלכתי וחגיגי בהר הרצל יחד עם עצמותיה של אשתו. כל ראשי המדינה נכחו ולקחו בו חלק: נשיא המדינה, יו"ר הכנסת, סגן ראש הממשלה אבא אבן, הרמטכ"ל יצחק רבין ועוד אישים רבים. היה זה לא רק יום חגה של תנועת החרות, אלא גם יום בו זכה עם ישראל לחזות בחזרתו של אחד ממנהיגיה הביתה, ואחרי שנים רבות של סכסוך מר – לרגע של אחדות לאומית.

 

 

 

 פרטי טקס קבורת עצמותיהם של זאב ויוענה ז'בוטינסקי בהר הרצל, מתוך אוספי הספרייה

 

 

 

אם אהבתם את הכתבה הזאת, אולי תשמחו להמשיך ולקרוא:

1. מה הוביל את המדינה הצעירה לסיפה של מלחמת אזרחים, ואיך זה קשור לז'בוטינסקי?

2. אם חשבתם שז'בוטינסקי היה נחרץ בדעותיו, מה עם ההיפסטרים של השפה העברית?

3. והפעם ההיא, כשלוי אשכול עמד בפני המבחן הגדול ביותר שלו.