כך המציא נפוליאון את הרבנות הראשית

איך מתחתנים? ועם כמה נשים מותר? והשאלה המאוד רלוונטית: מה גובר על מה - הדת או המדינה? אילו הם רק חלק מהשאלות שהסנהדרין הגדול של הקיסר נפוליאון התבקש להשיב עליהם.

הקיסר נפוליאון מעניק אמנציפציה ליהודים המתחננים, מתוך הדפסה צרפתית – מקור לא ידוע

כשלא היו עסוקים בהחרבת העולם הישן ובבריאת עולם חדש ומופלא, ניקרה "השאלה היהודית" בראשם של המהפכנים הצרפתיים עד שהחלה לסמל את הקושייה הגדולה ביותר של הנאורות: האם בכוחו של האדם להשתנות? היהודי, שסימל יותר מכל קבוצה אחרת את השונות האנושית (ובעיקר, קיום שאיננו נוצרי), עמד עתה בראש פרויקט "ההתחדשות" האדיר שייעדה המהפכה הצרפתית לבני האומה הצרפתית.

רעיון "ההתחדשות" קיפל בתוכו גם חישוב פוליטי קר: הוא בחן אילו מקבוצות החברה הצרפתית של אחרי המהפכה מוכנות לקבל זכויות פוליטיות ולתרום את חלקן לכינון עולם נאור יותר, רציונלי וחף מדעות קדומות. ההפרדה הראשונית שביצעו המהפכנים נגעה לשאלת האזרחות: האם עניי צרפת, וביניהם היהודים, זכאים ב"אזרחות פעילה" – משמע, בזכות לבחור ולהיבחר למוסדות הפוליטיים של המהפכה – או שמא הם זכאים רק ל"אזרחות סבילה" – שמגולמת בצורה הברורה ביותר בהגנה הפטרונית של הרפובליקה? גם לתומכים הנחושים ביותר באמנציפציה של היהודים היה תנאי מקדים: על יהודי צרפת לוותר על כל דרישה ללאומיות יהודית ולהיטמע כיחידים באומה הצרפתית. היהודיות של יהודי צרפת היא, על כן, ביטוי של דתם ודתם בלבד.

הביטוי המעניין ביותר של היחס האמביוולנטי, אך עם זאת החיובי, כלפי היהודים במהפכה נמצא במאמרו של המהפכן הנרי גרגואר (Gregoire) אשר טען שמצבם הירוד של היהודים נובע משתי סיבות עיקריות: האפליה הנוצרית כנגדם, והתורות "המגוחכות" שמפיצים רבניהם. הוא קרא לאומה הצרפתית להושיט יד ליהודיה כדי להרימם מאשפתות, וליהודים להירתם למאמץ ולהפוך עצמם לאנשים מודרניים יותר.

 

הוגה ההתחדשות היהודית – הנרי גרגואר (Gregoire), תחריט מאת ס. ג'יי. לה גרוס

 

בספטמבר 1791 נקבעה חקיקה חסרת תקדים בכיוון זה: ביטול כל הבחנה חוקית בין יהודים ללא יהודים ברפובליקה הצרפתית. מבחינה משפטית גרידא, היהודים הפסיקו במהלך העשור המהפכני להיות קבוצה מובחנת. הייתה בצעד זה ברכה וקללה: האמנציפציה המפתיעה איפשרה ליהודים כיחידים להשתלב ביתר קלות בחברה הצרפתית. עם זאת, עבור חברה בעלת צביון קהילתי מובהק, שום גוף – רבני או אחר – לא יכול היה לפנות לשלטון ולהתמקח על זכויותיהם הקולקטיביות.

 

הענק הצרפתי עולה על בימת ההיסטוריה

 

לתוך הקלחת המהפכנית הזאת נכנס בשנת 1789 הגנרל עטור התהילה, נפוליאון בונפרטה. הוא ביצע הפיכה צבאית ברפובליקה והקים משטר קצר ימים – הקונסולאט. בראש המשטר קצר הימים עמדו הקונסול הראשון – נפוליאון עצמו, ומתחתיו שני קונסולים נוספים, אשר החליפו את הוועדה המהפכנית הקודמת – הדירקטוריון שכשל.

מתוך רצון עמוק להפיק לקחים מכישלונותיה של המהפכה, חתר נפוליאון, הקונסול הראשון שבשנת 1804 גם הכתיר את עצמו לקיסר, להשגת שורה של הסכמים ופשרות היסטוריות: הסכם פיוס (הקונקורדאט) עם האפיפיור בשנת 1801, והכרה בכנסיות הלותרנית והקלווניסטית ככנסיות לגיטימיות בצרפת. הסמכות הרבנית בצרפת, שאיבדה הרבה מכוחה ומתפקידה עם המהפכה, פנתה אל המשטר החדש בדרישה לפתרון דומה.

בניסיון להשיג לגיטימציה למשטר דיקטטורי שמקורותיו בהפיכה צבאית, בחר נפוליאון ביהודים כמקרה מבחן תעמולתי. לאחר שביסס את מעמדו כמשחרר היהודים עם ביטול החובה לגור בגטאות, זימן ב-30 במאי 1806 אסיפת נכבדים יהודים שהורכבה מרבנים, פקידים ומנהיגים יהודים נאורים וידועים. האסיפה זומנה בעקבות תלונה שהוגשה נגד יהודי אלזס בטענה שהם גובים ריבית נשך משכניהם הנוצרים. מטרתו של נפוליאון הייתה להביא להשתלבותם של היהודים, ואף להטמעותם המלאה בחברה הצרפתית. במיוחד היה נפוליאון מעוניין שהיהודים ינטשו את דרכיהם השגויות – בעיקר, את מקור פרנסתם כמלווים בריבית לנוצרים – ויאמצו מלאכות ומשלחי יד שיתרמו להם ולאומה הצרפתית.

 

הקיסר נפוליאון מעניק אמנציפציה ליהודים המתחננים, מתוך הדפסה צרפתית – מקור לא ידוע

 

בין דת למדינה: הסנהדרין החדש

על מנת לתת תוקף רשמי, לבסס ולהרחיב את מסקנות האסיפה, כינס נפוליאון אסיפה נרחבת יותר לא רק מצרפת אלא מאירופה כולה. כמו כמעט כל דבר שעשה הקיסר, עמד מאחורי צעד זה חזון שאפתני לעתיד: נפוליאון דרש יצירת קודקס הלכתי-חוקתי חדש שיעמוד לכל היהודים בכל הדורות, אליו יהיו מחוייבים כמו אל התלמוד. הוא קרא לגוף החדש שהוקם בפברואר 1807 "הסנהדרין הגדול", וקבע שכמו מקבילו העתיק, עליו להיות מורכב משבעים ואחד משתתפים. שלא כבעבר, עשרים וחמישה מחבריו לא היו אנשי דת.

המסמך שהנפיק "הסנהדרין הגדול", שנכתב בצרפתית ותורגם במקביל לעברית, מספק 12 תשובות מרתקות ל-12 השאלות ששיגר נפוליאון: חברי הסנהדרין ביקשו לאחוז ככל יכולתם בשני צדי המקל. הם קבעו שעל היהודים לפעול להשתלב בממלכות בהם הם יושבים, אך בכל זאת לשמור על זהותם הדתית. אך כשהנאמנות למדינה מתנגשת עם הנאמנות להלכה, נראה שהמדינה היא שתצא כשידה על העליונה. דוגמה לכך היא התקנה השישית במסמך, הקובעת שכאשר חובותיו הצבאיות של יהודי מתנגשות עם שמירת המצוות, הוא רשאי להימנע מלשמור על מצוות מסוימות על מנת להגן על מדינתנו.

 

פתיחת המסמך שהנפיק "הסנהדרין הגדול", הדפסה משנת 1814. המסמך המלא ניתן להורדה באתר Hebrewbooks.com

 

בשאר התקנות נעשה ניסיון כן ואמיץ לשלב בין שתי הרשויות – המדינה הצרפתית והדת היהודית, ולמצוא את דרך המלך (או הקיסר) ביניהן. הדוגמה הבולטת בהקשר זה היא טקס הנישואין: על מנת שטקס הנישואין יהיה כשר לפי הסנהדרין, על הזוג להירשם אצל פקיד ממשלתי בנוסף על הטקס הדתי שמבצע רב.

 

הסנהדרין דנים בשאלה: האם מותר ליהודי לשאת יותר מאישה אחת? המסמך המלא ניתן להורדה באתר Hebrewbooks.com

 

משעה שהציג הסנהדרין את תשובותיו המלומדות (בצרפתית ובעברית) לשתים-עשרה השאלות ששיגר נפוליאון, שאלות שנגעו לדרך בה החוק היהודי והחוק הצרפתי אמורים להשתלב, קרא הקיסר לפירוקו ולהקמת שש קונסיסטוריות בצרפת גופא – גופים שתפקידם לאכוף את קביעות הסנהדרין.

אם כל זה נשמע מעט מוכר לכם, אתם לא טועים. היה זה למעשה הגלגול המודרני הראשון של "הרבנות הראשית" – רעיון שהתגלגל לקהילות שונות בצרפת ובגרמניה, ואפילו במדינת ישראל. כהוקרת תודה על ניסיונות השילוב הבלתי נלאים של קיסר הצרפתים (כולל צרפתים בני דת משה) חיברו יהודי האימפריה המתרחבת של נפוליאון עשרות רבות של שירים, דרשות וטקסטים דתיים בהם הוכתר נפוליאון כ"נבחר האל". הקהילה היהודית ניצלה כל הזדמנות לחגוג כל מאורע חיובי בחייו של נפוליאון: הינצלותו מהתנקשות, נצחון צבאותיו, הכתרתו לקיסר, יום הולדתו, נישואיו המלכותיים, לידת בנו ועוד ועוד ועוד.

 

ברכת מי שבירך לקיסר, מתוך "ספר מאסף המחלות". מאוספי הספרייה הלאומית

 

אלבום תמונות נדיר חושף תצלומים מחיי השומרונים בשכם של ראשית המאה העשרים

סדרת התמונות המרתקת מתעדת את הטקסים והמסורות, שחלקם כבר לא קיימים עוד ביהדות הקלאסית.

בדומה למרבית העמים הקדומים, גם האמת לגבי מוצאם האמתי של עדת השומרונים לוט בערפילי הזמן. המסורת השומרונית טוענת שבני העדה הם ה"שומרים" – שומרי התורה שסירבו לקבל את הגרסה היהודית "השקרית והמאוחרת" שנולדה בתקופת הבית השני, הרואה בהר המוריה שבירושלים את המקום המקודש לעם ישראל.

על פי אותה מסורת, רק השומרונים – "ישראל הטהורים" – חיים על פי האמת האלוהית. זאת כיוון שהם קידשו את הר גריזים, שם  בנה יהושע בן נון את המשכן הזמני עם כניסת בני ישראל לארץ, ובנו בו את מקדשם.

 

 

 

ספר מלכים ב' יז' כד', המקור הקדום ביותר למוצאם של השומרונים, גורס אחרת:

"וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ"

 

 

בהסתמכם על מקור זה, מאמינים היהודים כי מוצא השומרונים איננו מן העברים הקדמונים שהיו נאמנים למסורת האמתית בנוגע להר גריזים, אלא בתקופה מאוחרת בהרבה. לדידם מוצאם של השומרונים בעמים שהובאו לשומרון במקומם של "עשרת השבטים האבודים" על ידי מלך אשור אסרחדון (שלט 681 – 669 לפנה"ס), בנו של סנחריב. המתיישבים החדשים החלו לעבוד את אלהי ישראל ע"פ ספר מלכים, מפחד האריות שהאל שלח בהם (מל"ב יז' כו') ולכן נתכנו גם "גרי אריות". זו גם הסיבה לסירובם של שבי ציון לאפשר לשומרונים להצטרף ולסייע להם לבנות את בית מקדשם שחרב.

עם הזמן התרחקו שתי הקבוצות כך שהשומרונים, אשר יצאו מכלל עם ישראל לפני אלפיים שנה ויותר, מחזיקים גם בנוסח משלהם לתורה: נוסח המכונה בפיהם "ספר אבישע". השומרונים אינם מקבלים את ספרי הנביאים והכתובים, אלא את התורה בלבד, וממשיכים להשתמש בכתב העברי העתיק, כתב דעץ. הם דוחים גם את התורה שבע"פ.

 

 

 

חוקרים שהשוו בין נוסח המסורה (המקובל על היהודים) ובין ספר אבישע מצאו כ-6,000 הבדלים בין שני הנוסחים. חלקם הגדול של ההבדלים בנוסחים נוגע בשינויי כתיב, אך אחרים נוגעים ללב הסכסוך בין שני העמים הקרובים-רחוקים. הדוגמה הבולטת ביותר היא היכן יש למקם את "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (ספר דברים, פרק י"ב, פסוק י"א). נוסח המסורה לא מספק תשובה ברורה לשאלה זו בעוד ספר אבישע מציין במפורש את הר גריזים.

 

 

 

העדה השומרונית המשיכה להתגורר בשומרון לאורך המאות. עם זאת העדה, שבתקופה הביזנטית הייתה עתירת השפעה ומשאבים, הידרדרה לאיטה באופן מתמשך לאחר דיכוי המרידות הקשות בתקופה הביזנטית ובהמשך עם חדירתם של שבטים ערביים לאזור לאחר הכיבוש המוסלמי.  בראשית המאה העשרים מנתה העדה כמאה וחמישים נפש ונדונה לכליה על פי תחזיותיהם המאיימות של מטיילים מערביים אשר תרו את ארץ ישראל באותם ימים. למרות זאת המשיכה העדה לדבוק באתריה המקודשים ולקיים את פולחנה המסורתי ובכלל זה את טקס זבח הפסח בהר גריזים כבימי קדם. העניין המערבי המחודש בתולדות העדה ובהמשך הקמתה של מדינת ישראל, שיפר את מצבה החברתי והכלכלי. כתוצאה מכך, התבססה העדה הזעירה ומספר חבריה מונה כיום כשמונה מאות נפש, חלקם חיים בחולון והאחרים ממשיכים לחיות בשכם, סביב ההר המקודש.

אלבום תמונות נדיר השמור בספרייה הלאומית מספק הצצה נדירה לאחד מהחשובים שבמנהגי השומרונים – מצוות העלייה להר גריזים בחג הפסח.

דפדפו באלבום המלא

 

 

אין ביכולתנו לקבוע במדויק את השנה בה צולמו התמונות, אך ככל הנראה מדובר בטקס שנערך בתחילת המאה העשרים ולא מאוחר משנת 1911, השנה בה נפטר מדריך התיירים רולה פלויד ששמו מופיע על אחד מהאוהלים שבתמונות.

 

עלייה לרגל אל הר גריזים

בשלושה מועדים שונים מצווים השומרונים לעלות להר הקדוש. מועדים אלו הם פסח, שבועות וסוכות. העלייה לרגל בפסח נחשבת לחשובה ביותר, עובדה זאת ניתן ללמוד מהתמונות עצמן.

העלייה אל הר גריזים התקיימה כמסע מלא הוד וקדושה, ובמהלכו נושא הקהל שורה של תפילות מיוחדות.

 

 

לאחר העלייה אל ההר הקדוש, יש להכין את הקורבנות. בתמונה אנו רואים נערים במחנה האוהלים שהוקם על הר גריזים לרגלי המזבח יחד עם הכבשים שהובאו לזבח הפסח.

 

 

בעת שקיעת החמה, כאשר מתחילה השמש לצלול מתחת להרי השומרון, נושא הכהן הגדול (אותו זיהינו כיעקב בן אהרן) את תפילת הזבח כשהוא מגביה את ספר התורה שהביא עמו. הפיוט הארמי המלווה את הטקס עוסק ביצחק ובאייל שהקריב אברהם במקומו – אירוע אותו בא לשחזר למעשה קרבן הפסח שמקריבים בני העדה. מדובר במנהג קדום שנעלם ביהדות, ולכן היה בו עניין רב לחוקרים ולתיירים אירופאים בני הזמן.

 

 

שתי הכנות אחרונות נשארו לקראת המאורע המרכזי שהוא הקרבת הקורבנות: גזיזת הצמר והבערת הגחלים.

 

 

 

כשהכל מוכן לקראת הקרבת הקורבנות, שוחטים את הכבשים ותולים אותם לצלייה.

 

 

 

אין איסור על הימצאות אורחים שאינם בני העדה בזמן הטקס, ובטקס המתועד באלבום מתועדות גם מספר דמויות סקרניות בלבוש אירופי.

 

 

זבח הפסח הוא החג היחיד במעגל השנה השומרוני בו הורשו נשים לעלות להר ולהשתתף בתפילה יחד עם הגברים.

 

 

אכילת הקורבנות מותרת אך ורק לבני העדה, והיא נעשית בפיקוח הכהן הגדול – העומד במרכז ונשען על מקלו. החלקים שלא נאכלים נשרפים על המזבח.

 

 

כתבות נוספות:

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

הכאות, לחשים ודם מיובש של נוצרים: יהודי מומר "חושף" את "מנהגי היהודים"

תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"ד

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל

 

 




כיצד להילחם בהתבוללות בחברה היהודית של מזרח אירופה?

מה הקשר בין טוביה החולב, מנשה כהן שנפטר כשמגלה על מעשה נכדתו, והסיפור שלא פורסם מעולם על העני שהופך לנסיך עשיר? שלושה סיפורים מציעים שלושה פתרונות לבעיית ההתבוללות.

שלושת היוצרים והעיבודים ל"מנשה" ו"טוביה החולב"

ב-1901 הוצג המחזה "מנשה" של רוֹנֶטִי רוֹמאַן (אהרן בְּלוּמֶנְפֶלְד) בתיאטרון הלאומי הרומני ביאסי. הצגת התיאטרון בארבע מערכות עוסקת באינטגרציה היהודית בחברה במעטה של סיפור האהבה בין לֵלִיאָה, נכדתו של מנשה כהן, השומר בקפדנות על המסורת היהודית, ובין עו"ד רומני נוצרי. על אף ההבדלים בין העלילות, המחזה של רוֹנֶטִי מזכיר לנו את יצירתו של הסופר היידי המפורסם שלום עליכם (שלום יעקב רַבִּינוֹבִיץ'), "טוביה החולב", שהפרק הראשון שלו פורסם כשש שנים קודם למחזה של רוֹנֶטִי. מלבד תיאור התמודדות היהודים עם הפוגרומים ברוסיה הצארית, יצירתו של שלום עליכם מספרת בין היתר את סיפורה של חווה, בתו של טוביה שמתחתנת עם רוסי נוצרי.

 

המחזה "מנשה" עולה למסך הגדול כסרט בבימויו של ז'אַן מִיכָאִיל בשנת 1925. סצינה בה מנשה כהן נפטר.

 

שלום עליכם, שדגל בדעות סוציאליסטיות וציוניות, התנגד להתבוללות והציג את דמותו של טוביה כאיש רודף שלום, אך כמי שרואה ערך עליון בשמירת המסורת. אמנם חתונתה של חווה עם האיכר הרוסי מהווה עבורה כרטיס כניסה לחברה הנוכרית, אך בחירתה נתפסת בעיני אב המשפחה כדבר שאינו רצוי בכלל. טוביה קורע קריעה על בתו כשנודע לו על כך.

לעומת זאת, ההצגה "מנשה" של רוֹנֶטִי רוֹמאַן עוררה רגשות אמביוולנטיים יותר בקרב קהל הצופים היהודי. בניגוד לטוביה שקורע קריעה על בתו, מנשה כהן – שומר המסורת הקפדן, נפטר מצער בשומעו על חתונתה של נכדתו עם עורך הדין הנוצרי. ניתן לפרש, כי מותו של מנשה הוא אקט סימבולי לחיסול המסורת כיוון שבניגוד לטוביה – מנשה לא נשאר בחיים כדי להמשיך את דרך אבותיו, ובעקבות זאת ראו בכך רבים מהצופים מתן לגיטימציה להתבוללות. רוֹנֶטִי רוֹמאַן, השמרן בדעותיו, גדל בבית חסידי, וככל הנראה לא התכוון לתמוך בהתבוללות במחזהו. בסופו של דבר, כתוצאה מההצלחה הרבה לה זכה, הגיעה ההצגה במאי 1904 גם לתיאטרון הלאומי בבוקרשט כשבין קהל הצופים נכח גם בית המלוכה הרומני. מלבד המתנגדים היהודים להתבוללות, קמו לו אויבים גדולים מקרב פעילי מפלגת הימין, אשר במשך שנים רבות הצליחו למנוע את הצגתו על במת התיאטרון הלאומי, לטענתם בגלל היותה יצירה יהודית שאינה יכולה לייצג את התרבות הרומנית.

בשנת 1915 פירסם המחזאי אַדְרִיאַן וֵרֵאָה (אַדוֹלְף וֶכְסְלֶר) המשך ל"מנשה" של רוֹנֶטִי רוֹמאַן תחת השם "אחרי מות מנשה". בניגוד לרוֹנֶטִי, שהדגיש את הדילמה הדתית-אתנית במחזהו, וֵרֵאָה חשף ביצירתו את פרצופה האמתי של האנטישמיות הקיצונית וייתכן שעשה בכך תיקון לאמביוולנטיות שביצירתו של רוֹנֶטִי: פתרון לסכסוך פוליטי-משפחתי יִימָצֵא רק לאחר פרידת עורך הדין הנוצרי מרעייתו היהודייה, נכדתו של מנשה כהן. בכך יצא וֵרֵאָה בגלוי נגד התבוללות.

 

                                             

המחזה "מנשה" של רוֹנֶטִי והמשכו "אחרי מות מנשה" של וֵרֵאָה בארכיון הספרייה הלאומית.

 

מחפשת את "הנסיך": תגובה יהודית-פולנית נוספת להתבוללות

 

פריט נדיר נוסף הנמצא בארכיוני הספרייה הלאומית, הוא סיפורו הקצר של מרדכי ספעקטאָר בשם "הנסיך".

סיפור זה ככל הנראה לא פורסם מעולם. ספעקטאָר, שגדל על ערכי הדת, התנגד גם הוא לתופעת ההתבוללות, אך ראה ערך חשוב באינטגרציה היהודית בחברה. בסיפור "הנסיך" מספר ספעקטאָר את סיפורה של התופרת הפשוטה רחל, בעלת עיניים חולמניות שאוהבת לקרוא ספרות זולה בסגנון של יצירות שָמֵ"ר (נחום-מאיר שַייקֶבִיץ'). למרות שנערים רבים כרכרו סביבה, רחל המשיכה לחלום על בוא "הנסיך" שיתאהב בה, יבקש את ידה לחתונה ויציל אותה ממעמדה הנוכחי בהביאהּ אל ארמונותיו בארץ רחוקה. לבסוף, לא כפי שחלמה, רחל התחתנה עם לייזער, יהודי ממעמד נמוך, אשר זמן קצר לאחר החתונה השאיר את אשתו ושני ילדיה לבדם במטרה לנסות את מזלו בחוץ לארץ. ב

תקופה הזו אין להכיר את רחל, עיניה מזילות דמעות מרות ופניה כמו הזדקנו בעשרות שנים. דיוקן האישה השבורה ומלאת הדאגות משתנה כששוב אנו פוגשים אותה לצדו של גבר נוכרי עשיר לובש חליפה, עטוף בצעיף ועוטה כפפות לבנות עם מקל ביד. הגבר הנוכרי הזה מתגלה לעיני הקורא כלייזער, בעלה היהודי של רחל שבזמנו נסע לחוץ לארץ וכנראה התמזל מזלו. סוף טוב, הכול טוב. רחל, שסבלה הן בצעירותה הן בתחילת נישואיה, פורחת עכשיו לצדו של "הנסיך" שלה.

 

פריט נדיר שנמצא בספרייה הלאומית, "הנסיך" (ביידיש "דער פרינץ") שלפי ספעקטאר הוא פרק שני של יצירתו של ספעקטאָר "שש שנות חיים" (ביידיש "זעקס יאָהר לעבען") שכלשונו של הסופר טרם זכה לפרסום. ספעקטאָר שלח פרי עטו זה למערכת העיתון הציוני "מִינְטוּאִירֵאָה" ברומניה יחד עם סיפור קצר נוסף לפרסום בהיותו בצרפת בחודש יולי 1921, כחמש שנים לפני פטירתו.

 

בעוד ששלום עליכם מציע נגד ההתבוללות המצערת והלא רצויה המשך דבקות במסורת, ורוֹנֶטִי רוֹמאַן משאיר את ההחלטה לשיקול דעתו של הצופה, מרדכי ספעקטאָר רומז לקורא שניתן למנוע התבוללות דרך אסימילציה חברתית. אמנם מותר לבנות ישראל לשגות בחלומות על "נסיך" נוכרי, אך משעה שיעמדו מספיק יהודים עשירים לרשותן יהיה זה הפתרון לשיפור מעמדן החברתי.

 

העמוד הראשון והאחרון של מכתבו של רוֹנֶטִי רוֹמאַן אל ראש צוות השחקנים מהעיר יאסי, גֵאוֹרְגֶה קִירְזֶ'ה, בעניין תכנון הצגת המחזה בערים פלוישט ובוקרשט. רוֹנֶטִי מבקש מאדון קִירְזֶ'ה לשים לב ללשון השחקנים, כי טעויות בדקדוק הלשון הרומנית, כגון "פרה אחד" או "נערה אחד" עלולות לגרום לאי שביעות רצונם של הקהל הרומני והקהל היהודי כאחד. את המכתב שלח רוֹמאַן ב-18 אפריל, 1904, חודש לפני ההצלחה הגדולה בבוקרשט.

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

איך תורגלה כתיבה בעברית בימי הביניים? הצצה לגילויים מהגניזה הקהירית מספקת את התשובה ומגלה גם כי לא כל כך הרבה השתנה בחלוף השנים.

איך ילדים מתרגלים את כתיבת אותיות האלפבית? כתיבת כל אות חדשה מספר רב של פעמים היא אחת הדרכים השגורות ביותר, ואכן גם בימי הביניים נהגו כך. כמה דפים של תרגילי כתיבה כאלה, מלפני כאלף שנה, נשתמרו בגניזה הקהירית.

 

תרגילי כתיבה: כתב יד קיימברידג' T-S H 5.17

 

תרגילי כתיבה, כ"י קיימברידג' T-S k 5.19

 

לעתים למד הילד את כל האלפבית, ותרגל כתיבה של כל האותיות ברצף. דף כזה, ובו כל האותיות ולצדן ציורים ילדותיים אחדים, מופיע לפנינו.

 

תרגילי כתיבה ולצדים ציורים ילדותיים: עמוד נוסף מכ"י קיימברידג' T-S k 5.19

 

אותיות האלפבית באות לעתים גם בסדרים אחרים: תשר"ק, אתב"ש, אלב"ם, אח"ס בט"ע וכדומה. לעתים הוסיפו הילדים לאותיות גם את כל צורות הניקוד האפשריות.

 

תרגילי כתיבה: אותיות וסימני ניקוד, כ"י קיימברידג' T-S K 5.25

 

רשימות אותיות מקצועיות יותר אולי נכתבו בידי סופרים כדי ללמד את הילדים קריאה. כפי שכתב חוקר הגניזה ש"ד גויטיין, 'גם בימים ההם הבינו, שהדרך היעילה ביותר ללמד ילדים קטנים היא בצורת משחק. האותיות נכתבו בצבעים שונים, המורה שרטט מסגרותיהן של אותיות בצורה מוגדלת מאד, והילד מילא אותן באדום, חום, ירוק ובשפע של צבעים אחרים … או להפך, המורה צייר אותיות בדיו שחורה וילד עשה להן מסגרת בצבעים' (ש"ד גויטיין, סדרי חינוך מתקופת הגאונים עד בית הרמב"ם, ירושלים תשכ"ב, עמ' מב).

 

האותיות נרשמו במסגרות ולאחר מכן נצבעו: כ"י קיימברידג' T-S K 5.13 

 

בסיום האותיות הממוסגרות נוספה ברכת התורה; כ"י קיימברידג' T-S K 5.10

 

אבל אחרי שהילדים כבר הכירו את כל האותיות נמצאה גם דרך אחרת, ומעניינת יותר, לגרום להם להמשיך לתרגל את כתיבת האותיות. כבר לפני שישים וחמש שנים פרסם מנחם זולאי, גדול חוקרי פיוטי הגניזה במחצית הראשונה של המאה העשרים, את המשפט הבא שמצא בכתבי יד:

הָקֵץ עָצֵל דַּיָּךְ מִנּוּם גָּרֵשׁ כָּזָב פֶּן תֹּסֶף חֵטְא

לצדו הוא מצא משפט נוסף:

אַתָּה גֹחִי צוּר מִבֶּטֶן כָּל זֹעֵם סַף קָדְשָׁךְ נַפֵּץ

וכתב: 'אני קורא ומהרהר, מה טיבם, ופתאום מתייצבות לעיניי, בכל אחד משני הפסוקים, עשרים ושתים אותיות הא"ב וחמש אותיות כמנפ"ץ … האם שימשו פסוקים אלה לתלמידי בית הספר, לשם לימוד האלף-בית?' (מ' זולאי, 'בין כתלי המכון לחקר השירה העברית', עלי עין – מנחת דברים לש"ז שוקן אחרי מלאת לו שבעים שנה, ירושלים תש"ח-תשי"ב, עמ' 103).

היום אפשר להשיב בביטחון על שאלתו של זולאי: משפטים אלה אכן משמשים גם הם כתרגילי כתיבה. כל אחת מהאותיות – כולל האותיות הסופיות – מופיעה בכל משפט פעם אחת, ובעת כתיבת המשפטים מתרגל הילד את רישום כל אותיות האלפבית. בחלק מהמקורות אכן נרשמו המשפטים הללו שוב ושוב.

 

תרגילי כתיבה על פי המכתמים 'אתה גחי' ו'הקץ עצל'. בסיומם נוסף שם הכותב: סעדיה בר יהודה. כ"י קיימברידג' T-S NS 110.11

 

הילד נדרש לכתוב שוב ושוב את המשפט 'אתה גחי צור מבטן'; כ"י קיימברידג' T-S NS 129.11

 

המשפט 'אתה גחי צור מבטן' הוא משפט תפילה: הכותב פונה אל הקב"ה בכינויים 'גֹחי צור מבטן', על פי הפסוק 'כי אתה גֹחי מבטן' (תהלים כב, י), ומבקש ממנו לנפץ את כל מי שזועם את סף קדשו, כלומר את הגויים המונעים מישראל לבנות את המקדש. תחביר המשפט קצת נוקשה, משום הכורח להכניס בו את כל אותיות האלפבית, ולא להשתמש באף אחת מהאותיות הללו יותר מפעם אחת. בנוסף על כך, המשפט שקול במשקל כמותי מדויק: יש בו שתי צלעות שבכל אחת מהן 8 תנועות בדיוק, ללא כל שווא נע או חטף.

המשפט הראשון – השקול באותו משקל – מעניין יותר, שכן המלמדים בחרו לא רק לתרגל בעזרתו את כתיבת האלפבית באמצעות משפט מתוחכם, אלא להעביר באמצעותו לילדים גם מסרים חינוכיים, נגד העצלות הגורמת להעדיף את השינה על הקימה ללימודים, ונגד השקרנות ('כזב') הגורמת לחטא.

לפני שנים ספורות, תוך כדי קטלוג קטעי גניזה במפעל לחקר השירה והפיוט על שם עזרא פליישר, נתקלתי בכתב היד הבא:

 

כ"י קיימברידג' T-S AS 118.272

 

מיד ראיתי שתרגילי כתיבה לפניי: הכותב מעתיק את המשפטים שלפניו פעם אחר פעם. המשפט 'אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר' הוא פסוק בתהלים (מה, ב), וסביר שהוא נבחר משום עט הסופר שנזכר בו; אבל המשפט השני פחות מוכר. לשונו:

אֶצְלָךְ חֵפֶץ גָּזַר הַשֵּׁם, טוֹב מִכֶּסֶף קִנְיַן דַּעַת

בעיון מהיר ראיתי שגם כאן מופיעות כל אותיות האלפבית, כולל האותיות הסופיות, וכל אחת מהן – רק פעם אחת; וגם הוא כקודמיו שקול במשקל התנועות. במשפט מיוחד זה באה כנראה פנייה אל התלמיד לשמור אצלו, כלומר בלבו, את רצון האל וגזרתו בעולם; ורצון זה אינו אלא פתגם החכמה שבסוף המשפט: קניין דעת טוב מקניין כסף. הוא בא אפוא לדרבן את התלמידים כבר בתחילת תרגול הכתיבה להתמיד בתלמודם ולהעדיף את קניין הדעת על אוצרות חומריים.

בניגוד למשפטים הקודמים, הנפוצים בכתבי הגניזה (המשפט 'הקץ עצל' אותר במפעל השירה ביותר משלושים כתבי יד, ו'אתה גוחי' – בארבעים), משפט זה לא אותר עד כה בשום קטע גניזה נוסף. אבל מתברר שהוא לא נשכח במשך שנים רבות: הוא נזכר בחיבור פואטי מאוחר, 'קונטרס פרק בשיר', שכתב יהושע בנבנשת בתורקיה באמצע המאה השבע-עשרה, כדוגמה לשיר במשקל התנועות; מתוך חיבור זה הוא אף נדפס פעמיים, אך רק הופעתו בקטע הגניזה שלפנינו לימדה על שימושו הקדום כמשפט שנועד לתרגילי כתיבה חינוכיים.

 

כל התמונות מתפרסמות כאן באדיבות הנהלת ספריית האוניברסיטה בקיימברידג'

כתבה זו מבוססת על מאמרה של פרופ' אליצור: "טוב מכסף קניין דעת": על תרגילי כתיבה חינוכיים ושקולים מימי הביניים', העברית סג (תשע"ה-תשע"ו), עמ' 146‑150.