מה בספרייה > חדשות > אות ומופת: משה שפיצר, פטרונו של הספר העברי

אות ומופת: משה שפיצר, פטרונו של הספר העברי

 ד"ר משה שפיצר היה מו"ל, טיפוגרף, עורך ומעצב, אספן אמנות ואיש רוח שהשפיע רבות על מלאכת עשיית הספר בארץ ישראל, ועל אמנים ואנשי רוח רבים ומוכרים בסביבתו. ​

 

"ספר שפיצר – פרקי חיים וספרי תרשיש" – ספר חדש שמתעד את פועלו – ראה אור לאחרונה, והופעתו מלווה בתערוכה במוזיאון ישראל ובערב חגיגי בספרייה

הלאומית.

משה מוריץ שפיצר נולד בשנת 1900 בעיירה בוסקוביץ (Boskovice) שבחבל מורביה (כיום חלק מצ'כיה) כבן השביעי מתוך שמונה ילדים בבית יהודי מסורתי. היהדות הייתה תמיד אחד המרכזים החשובים של חייו, ומגיל צעיר היה אף ציוני נלהב. בבתי הספר שבהם למד היה ידוע כיהודי היחיד, עובדה שחידדה את בדידותו החברתית והתרבותית. בתום יום הלימודים דאגו לו הוריו למורים פרטיים שלימדו אותו חומש ונביאים, משנה וגמרא. מפגש בגיל 16 עם יהודים מסורתיים שהיגרו מגליציה לצ'כיה בתום מלחמת העולם הראשונה עורר את סקרנותו של שפיצר הנער, והניע אותו להתחיל בהתכתבות עם מרטין בובר בעניין התפקיד של הנוער הציוני. הקשר ארוך השנים עם בובר שבא בעקבות אותה התכתבות הוביל את שפיצר לעולם המו"לות, לעלייה לארץ ולהקמת הוצאת "תרשיש". לפני כן, למד בווינה ובצפון גרמניה והתמחה בכלל בלשונות הודו, תרבותה וספרותה.


בין השנים 1939-1936 ניהל שפיצר את הוצאת שוקן בברלין. הוא עמל על המהדורה הראשונה של כתבי קפקא, ובהוראתו פעלו מכבשי הדפוס של ההוצאה עד הרגע האחרון – פרוץ מלחמת העולם השנייה. בין הספרים האחרונים שראו אור בהוצאת שוקן בגרמניה: אלמנ"ך שהכניס בו קטעי שירה עברית עתיקה וביקורתית ואת הספר "ימים נוראים" של עגנון, וכל זה תחת עינה הבוחנת של הצנזורה הנאצית.


בשנת 1939 עלה שפיצר ארצה. סמוך לעלייתו הקים את הוצאת "תרשיש", שהייתה מיוחדת בכך שהביאה את הדפוס הנאה והספר הנאה לקהל העברי, ובעצם פתחה שער לתרבות של ביביליופיליה בארץ, דבר שלא היה לו ביטוי ומקום עד אז. ב-1940, כשההוצאה החלה את פעילותה, הייתה תעשיית הדפוס בארץ דלה וחלשה. למעשה לא הייתה תרבות אמיתית של מו"לות והוצאה לאור בארץ, מפני שמרכזי הדפוס העבריים הגדולים היו בכלל בגרמניה, בארה"ב ובפולין.


בזמן שאירופה סערה במלחמת עולם נוראית, המשיך ופיתח שפיצר את מפעל חייו בתנאים של דחק. בתחום הדפוס זו הייתה תקופה קשה במיוחד בגלל הקיצוב הכללי בנייר. הפתרון שמצאו המו"לים לבעיית הקיצוב בנייר היה להדפיס באותיות צפופות ובשורות צפופות על נייר דק ככל האפשר. שפיצר הגדיל לעשות ומצא פתרון פורץ דרך שהפך את המגבלות ליתרונות: הוא הדפיס ספרים בפורמט קטן ובמספר מצומצם של עותקים לאספנים. היו אלה עותקים ממוספרים בעלי ערך, לא רק בתוכן, אלא גם בצורה.


מעל הכול, הייתה בהוצאת "תרשיש" הקפדה על כל פרט ופרט. המו"לים האחרים, שראו שספרי ההוצאה האיכותיים מצליחים, השתדלו ללכת בעקבותיה ולעמוד ברף הגבוה שהציבה. באופן זה הייתה להוצאת "תרשיש" השפעה מיטיבה על שוק הספרים בארץ. אכן, שפיצר היה הראשון שהחדיר לתרבות הספרים בארץ את העיקרון שספר יכול להיות יותר מסך הטקסט שבו – חפץ בעל ערך אמנותי ואספני בפני עצמו. היה זה עיקרון זר לציבור, שהיה מורכב ברובו מפועלים בחברה סוציאליסטית, ולא ראה בספר רכוש.


במקביל להוצאת ספרי המופת, המשיך שפיצר לחפש דרכים לשפר את איכות הספר. ב-1951 הוא פעל לייסוד בית יציקה לאותיות דפוס – אותיות עופרת – וקרא לו "אותיות ירושלים". היה זה מפעל חלוצי שלא היה כמוהו לפניו ואחריו. עד אז, אותיות עופרת הוזמנו מבית מלאכה בשוויץ; שפיצר הזמין לבית היציקה טיפוגרפים ומעצבי גופנים, ולמעשה הביא לפריצת דרך אדירה ביצירת גופנים, ולהתפתחות שפה חדשה של עיצוב ספרים בדפוס בארץ.


בנוסף להיותו מו"ל ואיש רוח שהביא את כשרונו וידיעותיו לידי ביטוי בספרים שבחר, עיצב והוציא לאור, שפיצר היה גם אספן אמנות ופטרון של אמנים ואנשי רוח, שאת יצירתם אהב לטפח ושאיתם ניהל קשרים קרובים, תכתובות ושיחות ארוכות. יתר על כן – שפיצר לא רק זיהה אמנים מבטיחים, אלא ניכר שהייתה לו אף יד טובה לציור.


בין הקשרים הפוריים שקיים עם אמנים ואנשי רוח ראוי להזכיר את הקשר עם פרנץ קפקא – שפיצר היה הראשון שהוציא לאור את סיפוריו בהוצאת שוקן בברלין – ואת הקשר עם מרטין בובר, שנפתח במכתב הראשון ששלח אל בובר בהיותו נער שביקש להבין כיצד יוכל הנוער היהודי לתרום למאמץ הציוני. הקשר הקרוב בין השניים נמשך חמישים שנים, והפך ברבות השנים לקשר מקצועי וחברי, כאשר הזמין בובר את שפיצר לעזור לו בתרגום התנ"ך לגרמנית ולסייע לו בהבאתו לדפוס, וכך השיג שפיצר דריסת רגל בהוצאת שוקן ונכנס לעולם ההוצאה לאור.


בזמן מלחמת העולם השנייה, כשכבר היה בארץ ישראל, שיתף שפיצר את בובר ברעיון שלו למיזם גרנדיוזי: הוא הציע שיקימו יחד הוצאת ספרים בינלאומית, שמקום מושבה יהיה בירושלים, ושתדפיס קלאסיקות ביוונית ובאנגלית לאוהבי הספר בעולם. הרעיון לא יצא לפועל בסופו של דבר, אבל הוא מלמד על כוחות היצירה, היוזמה והחזון הבלתי נדלים של שפיצר.


שפיצר קיים קשרים קרובים גם עם המשורר חיים גורי ועם הצייר אביגדור אריכא, שאת כשרונו זיהה עוד כשהיה האחרון בוגר טרי של בצלאל. גם קשר זה נמשך שנים ארוכות, ובמהלכו היה אריכא מעורב בעיצוב רבים מספרי ההוצאה. אריכא אף עיצב את הלוגו השני של "תרשיש" – רישום מופשט בקו מפותל של ספינת המפרש הידועה.


הוצאת "תרשיש" התקיימה מאז 1940 והגיעה לסוף ימיה בתחילת שנות השבעים.


על הוצאת "ספר שפיצר" עמלו אמנית הספר עדה ורדי ואביה אריאל ורדי, מעצב וטיפוגרף שהיה תלמיד של שפיצר.


את הוצאת הספר מלווה לא רק הכנס שייערך מחר בספרייה הלאומית, אלא גם תערוכה במוזיאון ישראל.


"ספר שפיצר" נחתם ברשימת ספרים חלקית שעיצב ד"ר שפיצר עבור הוצאות ספרים אחרות ובקטלוג מלא של ספרי הוצאת "תרשיש". כל הספרים שראו אור בהוצאה נעשו עם השנים לפרטי אספנות, שייחודם בכך שהם מספרים את תולדות הספר העברי, את התפתחות עיצוב הספר והטיפוגרפיה העברית בארץ ישראל.