האירוע הראשון בסדרה "נפגשים בבבלי" נפתח בדברי ברכה של יו"ר הדירקטוריון של הספרייה, דוד בלומברג, שציין כי בעבר פקדו את הספרייה 100 מבקרים בשנה, ואילו היום אנו מארחים אלפים ועשרות אלפים, ואנו נערכים ללא פחות מ-200,000 מבקרים בשנה במשכן החדש. אכן, המשכן הנוכחי היה צר מלהכיל את כל מי שבאו אתמול בערב. לצערנו, היו תקלות בחלוקת הכרטיסים. אנו מתנצלים בפני מי שהתאכזבו אתמול, ומבטיחים לתקן את מה שצריך תיקון.
הערב נפתח בלימוד סוגיה בהנחיית ח"כ ד"ר רות קלדרון. בבא מציעא דף פ"ד עמוד א' מפגיש אותנו עם ר' יוחנן ועם ריש לקיש.
טרגדיה תלמודית עם רומנטיקה אינטלקטואלית. שני חכמים גדולים היושבים זה לצד זה ולאחר ריב, מוצאים את מותם זה בגלל זה. תמצית הדברים: ר' יוחנן היה ראש ישיבה וריש לקיש היה ראש כנופיה. כדי להכניסו לבית המדרש, יוחנן "שיחד" את ריש לקיש באחותו היפה וכך הם נהיו גיסים. לקיש התפתח מהר מאוד והשניים למדו כחברותא, תוך ויכוחים והתפלפלויות ביניהם. באחד הימים, בייש יוחנן את לקיש בצורה פומבית והזכיר לו את עברו כשודד. אחרי ריב שהתפתח מכך, עזב לקיש את בית המדרש וחלה. ר' יוחנן לא היה מוכן לסלוח ללקיש עד שאחרון נפטר אחרי זמן לא רב. לאחר זמן מה, ר' יוחנן הבין את מעשיו, הצטער עד כדי שיגעון ולבסוף מת.
לאחר הלימוד, נפתח דיון של
קובי מידן עם פרופ'
אהרן צ'חנובר ועם פרופ'
משה הלברטל. הדיון עסק ברלוונטיות של התלמוד הבבלי לחיינו היום.
פרופ' צ'חנובר סיפר על תחילת כניסתו לעולם התלמוד, כאשר הוא דן עם חבר חרדי (שניהם רופאים קרביים) בשאלות מוסריות של רופא בשדה הקרב. למשל, במי מטפלים קודם – בפצועים הקשה או באלה שנפגעו בצורה קלה יותר? הדיון התפתח למפגשים קבועים עם הרב זילברשטיין מבני ברק וברבות השנים זה הפך לחוג די גדול של רופאים הבאים לשיעור/דיון בענייני רפואה והלכה, בעיקר על דברים הנוגעים לימינו אנו, כמו הפריית מבחנה וחידושים ברפואה שנדרשת להם התייחסות הלכתית.
מה שהרשים את פרופ' צ'חנובר, היא העובדה שלכל מקרה נמצאה תשובה בתלמוד, בעיה קטנה וגדולה, מודרנית או עתיקת יומין. לכל עניין יש תקדים דומה מספיק, ממנו ניתן להקיש על הדרך הנכונה לפעול. בכך, הוא השווה את עבודת הרב לעבודת שופט בבית המשפט, שמחפש תקדימים משפטיים הדומים למקרה שמולו ומהם הוא לומד, מהי הדרך הנכונה לפעול.
לא תמיד התשובה התיישבה עם אמות המידה של צ'חנובר, אבל התשובה תמיד הייתה מעניינת ומציאת הסימוכין תמיד הייתה מרשימה.
פרופ' הלברטל עמד על כך שהתלמוד הוא מקור אדיר של השראה, בין אם המעיין בו מחויב להלכה ובין אם לא, שכן הוא מבטא את חכמה הדורות היהודית. הלברטל גם ציין שהפרשנות התלמודית אינה מוגבלת, ושמול קושי לפתור יש תמיד דרך פרשנות שתניב תוצאה. לכך מוסיף פרופ' צ'חנובר שסקרנות אינטלקטואלית הביאה אותו לבדוק האם אכן יש לתלמוד תשובה לכל שאלה שהוצגה בפניו. להפתעתו, הוא גילה שכן, שהמעשה האנושי הזה המגולם בתלמוד מאפשר מציאת מענה. הוא רואה סדרה של שאלות אתיות שידרשו תשובה. "בעתיד הקרוב מאוד, ריצוף גנטי יעשה לכל חולה. נקבל מידע מקיף מאוד ומדויק מאוד, האם אדם מסוים יחלה באלצהיימר, סרטן וכו'. האם יש לנו זכות לדעת זאת? האם יש לנו חובה להעביר את המידע לאותו אדם? על מי מוטלת החובה? מה יגרום המידע הזה לאדם בן 45, שיודע כי צפויה לו מחלה נוראה בעוד כמה שנים?"
פרופ' צ'חנובר, איש מדע וחתן פרס נובל, אומר שהשאלות הללו יעמדו גם לפתחה של המחשבה התלמודית, של הטקסט התלמודי. והוא אומר: "מתוך היכרות שלי עם המקור הבלתי נדלה הזה, אני מאמין שנמצא בו הרבה תשובות, או לפחות נשתמש בו כמקל הליכה בדרך הקשה הזאת."
