יום השבת, כפי שהוא נהוג ביהדות מזה דורות רבים, נחשב לתופעה ייחודית, ובשעתה אף לתופעה פורצת-דרך. על אף שדתות ותרבויות שונות הגדירו יום בשבוע כיום שונה, יום של מנוחה ותפילה, שתי התרבויות הדתיות הבולטות שעשו זאת הן הנצרות והאסלאם, שבאו לאחר היהדות ובסממנים מסוימים אף בעקבותיה. השבת היא אחד מסימני ההיכר המיוחדים של היהדות. הרעיון אינו רק קביעתו של יום מנוחה, אי-עבודה ותפילה, אלא הגדרתו של זמן מסוג אחר.

השבת היהודית היא "זמן מחוץ לזמן". כ-25 שעות ביום קבוע מדי שבוע, במחזוריות שלעולם אינה פוסקת או נקטעת. מהלכו של אותו זמן מיוחד פועל פעולה כפולה: מצד אחד, הוא מנתק את היהודי שומר השבת מהמעגלים הרחבים של העולם היומיומי – מן המדינה, מהחדשות, מהאירועים שקורים הרחק ממנו, מחוץ לטווח השיחה עם הסובבים אותו. מצד אחר, הוא מחבר את המשפחה, את המעגלים האינטימיים, את הקהילה השותפה לשבת, לטקסיה, לתכניה, לשגרת החיים האחרת המאפיינת אותה. ענייני הרוח, המשפחה והמעגלים חברתיים-קהילתיים האינטימיים ממלאים את השבת. התפילה והרפלקסיה מסמנות את "הזמן מחוץ לזמן" ומעניקות לו תוכן ומשמעות. 

עם חלוף הדורות, ובעיקר בדורנו, נשאלת במידה גוברת השאלה האם שמירת השבת במודל האורתודוקסי עדיין רלוונטית לחיי היהודים. האם ההגדרות ל"מלאכה" שנקבעו בדורות אחרים ובתקופות קדומות, מתאימות גם לימינו?